הציפורים שבונות סוכות, התחפושות של התמנון, החלב של אמא עכבישה, ואיך דייגו הצב הציל את המצב? עולמם המרתק של בעלי החיים
|
|
||
|
|
||
|
|
||
|
|
||
|
|
||
|
|
||
|
|
בית ספר לסוריקטות
כשגורי סוריקטות יוצאים לראשונה מהמחילה, בגיל 16 יום, יש להם הרבה מה ללמוד: מי החברים האחרים בקבוצה, איזה בעלי חיים טובים לאכילה ואיפה למצוא אותם, מה לעשות כששומעים קריאת אזהרה, ועוד ועוד. הרבה מזה הם לומדים לבד, או על ידי חיקוי של הבוגרים בקבוצה. אבל הם גם מקבלים עזרה: הבוגרים משקיעים זמן ומאמץ כדי ללמד אותם.
הם מביאים לגורים הצעירים עקרבים חיים שתפסו, כדי שיוכלו להתאמן ולשפר את כישורי הציד שלהם. כדי שהגורים לא יפגעו, הם מסירים קודם לכן את הזנב של העקרב, שנושא את העוקץ. תחילה הם גם פוצעים את העקרב כך שלא יוכל לברוח, ומשאירים לגורים רק את השלב האחרון של הריגתו. ככל שהגורים מתבגרים, הבוגרים מציבים בפניהם אתגרים קשים יותר, בצורת עקרבים שלמים יותר ויותר – עד שהגורים מסוגלים להתמודד גם עם עקרב בעל עוקץ. הם גם משגיחים על הגור, מעודדים אותו ומבטיחים שהעקרב לא יברח. כך הם מלמדים את הגורים, צעד אחר צעד, איך לצוד עקרב – יכולת חשובה לסוריקטה בוגרת.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
בוני הסוכות
הסוכיים (Ptilonorhynchidae) הם ציפורי שיר החיות באוסטרליה ובפפואה גיניאה החדשה. בניגוד לציפורי שיר אחרות, זכרי הסוכי לא שרים, אין להם ריקוד מיוחד ורובם גם לא צבעוניים במיוחד. במקום זאת הם מפתים את הנקבות אליהם באמצעות כישורי הבנייה והקישוט המרשימים שלהם.
כל תכלית המבנים שמקימים הזכרים היא להרשים את הנקבות, הם לא משמשים כקינים והנקבות לא מטילות בהן ביצים. לכל מין ביולוגי של סוכי יש מבנה ייחודי משלו: חלקם מקימים מבנים בצורת סוכה, ומכאן קיבלה המשפחה את שמה, ואחרים מעדיפים להקים מעין שׂדֵרָה של זרדים, נטולת גג. רוב המבנים מסתיימים בחצר מקושטת, מרוצפת באבנים ובפריטים צבעוניים, שבה הזכר מפגין את מצגי החיזור שלו.
אחד ממיני הסוכי, Chlamydera nuchalis, לא מסתפק בקישוט החצר שלו ויוצר אשליות אופטיות. הצבע האהוב על הזכרים מהמין הזה הוא לבן אפרפר, והם מרצפים את חצרותיהם באבנים, עצמות וקונכיות. חוקרים שמו לב שהעצמים אינם מסודרים באקראי: העצמים הקטנים ביותר הונחו בצמוד לשדרה, והזכרים הניחו עצמים גדולים יותר ויותר ככל שהתרחקו ממנה. הגדולים ביותר נמצאו ליד האזור שבו תעמוד הנקבה ותשקיף על המבנה והחצר.
