לסיום העונה של "משחקי הכס", מה הסיכון הביולוגי בזוגיות בין אח ואחות? כיצד הטבע מונע את הסכנות האלה?
"במשך מאות שנים השיאו בני טארגריין אח לאחות... השושלת חייבת להישאר טהורה. דמם היה דם המלכים, הדם המוזהב של ואליריה העתיקה, דם הדרקון. דרקונים אינם מזדווגים עם חיות השדה, ובני טארגריין לא מערבבים את דמם עם זה של אנשים פחותים".
גילוי עריות, במיוחד בין אח לאחות, הינו אחד המוטיבים החוזרים בספרי "שיר של אש ושל קרח" של ג'ורג' מרטין ובסדרה "משחקי הכס" המבוססת עליהם. אך יחסים כאלו לא התרחשו רק בווסטרוז – מסורות כמו זו של בית טארגריין התקיימו גם אצל שושלות מלכים על כדור הארץ. אצל הפרעונים של מצרים העתיקה, למשל, נישואים בין אח לאחות נחשבו דבר מקובל ואפילו מתבקש. קליאופטרה, הפרעונית האחרונה, אמנם קיימה יחסים קרובים במיוחד עם יוליוס קיסר ועם מרקוס אנטוניוס, אך היא היתה נשואה דווקא לאחיה הקטן.
בצד השני של העולם, שליטי האינקה העדיפו גם הם להתחתן בתוך המשפחה. הקיסרים היפנים, לעומתם, חשבו שחתונה של אחים זה מוגזם במקצת, ומידת הקירבה הנכונה לנישואים היא של אחים למחצה. הסיבות למנהג זה היו לעיתים קרובות הרצון לשמר בתוך המשפחה את הכוח וההשפעה של השליטים, אך ההסברים כלפי חוץ היו דומים לאלו שאותם הכירה דאינריז – המשפחה השלטת היא בעלת דם מיוחד, אלוהי, ואל לו להתערבב עם דם של אנשים רגילים.
עם זאת, ברוב המוחלט של התרבויות האנושיות יחסים בין אח ואחות נחשבו לחטא (אמנם, המעמד השליט קיבל לעיתים פטור), וכיום הם אסורים בחוק כמעט בכל מדינות העולם. גם בעולם הספרותי של מרטין, יחסים כאלו אסורים ע"י כל הדתות הגדולות והילדים שנולדו מהם נחשבים לתועבה. ואם לבית טארגריין ניתנות הנחות מיוחדות, הרי שהאחים ג'יימי וסרסיי נאלצים לשמור את אהבתם בסוד (גם אם זהו הסוד הגלוי ביותר בכל שבע הממלכות). מהו הבסיס הביולוגי לאיסור זה, ומדוע האנושות, באופן אחיד כמעט, רואה בהם משהו פסול ואפילו דוחה?
גם בעולם הבדיוני שלהם, אהבה בין אח ואחות נחשבת לטאבו. סרסיי וג'יימי מ"משחקי הכס" | צילום: יח"צ
"האם אני משוגעת? האם אני נושאת את הכתם?" (דאינריז)
הדם של בני טארגריין נושא איתו כתם, מחלה - שיגעון, שבא לידי ביטוי בכמה מהם אך לא בכולם. ייתכן שזו דוגמה למחלה גנטית, מהסוג שנפוץ במיוחד בקבוצות בהן בני משפחה מתחתנים זה עם זה. הסיבה לכך היא מוטציות רצסיביות, כאלה שבאות לידי ביטוי רק אם הו מופיעות בשני העותקים של הגֶן, זה שהתקבל מהאם וזה שהתקבל מהאב. כאשר בני הזוג הם קרובי משפחה, ויש להם גֶנים משותפים, גדל הסיכוי ששניהם נושאים את אותה מוטציה, וכך גם עולה הסיכון שצאצאיהם יקבלו שני עותקים שלה, וילקו במחלה. ככל שבני הזוג חולקים יותר גֶנים – כלומר, שקרבתם המשפחתית גדולה יותר – כך הסיכון גדול יותר. במינים המעמידים כמות רבה מאוד של צאצאים, כמו חרקים וצמחים מסויימים, הבעיות הגנטיות שברביית-קרובים פחות באות לביטוי - שכן גם אם חלק מהצאצאים קיבלו אותה מוטציה משני הוריהם ולכן מתו בצעירותם או לא בקעו כלל מהביצה, הרי שעדיין ישנם צאצאים בריאים רבים, שקיבלו לפחות עותק אחד תקין. עם זאת, בסופו של דבר לפרטים שהתרבו עם קרובי משפחתם יהיו, בממוצע, פחות צאצאים בריאים מחבריהם שבחרו להתרבות עם פרטים שונים גנטית מהם.
