לא על עץ
ולא על שיח:
מכירים את הדלועיים

במשפחת הדלועיים (Cucurbitaceae) חברים בין השאר המלון, הדלעת, הקישוא, המלפפון ופירות נוספים, שבויתו לצורכי חקלאות ומלווים את האנושות כבר אלפי שנים. שלושה מחקרים מהעת האחרונה (פברואר ומאי השנה) שופכים אור חדש על המשפחה – האחד מתחום הארכיאובוטניקה, כלומר חקר שיירי צמחים קדומים, השני מבוסס על ריצוף גנטי לצד תצפיות אקולוגיות, והשלישי קושר בין התנהגות בעלי חיים לתפוצת אחד המינים במשפחה. אז מה בעצם ידוע לנו על פרי הקיץ האהוב, המלון, ועל בני משפחתו?

משפחת הדלועיים כוללת יותר מ-1500 מינים, שבויתו באזורים שונים של העולם הודות לזרעים ולפירות האכילים שלהם. שמם העברי נגזר מהשם דלעת, שמופיע במסכת כלאיים במשנה, בהקשר של הבחנה בין פירות מסוגים שונים. לדלועיים מגוון רחב של צורות, צבעים ומופעי צמיחה – משתרעים, מטפסים ונכרכים. עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על גידול מוקדם מאוד של דלועיים באמריקה ובאסיה – לפני יותר מ-11 אלף שנים. מאז התפשטו בני המשפחה למטבחים רבים.

לדלועיים חשיבות כלכלית עולמית: בשנת 2022 לבדה גודלו ברחבי העולם למעלה מ-28 מיליון טונות פרי. מידע גנטי מצביע על כך שהפירות המוכרים לנו כיום הם תוצר של שלושה אירועי ביות עצמאיים, שכל אחד מהם השפיע אחרת על איכות הפירות ועל עמידותם למחלות. באזורנו המלונים בויתו לראשונה במצרים לפני כ-5,700 שנים, אולם רבים מקרובי משפחתם בויתו בכלל ביבשת אמריקה, ואילו דווקא אלה שמקורם באסיה, בפרט מסין, הודו וקזחסטן, היו לבסוף לנפוצים ביותר.

באזורנו המלונים בויתו לראשונה במצרים לפני כ-5,700 שנים. מלון כתום מוגש בקערה | imagesef, Shutterstock

סודות מהונדורס

בהונדורס שבמרכז אמריקה נמצאו לאחרונה שרידים מעובדים של דלועי בר, שמעידים על שימוש בדלועיים ככלי אחסון לפני למעלה מעשרת אלפים שנה – עוד לפני שהחל השימוש בתירס, ואלפי שנים לפני ביות הדלועיים למאכל. ידוע זה מכבר שמספר מיני בר של דלועיים בויתו בנפרד באזורים שונים של יבשת אמריקה, והם חלק ממגוון מסורות תרבותיות. לעומת מיני הבר, לדלועיים המבויתים פירות גדולים יותר, מגוון צורות וצבעים, תכולת סוכר גבוהה, מרירות מופחתת וצמיחה משתרעת או זקופה. מחקר קודם תיארך תשעה זרעים בודדים לתקופה דומה, אך החוקרים לא יכלו לקבוע באופן חד-משמעי אם מדובר בשימוש נקודתי או בתחילת הביות. 

במחקר החדש, ארכיאולוגים אספו שאריות דלועיים שהשתמרו בצורה יוצאת דופן ב-El Gigante Rockshelter, אחד מאתרי ההתיישבות האנושית העתיקים ביותר במרכז אמריקה, שנחשב אתר מורשת עולמית. באתר נמצאו יותר משבע מאות קליפות, זרעים וחלקים מעמודי התפרחת של דלועיים עתיקים משני מינים עיקריים. לעומת מינים מודרניים, למינים העתיקים הייתה קליפה דקה יותר, וגם גודל הזרעים וצורותיהם השתנו עם השנים. 

נראה שתהליך הביות היה הדרגתי, והחל בבחירה של פירות גדולים ועבי-קליפה לשימוש ככלי קיבול. ייתכן שהשימוש במינים מרים פחות למאכל היה משני בחשיבותו בהתחלה, אך עם הזמן נוצרו בברירה מלאכותית דלועיים גדולים וערבים לחך שגודלו בעיקר למזון. ריבוי הממצאים העתיקים מצטרף לשורת העדויות של ביות דלועיים, ולסממנים מוקדמים של חקלאות במרכז אמריקה. העדויות הללו מבססות את הבנתנו בדבר אורכה ומשכה של ההיסטוריה המשותפת למין האנושי ולדלועיים, ומסייעות לנו לעמוד על השינויים שחלו בבני המשפחה במהלך הביות.