הסידור המיוחד של האבנים יוצר אשליה אופטית שמכונה פרספקטיבה כפויה (forced perspective) – החצר נראית קטנה יותר מכפי שהיא באמת, ובעלת ריצוף אחיד יותר. האשליה האופטית הזאת עוזרת כנראה לזכר להיראות גדול יותר ובולט יותר בעיני הנקבות, כשהוא עומד על רקע החצר ה"מוקטנת". וזה עובד: הזכר שיוצר את האשליה המוצלחת ביותר זוכה בנקבות. הזכרים שריצפו את חצרותיהם בצורה שיצרה אשליה טובה יותר הזדווגו לעתים קרובות יותר מזכרים שהשקיעו פחות בסידור.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
חוד החנית
לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא? במשך שנים רבות התשובה לכך, ולמעשיהם של עופות אחרים שנעלמים בחורף או בקיץ, לא הייתה ידועה. הפילוסוף היווני אריסטו ופילוסופים אחרים שיערו שחלק מהעופות נודדים למקומות אחרים. לעומת זאת אחרים, לפחות לפי אריסטו, לא עזבו אלא שינו צורה: הוא סבר שמין אחד של עוף הפך לאחר, כגון חכלילית עצים שבחורף משתנה לאדום חזה. הסבר שגוי אחר שהוא הציע, וששרד עד המאה ה-19, היה שעופות מסוימים, כגון סנוניות ודיות, נעלמים מהעין מאחר שהם ישנים שנת חורף במקומות מסתור.
הכומר, הפיזיקאי והאסטרונום הבריטי בן המאה ה-17, צ'רלס מורטון (Morton), סבר שההסברים המשונים האלה לא נכונים. לדבריו ברור שעופות חשים בחילופי העונות הקרבים, שיובילו לשינויים בזמינות המזון. הם צוברים שומן בכמות מספקת למסע ארוך, ונודדים למקום חם יותר שיש בו מזון בשפע – הירח... הסבר כמעט נכון.
הראיה המוצקה הראשונה להסבר הנכון, שיצר הנדידה גורם לעופות נודדים לעזוב לארצות רחוקות וחמות, ולא לחלל או למקומות לינה ארוכה, ניצודה בגרמניה ב-21 במאי 1822. זו הייתה חסידה שאת גרונה פילחה חנית באורך של יותר מ-80 סנטימטרים, שמקורה באפריקה. מסקנת האנשים שחקרו את החסידה הייתה שהחסידה העבירה את תקופת החורף הגרמני באפריקה, שרדה את ההתקפה עליה, ושבה באביב – עם החנית – עד שנקטלה בגרמניה.
החסידה שבזכותה נפתרה תעלומת היעלמות העופות, או לפחות החסידות, קיבלה את הכינוי Pfeilstorch, "חסידת חץ". מאז שניצודה נצפו עוד כמה עשרות חסידות חץ כאלו בגרמניה, ובמקומות אחרים, כולל בישראל. חסידת החץ המקורית פוחלצה, עם החנית, ואפשר לצפות בה גם היום באוניברסיטת רוסטוק בגרמניה.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
חג האורות של הזחלים
אם תיכנסו למערות מסוימות בניו-זילנד תזכו לראות מחזה מופלא: קירות המערה ותקרתה מכוסים אורות כחולים-ירוקים בוהקים ומנצנצים, כאילו כוכבים צבעוניים במיוחד מקשטים אותה. מבט קרוב יותר יגלה שהאור מגיע מחוטי משי ארוכים, שלאורכם משובצות מה שנראה כמו אבנים יקרות מפיצות אור.
האחראים למופע האורות הזה נקראים תולעים זוהרות, אך הם אינם תולעים כלל: מדובר בזחלים של זבובאים מהמין Arachnocampa luminosa , שמכונים בעברית יתוש-אוריים.
הזבובון הבוגר דומה במראהו ליתוש וניזון מפטריות, אולם הזחלים הם טורפים שאוכלים חרקים. גם הזחלים וגם הבוגרים יכולים להפיץ אור, אך האור של הזחלים הוא החזק ביותר, והם אלה שעושים בו את השימוש הרב ביותר. בניגוד לגחליליות, שאצלן הבוגרים מאירים כדי למשוך בנות זוג, האור של זחלי היתוש-אורים נועד למשוך אליהם טרף. הם מייצרים מלכודות מחוטי משי, בדומה לקורי עכביש, עם נקודות ריר דביקות עליהן, והאור הכחלחל מושך חרקים מעופפים היישר אל המלכודת.
