גאווה ודעות קדומות

בתשובה לעתירה שהגישו המרכז הרפורמי ועמותת "אבות גאים", שביקשה לאפשר גם לזוגות חד-מיניים לאמץ ילדים, הודיעה המדינה לבג"צ: "גורמי המקצוע בשירות למען הילד מצדדים לעת הזו בשימור המצב הקיים, ביחס לעדיפות באימוץ הניתנת לזוג שהם גבר ואישה, בשים לב למציאות בחברה הישראלית והקושי שעלול להיות כרוך בכך ביחס לילד הנמסר לאימוץ [...] ילד הנמסר לאימוץ נושא תחושה של חריגות, רצוי ככל הניתן להימנע מהעמסת 'מטען' נוסף על הילד, בדמות השמתו בתא משפחתי שנתפס בחברה הישראלית היום עדיין כתופעה חדשה ושונה".

האם ילדים שזוגות חד מיניים מאמצים אותם אכן נתקלים בקושי רב יותר? האם יש סיכון רב יותר שיפתחו בעיות שונות במהלך חייהם? בדקנו מה אומרים המחקרים.

ככל שמשפחות חד-מיניות נעשות מקובלות יותר, חוקית וחברתית, במדינות רבות יותר כך מתרבים המחקרים הבודקים את ההשפעה הפסיכולוגית של ילדוּת במשפחה כזו. התמונה העולה מגוף המחקר הזה, כפי שאפשר לראות למשל במאמר הסקירה שהתפרסם ב-2014, היא שאין הבדלים משמעותיים בין ילדים שגדלו עם אבא ואמא לבין ילדים שגדלו עם שתי אימהות או עם שני אבות. המחקרים כיסו מגוון רחב של תחומים, מהתפתחות חברתית וקוגניטיבית ועד לשימוש בסמים, ושתי הקבוצות נראו דומות להפליא.

לדוגמה, באחד המחקרים בדקו 44 בני נוער שגדלו אצל זוגות נשים ו-44 שגדלו אצל זוגות מעורבים, ולא נמצא הבדל בין הקבוצות בכל הקשור לעבריינות, עישון טבק או מריחואנה ושתיית אלכוהול.

מטא-אנליזה שבה החוקרים בדקו את התוצאות של 19 מחקרים הובילה למסקנה שלא ניתן למצוא קשר בין הנטייה המינית של ההורה להתפתחות הפסיכולוגית, הקוגניטיבית ואף המינית של הילד. ההבדל היחיד שנמצא היה  בקשר בין ההורים לילד: הורים במשפחות חד-מיניות דיווחו על קשר טוב יותר עם הילדים בהשוואה להורים במשפחות של גבר ואישה.

כמובן, כמו בכל תחום מדעי, יש גם מחקרים הסוטים מהקונצנזוס. אחד מהם, שפורסם ב-2015, הובא בדיונים רבים ברשתות החברתיות כעדות לנזק שנגרם לילדים הגדלים אצל זוגות חד-מיניים. במחקר אכן נמצא שבקבוצה זו היה אחוז גדול יותר משמעותית של ילדים עם בעיות רגשיות וקשיי למידה בהשוואה לילדים שגדלו אצל זוגות של גבר ואישה.

לא ניתן למצוא קשר בין הנטייה המינית של ההורה להתפתחות הילד. הורים גאים | צילום: Shutterstock

ילדים מאומצים

עם זאת, החוקרים מדגישים כי ההבדל מוסבר כמעט לחלוטין על ידי העובדה שהילדים שגדלו עם אבא ואמא היו ברוב המוחלט של המקרים הילדים הביולוגיים שלהם, ואילו הילדים של זוגות חד מיניים היו לכל היותר הילדים הביולוגיים של אחד ההורים בלבד. לא הייתה זו העובדה שהם גדלו במשפחה חד מינית, אלא החוסר בקשר ביולוגי, שהוביל לטענת החוקרים להבדלים בין הקבוצות. כך שגם אם הבדלים אלו קיימים (וכאמור רוב המחקרים בתחום גורסים אחרת) הם אינם קשורים לנטייה המינית של המאמצים, אלא לעצם העובדה שהילדים גדלים אצל הורים שאינם הוריהם הביולוגיים.

לפיכך, אולי נכון יותר להשוות בין ילדים מאומצים של זוגות חד-מיניים ושל זוגות מעורבים. גם מחקרים כאלו נעשו: כבר ב-2004 התפרסם מחקר השוואתי שלא מצא קשר בין נטייה מינית של ההורים לתפקוד המשפחה המאמצת והתנהגות הילד המאומץ.

