כולם יודעים שאורח חיים פעיל תורם לבריאות, אך מתברר שחשוב במיוחד שהוא יתבטא גם בשיפור ממשי בכושר הגופני
ארגון הבריאות העולמי ממליץ לכל אדם, בלי קשר למצב בריאותו, להקפיד על פעילות גופנית רבה ככל האפשר. ההמלצה הזאת מבוססת על שפע של מחקרים שמראים כי אורח חיים פעיל קשור לירידה בתמותה. שיפור כזה נמצא אפילו באוכלוסיות שנמצאות בסיכון גבוה מלכתחילה.
התמונה נשארת על כנה הן במחקרים שמבוססים על שאלוני דיווח עצמי של המשתתפים, והן באלה שבחנו את רמת הפעילות בכלים אובייקטיביים יותר, כמו מדי תאוצה ואפליקציות לספירת צעדים. מחקרי מעקב ארוכים מראים כי גם לאורך 15 שנה, שיעור התמותה פוחת ככל שאנשים פעילים יותר, אפילו כשמתמקדים רק במחקרים שהשתמשו במדי תאוצה.
עם זאת, פעילות גופנית אינה בהכרח כושר גופני. אומנם פעמים רבות הקשר ביניהם ברור, אבל לא כל פעילות גופנית נמרצת באה לידי ביטוי בהכרח בכושר גופני גבוה. הפער בין השניים בולט במיוחד אצל אנשים שעוסקים במקצועות פיזיים מאומצים שאינם כוללים אימונים שיטתיים. מאחר שרוב המחקרים התצפיתיים בוחנים רק את רמת הפעילות, הם אינם יכולים לקבוע אם התרומה לבריאות נובעת מהפעילות הגופנית עצמה או מהשיפור ברמת הכושר הגופני שעשוי להתלוות אליה.
שפע של מחקרים מראים כי אורח חיים פעיל קשור לירידה בתמותה. אנשים רוכבים על אופני כושר | Shutterstock, Kzenon
סיבולת לב-ריאה
כושר גופני גבוה הוא מושג שמבטא במידה רבה יכולת טובה של הגוף להתמודד עם מצבי מצוקה (עקה), מרמת התא הבודד ועד איברים שלמים. יכולת כזאת אכן יכולה להסביר את הירידה בסיכון לחלות במחלות מסכנות חיים. אחד ממרכיבי הכושר הגופני המזוהים ביותר עם בריאות הוא סיבולת לב-ריאה, כלומר היכולת של הריאות והלב לספק כמה שיותר חמצן לשרירי השלד כדי להפיק את האנרגיה הדרושה לפעילות גופנית מאומצת.
אחת הדרכים למדוד אם מצב הכושר הגופני השתנה היא להשוות את צריכת החמצן של אדם במהלך ביצוע פעולות מסוימות. המדד נקרא MET, קיצור שפירושו "משימות שקולות מבחינה מטבולית" (Metabolic Equivalent Tasks) ורמתו הבסיסית (1) מייצגת את האנרגיה שאנו מוציאים במנוחה. במצב זה בני אדם צורכים בממוצע 3.5 מ"ל חמצן בדקה לכל קילוגרם גוף, כך שאדם שמשקלו 70 ק"ג צפוי לצרוך -245 מ"ל חמצן לדקה במנוחה.
כדי לבדוק את הכושר הגופני של אדם, מודדים את צריכת החמצן המרבית שלו במאמץ. אם חל שינוי בתוצאה בין בדיקה אחת לאחרת, אפשר להסיק שהכושר הגופני השתנה. לדוגמה אם אדם מסוגל להוציא מקסימום תשעה MET בשיא המאמץ בתחילת המחקר, ואחרי זמן מה הוא עולה לעשרה, סימן שהכושר שלו השתפר. אם ירד ל-8, סימן שהכושר שלו הידרדר בתקופה שבין שתי הבדיקות.