היכולת של יצור חי לייצר אור נקראת בִּיּוֹלוּמִינֵסֶנְצִיָּיה (אוֹרוּת בִּיּוֹלוֹגִית או נְהוֹרָנוּת ביולוגית), והיא קיימת אצל יצורים רבים, בהם גחליליות, אצות ואפילו פטריות. יש גם יצורים גדולים יותר שמייצרים אור, בעיקר דגים מסוימים, אבל הם אינם עושים זאת בעצמם אלא בעזרת חיידקים החיים בגופם.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
נתראה באביב
באזורים של אמריקה הצפונית שהחורף קר בהם במיוחד חיה ביער צפרדע לא גדולה, שסביב עיניה צבעים שחורים, כמו "מסכה" של דביבון או של שודד בסרט מצויר. כשהחורף קרב, ואיתו הקיפאון, צפרדע היערות (Lithobates sylvaticus) לא נודדת למקום אחר, וגם לא מחפשת מקום מסתור עמוק וחם להעביר בו את החורף. היא רק מתחפרת תחת שכבת עלים דקה – וקופאת.
תחילה העור שלה קופא ומתכסה בשכבת קרח, והיא הופכת מוצקה. על פי אחד המדענים שחוקרים את הצפרדע, אם מפילים אותה בטעות לאחר שקפאה נשמע קול נקישה, כאילו נפלה משקולת קטנה. לאחר קפיאת העור גם נוזלי הדם קופאים, הלב עוצר וצפרדע היערות מפסיקה לנשום. היא יכולה לשרוד כך למשך כמה חודשים, כל עוד קפאו לא יותר מ-65 אחוז מנוזלי גופה.
בתחילת האביב הצפרדע מפשירה וקמה לתחייה. היא מיד יוצאת למצוא שלוליות חורף, שזה עתה הפשירו, והזכרים מגעגעים בהן כמו ברווזים כדי לפתות נקבות למסיבת הזדווגויות.
אך איך צפרדע היערות קופאת בלי לסבול מכוויות קור, ובלי שהקרח שנוצר יפגע ברקמותיה ויגרום לתאיה להתייבש? לקראת החורף מצטברות ברקמותיה כמויות גדולות של שתנן (אוּרֵאה), שהוא הרכיב העיקרי בשתן. לאחר מכן, בתגובה לקפיאת העור, הכבד של הצפרדע מתחיל לייצר כמויות גדולות מאוד של הסוכר גלוקוז, שכמותו הולכת וגדלה בכל פעם שהטמפרטורה צונחת לטמפרטורת קפיאה. גם שתנן וגם גלוקוז פועלים כ"אנטי-פריז", מעכבי קפאון, ולצד חומרים נוספים הם מגינים על גוף הצפרדע מנזק.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
יום האהבה של דייגו הצב
דייגו הוא גיבור. הוא אולי לא נראה כך במבט ראשון, אך הצב הזקן, מהמין Chelonoidis hoodensis, עשה יותר מכמעט כל אחד אחר על מנת להציל את בני מינו מהכחדה. והוא עשה על ידי כך שהזדווג הרבה מאוד פעמים. המון.
הצבים הגדולים הללו חיים באופן טבעי רק באספניולה, האי הדרומי ביותר בארכיפלג גלפגוס. ב-1956, כשהתברר שאוכלוסייתם הצטמצמה באופן מסוכן, נוסדה תוכנית שנועדה להרבות את מספרם. בתחילה היא כללה שני זכרים ו-12 נקבות מהאי עצמו, אך אז הצטרף אליה דייגו, שחי עד אז בגן החיות בסן דייגו, ארצות הברית.
התוכנית זכתה להצלחה גדולה: תוך כחמישים שנה, צאצאיהם וצאצאי-צאצאיהם של אותם 15 צבים כבר מנו יותר מאלפיים. בדיקת אבהות שנערכה להם הראתה שדייגו היא אחראי לכ-40 אחוזים מבני הדור הראשון. רוב האחרים – כמעט 60 אחוזים – היו בניו ובנותיו של זכר אחר, שכונה E5. הזכר השלישי התרשל וכמעט לא העמיד צאצאים כלל.