בנוסף, מחקר בריטי מ-2013 הראה שזוגות גברים שאימצו ילדים היו בסיכון נמוך יותר לסבול מדיכאון ולחץ בהשוואה לזוגות מאמצים של גבר ואישה, יצרו יותר אינטראקציות עם הילדים והיו פחות אגרסיביים כלפיהם. לא נמצאו הבדלים מבחינת התנהגות הילדים בין שתי הקבוצות. החוקרים מייחסים את ההבדלים שנמצאו, לטובת הזוגות החד מיניים, בכך שהגברים היו צריכים לעבור מכשולים רבים יותר בדרך לאימוץ, ואלו שהגיעו ליעד היו זוגות חזקים ומחויבים זה לזה ולהורות.

אם כך, המחקרים מראים שילדים זוגות חד מיניים מאמצים אותם אינם מציגים קשיים רבים יותר מאלו המאומצים על ידי זוגות מעורבים. האם יש אמת בהצהרה שילדים אלו צפויים לסבול יותר מהצקות של חבריהם לכיתה, בשל ה"חריגות" שלהם?

התשובה לשאלה זו פחות ברורה, משום שהיא נחקרה פחות. חלק מהמחקרים טוענים שיש עדויות לכך שילדים, בעיקר מתבגרים, של זוגות חד מיניים אכן סובלים מהצקות הומופוביות שרבים מהם מתקשים להתמודד איתן. אחרים טוענים לעומתם שילדים אלו אינם מטרה להצקות יותר מאשר ילדים אחרים. במחקר מ-2008 ילדים של זוגות נשים דיווחו על אותה מידה של התעמרות מצד חבריהם לכיתה כמו ילדים אחרים, אבל היה הבדל אחר בין הקבוצות: כאשר ילדים של זוגות מעורבים סבלו מהצקות הם נעזרו בתמיכת המשפחה וגם במערכות תמיכה בבית הספר. הילדים של זוגות הנשים לעומתם פנו פחות לתמיכה הבית-ספרית. החוקרים הדגישו את החשיבות של מודעות לבעיה זו מצד מנהלים, מורים ופסיכולוגים, כך שיוכלו לספק את התמיכה הנדרשת.

חשוב לציין בקשר לכך כי תופעות כמו הצקות ובריונות אינן גזירת גורל, ואפשר להילחם בהן. כאשר בתי ספר מאמצים מדיניות נכונה הם מצליחים להקל על המצוקה הנפשית של בני נוער הסובלים מהתעמרות, ללא קשר למבנה המשפחתי שלהם, ואף להוריד את אחוזי ההתאבדות. וכמובן, ככל שיהיו בישראל יותר ילדים לזוגות חד-מיניים, כך הם ייתפסו פחות כ"תופעה חדשה ושונה", בלשון תשובת המדינה לעתירה, ולכן יהיו צפויים פחות להצקות בשל היותם "חריגים".

אנשי המקצוע תומכים

מכל זה נובע כי אין בסיס מחקרי לטענות כי אימוץ בידי זוגות חד-מיניים נוגד את טובת הילד. ואמנם, כבר ב-2004 הכריזה התאחדות הפסיכולוגים האמריקאית שהיא מתנגדת לכל אפליה באימוץ על בסיס נטייה מינית, ולעמדה זו שותפה עוד רשימה ארוכה של גופים, מהאקדמיה האמריקאית לרופאי ילדים ועד לעמותות העוסקות באימוץ.

גם בארץ הגופים המקצועיים מביעים תמיכה חד משמעית באימוץ על ידי זוגות חד מיניים. איגוד הפסיכיאטריה בישראל, האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר והחברה לרפואת להט"ב פרסמו מכתב משותף לשר הרווחה חיים כץ וקראו לו "לאמץ את הדעה הרווחת כיום בקרב אנשי המקצוע, שלפיה הורים להט"ב כשירים לאמץ ילדים בדיוק כמו הורים הטרוסקסואלים ולשים קץ לאפליה על בסיס העדפה מינית הקיימת בנושא זה".

הסתדרות הפסיכולוגים בישראל סיכמה זאת כך במכתב פומבי משלה: "עמדת המדינה ומשרד הרווחה עומדת בסתירה לממצאים מעולם מחקרי משמעותי ועשיר [...] כמו גם לניסיון המקצועי המצטבר ורב השנים של טיפול פסיכולוגי בילדים והורים, ממגוון רחב של סוגי משפחות. גידול ילדים במשפחות להט"ביות לא משפיע באופן שלילי על בריאות נפשית בקרב ילדים ואינו פוגע בהתפתחותם הפסיכולוגית והרגשית".