סקירת מאמרים שפורסמה בשנת 2022 סיכמה את ממצאיהם של 37 מחקרי מעקב ארוכים, עם למעלה מ-2.2 מיליון נבדקים בסך הכול, שעשו מדידות אובייקטיביות של כושר גופני. משקלול הנתונים עולה כי אנשים ברמות הכושר הגבוהות ביותר נמצא בסיכון נמוך ב-50 אחוז מהממוצע לתמותה מכל סיבה שהיא. אף שמדובר בפער ראוי לציון, המחקרים שנסקרו לא בדקו את השינוי לאורך זמן בכושר הגופני של המשתתפים אלא רק את רמת הכושר שלהם בעת הבדיקה. כך שייתכן שהסיבתיות כאן הפוכה: לאנשים בריאים קל יותר להתמיד בפעילות גופנית ולטפח את הכושר שלהם.
כדי לבדוק את הכושר הגופני של אדם, מודדים את צריכת החמצן המרבית שלו במאמץ. אישה רוכבת על אופניים במבחן מאמץ | BSIP, Laurent / B. Hop Ame / Science Photo Library
מדד הלוחמים הוותיקים
על כך ניסה לענות מחקר שהתפרסם בשנה שעברה. החוקרים בחנו את השינוי בכושרם של למעלה מ-93 אלף חיילים משוחררים מארצות הברית, בטווח גילים רחב, חלקם עם מחלות לב וכלי דם. כל הנבדקים שנבחרו למחקר עברו שתי בדיקות מאמץ עם שנה לפחות ביניהן. לפי השינוי בין הבדיקות הם מוינו לשלוש קבוצות: קבוצת שיפור בכושר, קבוצת ירידה בכושר וקבוצת כושר יציב.
בדומה למחקרים קודמים, נמצא כי רמת הכושר הגופני הייתה קשורה קשר הדוק לירידה בסיכון לתמותה – אצל בעלי הכושר הגבוה, אפילו אם סבלו ממחלות לב וכלי דם, הוא היה נמוך ב-60 אחוז בהשוואה לקבוצת הכושר הנמוך. מעבר לזה, גם השינוי בכושר היה משמעותי. בכל קבוצות הגיל, ירידה בכושר הגופני של שני MET ומעלה הובילה לעלייה בסיכון לתמותה של עד שבעה אחוזים. עם זאת, בקבוצת הכושר הגבוה הסיכון החל לעלות רק אחרי שחלה כבר ירידה ניכרת בכושר. הממצאים נשארו בתוקף גם כשנלקחו בחשבון נתונים נוספים כמו מחלות רקע, שימוש בתרופות ועוד.
למרות החידוש, גם למחקר הזה יש מגבלות מהותיות. בראש ובראשונה חסר בו הסבר לסיבות לירידה בכושר הגופני. יכול מאוד להיות שאצל חלק מהנבדקים הירידה בכושר התרחשה בגלל מחלה, ולא להפך. גם לא ברור מדוע הנבדקים הופנו מלכתחילה לבדיקות המאמץ, ולכן אי אפשר לדעת אם הם אכן מייצגים את כלל הציבור. השימוש בנתונים על יוצאי צבא נבע מקיומו של מידע עשיר על מצב בריאותם, אך גם הוא כרוך בהטיות: למשל שיעור הנשים בתוכם הוא נמוך מאוד – חמישה אחוזים בלבד, יש בהם ייצוג יתר למעמדות חברתיים-כלכליים מסוימים, ושיעורי התמותה תלויי הגיל בקרב חיילים שונים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.
למרות זאת, ממצאי המחקר אכן מראים שיש חשיבות לשיפור הכושר הגופני גם מעבר להנחיה "להיות פעיל". במחקר נמצא כי 46 אחוז מהמשתתפים חוו ירידה בכושר בתקופה שבין שתי הבדיקות, ומכאן עולה שגם הסבירות למותם עלתה בתקופה הזאת. ייתכן כי מוטב יהיה לא להסתפק במתן הנחיות לציבור להרבות בפעילות גופנית, אלא למקד אותה באימונים שנועדו לשפר את הכושר הגופני. בנוסף, בו בזמן, אולי רצוי להתחיל לחשוב על כיוון מחקרי חדש, שישים דגש על ההשפעות של שינויים בכושר הגופני על הבריאות.