מדוע, אם כך, אנחנו וכלי התקשורת האחרים חוגגים לרוב את דייגו, ולא את האלוף, E5? כנראה משום שהוא היה שקט יותר, הזדווג יותר בלילה, וגם אין לו שם לטיני מלהיב. בחיים, מה לעשות, צריך גם יחסי ציבור.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
משני צורה
זו אצה? זה דג? זה סופר-תמנון! אומנם בניגוד לסופרמן תמנונים לא הגיעו מהחלל החיצון, והם גם לא דמיוניים, אך יש להם מגוון יכולות ותכונות שעשויות להתפרש ככוחות-על. אף על פי שהם רכיכות, כמו קרוביהם הרחוקים החילזון או החשופית, ואורך חייהם נע בין שבועות ספורים לכמה שנים, התמנונים מפגינים אינטליגנציה גבוהה במיוחד, שלא הייתה מביישת יונקים רבים. הם סקרנים, שובבים, בעלי זיכרון מצוין ומסוגלים לפתור חידות בעצמם או ללמוד את הפתרון מצפייה באחרים. הם חשים כאב, וכנראה אפילו חולמים ומסוגלים לתכנן לעתיד. תמנונים אף לא תמיד מסתפקים בשמונה הזרועות שלהם ונעזרים בכלים להגנה ואולי גם להתקפה.
עיני התמנונים מזכירות קצת את העיניים שלנו, אך אין להן כתם עיוור. כמו כן, אף שלתמנונים יש רק סוג אחד של קולטני אור, ולכן היינו מצפים שלא יוכלו להבחין בין צבעים, הם דווקא רואים צבע. הם עושים את זה בזכות האישון המוזר שלהם ויכולתם לשנות את מאפייני העין שלהם. מתברר שאפילו בעור התמנונים יש חלבונים שרגישים לאור באורכי גל שונים, כלומר בצבעים אחרים.
היכולת להבחין בצבעים ולסקור היטב את הסביבה חשובה ל"כוח-העל" המפורסם ביותר של התמנונים: שינוי צורה. תמנונים יכולים להשתנות כהרף עין, ולהתחפש לאצה, אלמוג, אבן, דג, נחש ועוד. כל זאת כדי לחמוק מטורפים, או כדי להתגנב לטרף. החלפת התלבושות המהירה הזו דורשת שלושה דברים.
הראשון הוא שינוי צבע, שמשמש גם לתקשורת ולא רק להסוואה, ונעשה בעזרת אלפי שקים קטנים בעור התמנון, הקרויים כרומטופורים. כל שק מכיל צִבְעָנים (פיגמנטים) בצבע מסוים – צהוב, חום, אדום או שחור. אם כי לא לכל התמנונים יש את כל הצבעים. על ידי מתיחת השקים או כיווצם, התמנונים, ששולטים על כל שק בנפרד, חושפים או מחביאים את הצבעים הרצויים ויכולים ליצור תבניות וגוונים רבים. בנוסף התמנונים משתמשים בצבעים מבניים, פיזיקליים, כלומר צבעים שמקורם לא בפיגמנטים, אלא במבנים ששוברים, מפרידים או מסיטים את קרני האור. תאים עם מבנים כאלה מאפשרים לתמנונים ליצור גווני כחול וירוק מבריקים, ואף להחזיר אור בדומה למחזירור.
הדבר השני הדרוש לתחפושת הוא שינוי מרקם העור. על ידי כיווץ שרירים מיוחדים התמנונים יכולים לשטח את עורם או ליצור בו חודים כמו אלה שיש לאלמוגים ולאצות. הדבר השלישי הוא כישרון משחק, לאחר שהתמנונים שינו את הצבע והמרקם שלהם כדי להידמות לחפץ או יצור כלשהו, הם צריכים להתנהג ולנוע כמוהו: למשל לזוז כאצה הנסחפת בזרם, לשחות כדג, או לאיים כנחש.