"האחרונות היו גם הקטנות ביותר, זוג תואם, לא גדולות מגולגלות של מסטיף, ומעוותות בצורה מוזרה. כל מה שנשאר משני הדרקונים האחרונים שבקעו בדרגונסטון" (על גולגלות הדרקונים של בני טארגריין)
הסיכון שברביית קרובים עולה ככל שהאוכלוסיה של בעל החיים מצטמצמת – דבר שקורה יותר ויותר בעשרות ומאות השנים האחרונות, כאשר האדם מתפשט לעוד ועוד פינות של כדור הארץ, ומביא איתו כריתת יערות וצייד. במצב כזה לבעלי החיים לעיתים אין ברירה אלא להתרבות עם קרובי משפחתם, דבר שעשוי להביא לתוצאות הרסניות לאוכלוסיה. כך, בנוסף לסכנה האורבת בכל מקרה למין ממנו נשארו רק מספר מועט של פרטים – כל בצורת, מזג אויר קר מהרגיל או אפילו עלייה במספר הטורפים עשויה לדחוף אותו להכחדה – מינים אלו מתמודדים גם עם בעיות גנטיות. קשה מאוד לבדוק איזה תפקיד בדיוק משחק אותו גילוי עריות כפוי בהכחדה של מינים, אך מחקרים בפרפרים, למשל, הראו שאוכלוסיות בהן השונות הגנטית היתה קטנה יותר אכן היו מועדות יותר להכחדה. ההבנה הזו דוחפת גופים העוסקים בשימור טבע לבחון לא רק את מספר הפרטים ממין מסויים, אלא גם עד כמה פרטים אלו שונים זה מזה.
האם גילוי עריות והמחלות הגנטיות שנוצרו כתוצאה מכך הם שחיסלו גם את הדרקונים של בית טארגריין? לפי הספרים, מספר הדרקונים הלך והצטמצם במשך שנים (ויחד איתו, הדרקונים עצמם הלכו קטנו), ובני טארגריין אכן הרביעו אותם זה עם זה. עם זאת, בהתחשב בכך שבעולם הזה יש קסם, ובקשר המיסטי המיוחד בין בני טארגריין והדרקונים שלהם, קשה לקבוע פה מסקנות מדעיות נחרצות.
"ג'יימי ואני יותר מאח ואחות. אנחנו אדם אחד בשני גופים. חלקנו רחם יחד" (סרסיי)
כאשר גודל האוכלוסייה תקין, לבעלי חיים וצמחים רבים יש מנגנונים המונעים מקרובי משפחה להתרבות זה עם זה (דוגמאות אפשר למצוא כאן וכאן). המנגנונים האלו מופיעים במגוון צורות. לא מעט צמחים נושאים גם איבר רבייה זכרי (אבקן) וגם נקבי (עלי), אך פעמים רבות הם בנויים כך שלא יוכלו להפרות את עצמם. אצל בעלי חיים החיים בקבוצות, כולל רוב המינים של קרובי משפחתנו הקופים, בדרך כלל או הזכרים או הנקבות עוזבים את הקבוצה בה גדלו כאשר הם מגיעים לבגרות מינית ועוברים לקבוצה אחרת, וכך נמנעות הזדוגויות בין אחים לאחיות. אצל נתבים (סוג של דולפינים), הזכרים והנקבות דוקא נשארים שניהם בקבוצה, אך מחקרים גנטיים הראו שהנקבות הזדווגו כמעט תמיד עם זכרים מקבוצה אחרת. מחקרים על עכברים ודגים הראו שבעלי חיים אלו מסוגלים לזהות, לפי הריח, פרטים שהיו דומים להם גנטית יותר מדי ונמנעו מלהזדווג איתם – ויש מחקרים המראים כי ייתכן שמנגנון דומה קיים גם בבני אדם. אצל בעלי חיים מסויימים – חרקים, לטאות ולפחות יונק אחד (סג של נמיית כיס) - הנקבה מזדווגת עם כמה זכרים, ויכולה "לבחור", לאחר ההזדווגות, את הזרע המתאים ביותר, איתו היא מפרה את ביציותיה.
ומה אצלנו? נראה שבני אדם – כמו גם לפחות כמה יונקים אחרים – פשוט אינם נמשכים לאנשים שאיתם גדלו מילדות. בניגוד למה שקרה, משום מה, אצל סרסיי וג'יימי, הקירבה המתוארת במשפט המובא למעלה בדרך כלל לא רק שלא מביאה למשיכה מינית, אלא גורמת בדיוק לתוצאה הפוכה. "אפקט ווסטרמארק" (Westermarck) הוא השם שניתן לחוסר המשיכה בין אנשים שגדלו כילדים אחד עם השני, בין אם יש ביניהם קרבה גנטית ובין אם לא. האפקט נראה אצל אחים חורגים שגדלו בבית אחד, וגם אצל ילדי קיבוצים שחיו וישנו עם בני גילם בבתי ילדים – נדיר מאוד שילדים שגדלו כך יתחתנו עם בני אותה קבוצה. לעומת זאת, אחים ביולוגיים שגדלו בנפרד בהחלט עשויים להימשך אחד לשני.
