התשובה פשוטה – המון, כיד הדמיון הטובה. רק צריך לשאול שאלות, ואז לשאול עוד, ולחקור אותן בדרך מדעית
כשהייתי בבית הספר היסודי כבר ידעתי שארצה ללמוד ביולוגיה. עולם החי, האבולוציה, התנהגות יצורים חיים ובעיקר מבנה גוף האדם ותפקודו – כל אלה הציתו את דמיוני. הייתה בי סקרנות מיוחדת לגלות מה גורם לתאים מסוימים לאבד שליטה ולהפוך סרטניים. חששתי שעד שאגיע לאוניברסיטה כבר יגלו את הכול ולא יהיה לי מה לחקור. כשסיפרתי על חששותיי לקרוב משפחה, בעצמו פרופסור למדעים, הוא צחק ואמר, "כל עוד יש לבני האדם דמיון, יהיו להם גם דברים חדשים לגלות. אין לך מה לדאוג – יישאר מספיק גם בשבילך".
הוא צדק כמובן. הצדק היה איתו לא רק מכיוון שיש פיזיקאים שטוענים שהבנו בקושי ארבעה אחוזים ממבנה היקום, וגם זה בהערכה נדיבה מאוד ובלי לקחת בחשבון את כל מה שעדיין נותר לגלות על אינסוף מרכיביו ודרכי פעולתו. הסיבה המרכזית היא שאנחנו יצורים סקרנים שלא מפסיקים לשאול.
כל ילדה בשמלה אדומה עם שתי צמות לא מסתפקת בתשובה לשאלה "למה?", אלא ממשיכה ל"למה" הבא. אנחנו מדמיינים, ממציאים, חוקרים. אנחנו מטפסים על ההר כי הוא שם, ואז ממשיכים ומטפסים אל ההר הבא. אנחנו מתרגשים כשאנחנו מבינים את עצמנו ואת סביבתנו, גאים כשאנחנו מצליחים לרתום את הידע שלנו כדי לשפר את איכות חיינו, ומתאכזבים וכועסים כשקורה ההיפך.
בכל פעם שהיה נדמה שכבר פיצחנו את סודות היקום, או לפחות את רובם, מדענים גילו משהו חדש שהרחיב מאוד את גבולות הידע שלנו, פתח בפנינו עולמות חדשים לגמרי לגילוי או שינה את תפיסותינו מהקצה אל הקצה. כך קרה שלאחר אלפי שנים התפיסה הגיאוצנטרית של תלמי "הודחה" על ידי התפיסה ההליוצנטרית של קופרניקוס – שאף היא שונתה מאוד בהמשך; שאיינשטיין הצליח לפתור בעיות שניוטון לא הצליח להסביר; שלוונהוק שינה את תפיסתנו לגבי סדרי הגודל וההבנה של אינספור תהליכים; שמנדל וג'נר פרצו דרכים להכרת תחומים מדעיים חדשים לגמרי; ועוד דוגמאות רבות מספור.
בכל פעם שהיה נדמה שפיצחנו את סודות היקום, הרחיבו מדענים את גבולות הידע שלנו. כמה מגדולי המדע | איור: Shutterstock
לא רק שלמדע נותרו חזיתות ידע רבות לחשוף, אלא שעל השאלות שלו הוא עונה בדרך מסוימת מאוד. בשונה מגופי ידע אחרים, המדע מתייחס בחשד לידע ולתובנות של עצמו. הוא שב ובוחן את הנתונים, הממצאים, התגליות והמסקנות הנובעות מהן, אינו נרתע מחילוקי דעות ואינו חושש לאתגר את עצמו בכך שישאל שוב ושוב את אותן שאלות ויוסיף עליהן חדשות. תמיד יש תשובה רחבה יותר לאותה שאלה, משהו נוסף לשאול, משהו חדש לגלות, אמצעים נוספים לפתח.
מכיוון שכך, אין פלא שאנחנו ממשיכים לשאול שאלות ששאלנו גם לפני אלפי שנים, ממה עשוי היקום – והאם יש רק אחד? מהם החיים, כיצד הם החלו והאם יש צורות אחרות של חיים? ואם כן, איך נדע לזהות אותן? מה הופך אותנו לבני אדם? איך פועל המוח? מהם היחסים בין חומר לאנטי-חומר? מהו זמן והאם אפשר להשפיע עליו? אנו עדיין רחוקים מלגלות את כל מה שיש לדעת על האוקיינוסים, על מעמקי כדור הארץ, על מרחבי החלל – ואפילו על גופנו.
נוטים לתפוס את תהליך החקר המדעי כמעין פתרון של תצרף. כל שעלינו לעשות הוא לגלות מהי הפיסה הבאה שיש לחבר לאלה שכבר נמצאות בידינו, עד שנשלים את התצרף כולו ותהיה בידינו התמונה המלאה. אבל התבוננות מעמיקה יותר במהותו של המדע מגלה שמדובר בקליידוסקופ משוכלל שכל פעם שמשנים את זווית ההתבוננות בחלקיו, מתווספים חלקים חדשים והתצורה שמתגלה לעינינו משתנה. בעקבות זאת מהות המדע אינה מסתכמת באוסף מצטבר של נתונים ומסקנות שיובילו ל"תיאוריה שמסבירה את הכול", אלא בתפיסת עולם דינמית, מבוקרת ומתחדשת, שמנחה את הדרך שבה אנו מתבוננים על העולם ומבינים אותו.
זה נכון לא רק עבור המדענים. במכון דוידסון לחינוך מדעי אנחנו מאמינים שכשאנחנו לומדים מדעים, אנחנו לומדים להתייחס לעצמנו ולסביבתנו באמצעות השיטה המדעית. כשאנו לומדים להתמודד עם שאלות כגון "למה אני צריך לקבל חיסון נגד שעלת" ו"מתי אנטיביוטיקה לא תעזור לי להחלים"; כשאנחנו תוהים למה מה שעושים בברזיל משפיע על מזג האוויר בישראל, מה הקשר בין חקר החלל לבין הסמארטפון שלי ועוד שלל שאלות אחרות; בכל המקרים האלה אנחנו לומדים להטיל ספק ולבדוק לפני שאנחנו מקבלים החלטות ופותרים בעיות. ואנחנו לומדים גם להבין מדוע כל זה חשוב.
עכשיו שאלו את עצמכם: מה הייתם רוצים לגלות, למה - ואיך?