עבדים היינו לנמלים בקן השכן
קינים רבים של נמלים, בכל העולם, חיים תחת איום מתמיד. התוקפות, נמלים ממינים אחרים, פושטות על הקן והורגות את המלכה ורבות מהחיילות והפועלות. לאחר מכן הן לוקחות את הזחלים והגלמים של הקן המותקף ונושאות אותם חזרה אל הקן שלהן, שם הם משלימים את התבגרותם והופכים לנמלים פועלות בוגרות. הפועלות הללו משמשות שפחות של הנמלים התוקפות, ומגדלות לא את אחיותיהן ואחיהן הקטנים, אלא את הצאצאים של מלכת הקן התוקף.
מחקרים הראו שההתנהגות הייחודית הזו התפתחה מ"טפילוּת חברתית", תופעה שבה מלכה ממין מסוים פולשת למושבה של מין אחר, הורגת את המלכה ומטילה ביצים במקומה. הפועלות, בנותיה של המלכה המתה, דואגות להן ומאכילות את הזחלים שבוקעים מהן. לאחר זמן מה המושבה מתמלאת בפועלות שהן בנותיה של המלכה החדשה.
מינים רבים של נמלים נשארו בשלב הזה, כ"טפילים זמניים". רק מעטים מהם עשו גם את הצעד הבא – המעבר לפשיטות ולכידת עבדים. כשהפועלות המקוריות של המושבה, בנותיה של המלכה שהמלכה החדשה הרגה, מתחילות למות מזקנה, הפועלות החדשות יוצאות לפשוט על קינים סמוכים, כדי לחדש את מלאי הפועלות-השפחות.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
שותי החלב
שתיית חלב אינה מנהג ייחודי ליהודים בחג השבועות ואפילו לא ליונקים בכלל. הורים נוספים בממלכת בעלי החיים מפרישים מזון עשיר להאכלת הצאצאים שלהם, שממלא תפקיד דומה מאוד לחלב שיש ליונקים. בין ההורים האלה נמצאות הנקבות של עכביש קופצן מהמין Toxeus magnus, שחי בדרום-מזרח אסיה ובטייוואן.
הקופצנים הללו חיים במושבות קטנות, שבמקרים רבים מורכבות מאמא עכבישה וצאצאיה. אחרי שהעכבישים הצעירים בוקעים הם נשארים בקן במשך כשלושה שבועות, שבמהלכם הם ניזונים בלעדית מנוזל דמוי חלב שמפרישה האם. חלב העכבישים הזה עשיר מאוד בחלבונים, פי ארבעה מחלב פרה, ומכיל גם מעט שומנים ופחמימות.
בתחילה העכבישים הזעירים לא "יונקים" את החלב ישירות מהאם, אלא שותים טיפות שהיא מפזרת על רצפת הקן וקירותיו. לאחר שהם גדלים הם עוברים לשתות את החלב מפתח הנמצא בגחון האם. אפילו כשהצאצאים גדולים מספיק לצאת מהקן לצוד, הם עוד חוזרים הביתה במשך תקופה קצרה כדי להשלים את תזונתם ולינוק.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
ג'ירף, הגרסה הקצרה
תכירו את גימלי. יש סיבה שהוא נקרא על שם הגמד משר הטבעות: בגובה של כשני מטר ושמונים סנטימטר, הוא נמוך בהרבה מבני מינו, שמגיעים לגובה של כארבעה וחצי או חמישה מטרים, ואפילו יותר. שכן גימלי הוא ג'ירף – ג'ירף גמדי.
במאמר שפורסם ב-2020 הוצגו שני ג'ירפים גמדיים, גימלי, שהתגלה ב-2015 באוגנדה, ונייג'ל מנמיביה. נייג'ל קטן אפילו יותר מגימלי, וגובהו כשני מטר ושישים סנטימטר. השניים אינם סתם גרסאות קטנות יותר של ג'ירף רגיל. החוקרים בחנו את התמונות והסרטונים שלהם ומצאו שהרגליים שלהם, וספציפית עצם החישור ועצמות המסרק, קצרות בהרבה אצל גימלי ונייג'ל. לעומת זאת, הצוואר, שאינו מורכב מעצמות ארוכות אלא מחוליות עמוד השדרה, ארוך ממש כמו הצוואר של כל ג'ירף אחר.