ככל הנראה, אפקט ווסטרמארק התפתח אצל בני האדם (ובעלי חיים אחרים) כמנגנון המונע יחסי מין בין קרובים – אנשים שלא נמשכו לאחיהם או אחיותיהם השאירו אחריהם צאצאים בריאים יותר, וכך האפקט התפשט באוכלוסיה. כיום האפקט הזה משתלב בהתניות חברתיות וגורם לכך שרוב האנשים מוצאים את עצם הרעיון של קרבה גופנית בין אח לאחות לא רק "לא בסדר" אלא דוחה מוסרית.
ילדים שגדלו יחד אינם נמשכים בד"כ זה לזה גם אם אינם אחים. אדווארד ווסטרמארק | מקור: ויקיפדיה
"גילוי עריות הוא חטא מפלצתי כנגד האלים הישנים והחדשים כאחד"
הפסיכולוג ג'ונתן היידט (Haidt) סיפר למשתתפים בניסוי שלו את הסיפור הבא: אח ואחות, שניהם בגירים, יצאו יחד לטיול בהרים. בלילה, דיברו והחליטו לקיים יחסי מין. הם השתמשו באמצעי מניעה והאחות לא נכנסה להריון. שניהם נהנו אך החליטו לא לחזור על המעשה ולא לספר לאיש. האם, שאל היידט, מה שעשו היה לא מוסרי?
רוב גדול של הנשאלים ענה מייד שהמעשה אכן אינו מוסרי, אם כי רובם לא יכלו להסביר בדיוק מדוע סברו כך מעבר לתחושה ש"זה דבר שלא עושים". התחושה הזו נפוצה בכל תרבות אנושית שנחקרה. הטאבו על גילוי עריות הוא אוניברסלי, והוא חל תמיד על יחסים בין אח לאחות (יש חברות שאינן מסווגות יחסים בין בני דודים, כגילוי עריות). לרוב, כמו בעולם הספרותי של מרטין, הטאבו מחוזק באמצעות ציווי דתי.
יש ויכוח על מקורו של הטאבו, אך אחת ההשערות הרווחות היא שהוא נובע מאפקט ווסטרמארק – הרגשה של דחייה, ואפילו גועל, מהרעיון התפתחה לכדי חוק חברתי. דחייה וגועל הם רגשות שבני אדם, בכל התרבויות, נוטים להצמיד להם תוית מוסרית: אנו מקשרים נקיון וטוהר עם טוב מוסרי, וזוהמה וריקבון עם רוע וחוסר מוסר. כאשר יחסים מסוג מסוים מעוררים בנו דחייה, קל לנו לסווג אותם כ"לא נכונים" מבחינה מוסרית. המעבר בין תחושה גופנית לציווי תרבותי אינו חד סטרי – ראייה של התנהגות כ"טאבו" בתרבות מסויימת עשויה לחזק, ואפילו ליצור, תחושות גופניות של גועל ודחייה אצל בני התרבות הזו, כך שהשניים תומכים זה בזה.
"הדברים שאני עושה בשביל האהבה"
העולם של הספרים והסדרה מחקה בדייקנות רבה למדי (אם מתעלמים מדרקונים ומזומבים פה ושם) את התקופה שהוא מבוסס עליה – ימי הביניים המאוחרים באנגליה וסביבתה. וכמו בווסטרוז, באירופה של אותה תקופה יחסים בין אח ואחות לא רק היו אסורים בחוק, אלא גם נחשבו לחטא חמור מבחינת הכנסייה.
לאחר אסונות רבים שפוקדים אותה, סרסיי תוהה אם האלים מענישים אותה על גילוי העריות ואף מציעה שעונש האלים הוא הסיבה לשיגעון של בני טארגריין, האשמים באותו חטא. שוב בדומה לאירופה של ימי הביניים (ולרוב התרבויות האנושיות), פשוטי העם בווסטרוז רואים בגילוי עריות חטא מוסרי ומסתייגים מהילדים הנולדים מיחסים כאלה. "אם הייתי אב לילדי, הם היו נסקלים ברחובות", אומר ג'יימי לסרסיי, והחובה להסתיר את סודם מביאה את האחים למעשים נואשים, כולל רצח. אולי הדמויות בעולם האכזרי והמדמם שברא מרטין היו מתנחמות מהידיעה שההתנגדות למעשיהם נובעת ככל הנראה ממנגנון מולד שנועד למנוע מחלות גנטיות.
הציטוטים לקוחים (בתרגום חופשי) מסדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" (Song of Ice and Fire) של ג'ורג' מרטין.