החוקרים אינם יודעים מה גרם לגמדות של גימלי ונייג'ל. במקרים רבים, תסמונות כאלה נובעות ממוטציות רצסיביות, כלומר הג'ירף היה צריך לקבל את התכונה גם מאימו וגם מאביו כדי ללקות בתסמונת. הם לא יעבירו, כנראה, את המוטציה הלאה – אמנם ג'ירפות נקבות נמוכות מהזכרים, אך הם יתקשו מאוד להזדווג אפילו עם הנקבה הנמוכה ביותר. "אלא אם כן הם ישיגו שרפרף", העיר דיוויד אוקונור, שעוסק בשימור של היונקים גבוהי הקומה, בריאיון לניו יורק טיימס.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
העונה הצורבת
הקיץ כבר כאן, גם החופש הגדול הגיע, וכמו בכל שנה השחייה בים התיכון נהיית חוויה מפוקפקת. בגלל המדוזות.
מדוזות הן חיות טורפות עשויות חומר דמוי ג'לי, השייכות למחלקת הצורבים, שכוללת גם את האלמוגים ושושנות הים. אין להן לב, דם, או מערכת עצבים מרכזית. רוב המדוזות בים התיכון הן "מדוזות סוכך", שגופן דמוי פעמון וממנו יוצאות זרועות הפה וזרועות הציד הצורבות. כיווץ הפעמון מאפשר למדוזות לשחות, אך תנועתן נשלטת בעיקר על ידי זרמי הים.
המדוזות קרויות כך על שם הנערה מדוזה מהמיתולוגיה היוונית, שקוללה בידי האלה אתנה והפכה למפלצת עם פנים נוראות ונחשים ארסיים במקום שיער. הראש הזה מזכיר את המדוזות, עם גופן העגול וזרועותיהן המשתלשלות והצורבות.
מחזור החיים של המדוזות מורכב מכמה שלבים. הן מתחילות את חייהן כפגית (לרווה) ריסנית, המתפתחת מהביצית המופרית, שנודדת עד שהיא נצמדת למשטח כלשהו, כגון הקרקעית. כך נוצר הפוליפ, שאינו שוחה ושמזכיר קצת שושנת ים עם זרועות ציד רבות. במהלך הגדילה הפוליפ מתרבה ברבייה אל-זוויגית – הוא מתחלק והופך למעין מושבה של פוליפים. כל אחד מהפוליפים האלה עשוי להתנתק ולהפוך למדוזה חופשית ועצמאית. זה השלב שבו אנו פוגשים את המדוזות בחופי הים התיכון בחודשי הקיץ.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
המדוזות האלו נודדות למרחקים ארוכים, כשהן נישאות בזרמי הים או במים שנשאבו לתוך ספינות. מין המדוזה שאותו אנו חוששים לפגוש בקיץ, שמגיע בנחילים, הוא החוטית הנודדת. החוטית הגיעה לכאן באשמת תעלת סואץ, שאיפשרה לה לעבור מים סוף אל הים התיכון ולהתבסס כאן. מאז שהגיעה החוטית היא מסכנת מדי יולי את תחנות הכוח שלנו ואת אספקת החשמל, וכן צורבת את הרוחצים בעזרת תאי הארס המכסים את זרועותיה, שמגיבים למגע בירי של מעין צלצלים שמזריקים את הארס לגוף הקורבנות.
ומה לעשות אם נצרבים ממדוזה? לא לשפשף בחול, לא לשטוף את האזור במים מתוקים, ולפחות בים התיכון לא להשתמש בשתן או בחומץ, שעלולים להחמיר את המצב. רק לשטוף במי ים ולהמתין להחלמה.
מיזוג אוויר
במהלך הימים החמים מדי של אוגוסט רובנו כנראה נסתגר בבתים או במשרדים הומים, עם חלונות מוגפים ומזגנים זוללי אנרגיה. סוגים מסוימים של טרמיטים, חרקים חברתיים מסדרת התיקנאים החיים במושבות, צריכים גם הם להתמודד עם צפיפות וחום נורא בקינים שלהם, ועוד ללא מזגנים!
הטרמיטים האלה מקימים מעל הקינים התת-קרקעיים שלהם תילים גבוהים, שמתנשאים בחלקם לגובה של תשעה מטרים ויותר. אם בני אדם היו בונים בניין באותו יחס גודל הוא היה מתנשא לגובה של מעל קילומטר וחצי, כמעט כפליים מגובהו של בורג' ח'ליפה, המבנה הגבוה בעולם. בקינים מתגוררים מיליוני טרמיטים, שמגדלים בהם גם פטריות למאכל, וכולם יחד פולטים גזים חונקים, כגון פחמן דו-חמצני, וחום, המתווסף לחום מהשמש הקופחת במדבריות שבהם הטרמיטים חיים.
למרות כל זאת הקן מאוורר והטמפרטורה בו נותרת יציבה יחסית לטמפרטורה בחוץ. תורם לכך המבנה המורכב של התל, והשימוש שהוא עושה באנרגיית השמש. תעלות קטנות, המחוברות לעיתים לפתחי אוורור על פני שטח התל, מתחברות לתעלות עבות יותר ומבודדות במרכזו. במהלך היום האוויר בתעלות הסמוכות לפני השטח מתחמם מהר יותר מזה שבמרכז. עקב כך האוויר בתעלות הקטנות עולה בעוד האוויר המרכזי הקר יותר יורד. בלילה הכיוון מתהפך, כשהאוויר בהיקף מתקרר יותר מהאוויר במרכז, ושוקע. כך התל משמש מעין ריאה בעלת תפקיד חשוב באוורור הקן. בנוסף, מיקום הקן מתחת לפני האדמה, גודלו ושיטת האוורור עוזרים לווסת את הטמפרטורה ולוודא שהטרמיטים ושותפותיהם הפטריות יוכלו להמשיך ולחיות בו בנוחות, והכול בלי חשמל וטכנולוגיה מתקדמת.
מדריכי הדבש
ביערות מוזמביק, בדרום מזרח אפריקה, מתרחש שיתוף פעולה מופלא בין בני אדם וציפורים, במטרה לפשוט על כוורות של דבורי בר. בני שבט היאו, כמו אנשים בכל העולם, אוהבים מאוד דבש, אך ללא עזרה קשה להם לזהות את הכוורות שמוסתרות על צמרות עצים או בתוך גזעים רקובים. לשם כך הם מגייסים את עזרתם של ציפורים קטנות בשם אוביל הדבש (Indicator indicator), או בשמן האנגלי, מדריכי דבש (honeyguides). לציפורים אין כל קושי לאתר את הכוורות, אך הן אינן מסוגלות להיכנס לתוכן בלי שהשומרות המסורות יעקצו אותן. כך, כשהם משתפים פעולה, כל אחד מהצדדים מביא את המומחיות שלו: הציפורים מוצאות את הכוורות, והאנשים מבריחים את הדבורים בעזרת עשן.
כשבני השבט רוצים לצאת למצוא דבש הם משמיעים קריאה מיוחדת, שנשמעת כמו "ברררר.... המ!", והציפורים עונות להם בציוץ, מגיעות ומובילות אותם אל הכוורת הקרובה. לאחר פשיטה מוצלחת, הצדדים לא צריכים לריב על השלל: האובילים לא מתלהבים מהדבש, ומעדיפים לאכול את השעווה.
אובילי הדבש במוזמביק אינם מבויתים, וגם לא מאולפים – אלו ציפורי בר, שמשתפות פעולה עם בני האדם מרצונן החופשי. התופעה הייחודית הזו מתרחשת כבר מאות שנים, ואולי אלפים, ונראה שהמסורת עוברת מדור לדור, גם אצל בני שבט היאו וגם אצל בנות בריתם המעופפות.
לחצו כאן כדי לגלות את התשובה
מאחורי הקלעים של לוח השנה - מי העושים במלאכה?
איורים: עידן ברזילי
עיצוב: טלי אפרים
הפקה: ליהיא אקרמן
תוכן: ד"ר יונת אשחר, נעם לויתן, איתי נבו
תאריכון: ד"ר ארז גרטי, איתי נבו
עריכת תוכן: רמי שלהבת
רכזת מערכת: מאיה קאהן