מאכל מקובל במדינות בדרום היבשת ומשמש גם מקור למים באזורים הצחיחים. מלפפון אפריקני מקורנן (kiwano) למכירה בשוק בנמיביה | Tomasz Wozniak, Shutterstock

בדרך למלון המתוק

מחקרי עבר ניסו לעשות סדר באילן היוחסין של הסוג ציטרולוס (Citrullus), שכולל מלונים ואבטיחים. היות שמרבית הדלועיים מרירים ואינם ערבים לחך האנושי, נדרשו תהליכי ביות וברירה ממושכים עד שהתקבלו הטעמים והצבעים המוכרים לנו כיום, בפרט כשמדובר בפירות מתוקים במיוחד, כמו מלון (Cucumis melo), שבוית לפחות פעמיים – פעם אחת באסיה ופעם אחת באפריקה. מחקרי קרבה אבולוציונית מצביעים על כך שמלונים ואבטיחים מגיעים משתי שושלות גנטיות שונות: נראה שאבותיו הקדומים של האבטיח המודרני היו המין Citrullus mucosospermus, שגדל במערב אפריקה ויש לו זרעים מזינים, וגם המין Citrullus lanatus cordophanus ממזרח אפריקה, שציפתו (החלק הבשרני של הפרי) לבנה וטעמו נייטרלי. 

מרירות הדלועיים מעלה את השאלה מדוע התעניין האדם בגידולם מלכתחילה. לדברי החוקר הארי פריס ממכון וולקני, באזורים החמים של צפון אפריקה התשובה הייתה מים: לפירות הללו, בפרט לאבטיחים, תכולת נוזלים גבוהה, ובתנאי האחסון הנכונים הם עשויים להישאר אכילים גם לאחר שבועות וחודשים. 

מרירות הדלועיים מעלה את השאלה מדוע התעניין האדם בגידולם מלכתחילה. חקלאי מציג דלעת קלבש בבנגלדש | Md.Ashaduzzaman Noor, Shutterstock

מלאו אסמינו (מלוני) בר

מחקר חדש ריצף לראשונה גנום של מלון הבר Cucumis melo agrestis, והרחיב את הידע על אודות תהליכי הביות שעברו המלונים. הריצוף החדש התווסף לשורה של מיני מלונים מבויתים שנחקרו גנטית בעבר, ונערכו השוואות ביניהם. לאור תהליכי הברירה המלאכותית שעברו עליהם, מינים מבויתים נוטים להיות פחות מגוונים גנטית בהשוואה לבני משפחתם שלא עברו ביות, ואכן, המחקר העלה הבדלים מהותיים בין Cucumis melo agrestis לקרוביו המבויתים. 

ההבדל הבולט ביותר הוא הפרש ניכר בכמות החומר הגנטי בין מלון הבר למינים המבויתים. החומר הגנטי ה"אבוד" כולל גֵן שאחראי לוויסות חומציות הפרי. מלוני הבר הם חמוצים במיוחד, וייתכן שהחקלאים הקדומים בחרו מלונים פחות חמוצים עד שהתרחש שינוי בגֵן. נצפו שינויים גם בגֵנים שמשפיעים על עמידות למצבי עקה (סטרס), על גודל הפרי ועל הארומה שלו, על מועד הבשלתו ועל צבעו. הממצאים הללו מדגישים את חשיבות המחקר על זני בר, שכן מציאת גֵנים שנגרעו מהמאגר במרוצת ההיסטוריה עשויה לסייע לנו בהעשרת פירות קיימים – ייתכן שבעזרת הגֵנים הללו נוכל לשפר את טעמם, להפוך אותם עמידים יותר למזיקים, או אפילו לפתח שילובים חדשים.

מלוני בר הם חמוצים במיוחד. מלון הבר Cucumis melo agrestis | מקור: Uunal, Shutterstock

גם תנים אוהבים מלונים

היות שמדובר בצמחים מרים במקורם, חוקרים משערים שבעבר הרחוק הופצו הדלועיים באדיבות יונקים גדולים במיוחד, שיכולתם לחוש בטעם המר הייתה כנראה פחותה משלנו. זרעי דלועיים שמצאו בגללי מסטודון, למשל, תומכים בהשערה הזאת. לכאורה נראה שבאלפי השנים האחרונות עיקר ההפצה מקורו בפיזור אנתרופוגני, כלומר הפצה בידי האדם, שהיא חלק מתהליך הביות. אולם מחקר חדש מראה שהתפקיד האקולוגי של הדלועיים אינו מתמצה בחקלאות האנושית, אלא משפיע גם על התנהגות בעלי חיים ועל תפוצת צמחים בסביבות קשות, כמו מדבר נמיב שבדרום יבשת אפריקה.

במחקר שהובילה סאימה שיקשו (Shikesho), דוקטורנטית מאוניברסיטת דארטמות' שבארצות הברית, נמצא שזרעי מלון בר שנאספו מצואת תן שחור-גב נבטו יותר ביעילות מזרעים שנלקחו ישירות מפירות בשלים. המלון ממין Acanthosicyos horridus גדל באזור זה בלבד, ומספק מזון ולחות למגוון מינים באזור. החוקרת הסבירה בריאיון שהמלונים מוכרים לאוכלוסייה המקומית, בני הטופנאאר (Topnaar), כבר אלפי שנים, אך מנגנון ההפצה שלהם לא היה ידוע עד כה. בני הטופנאאר משתמשים במלונים כמקור מזון ופרנסה במדבר; כדי לברר אם הפירות כבר הבשילו, הם בודקים את מרקם הפרי בעזרת דחיפה קלה עם מקל. 

בעוד שבעלי חיים אוכלי צמחים מנפצים את זרעי המלון כשהם לועסים אותם, השיניים הטוחנות של התנים אוכלי-הכול פחות מפותחות. הם בולעים את הזרעים בשלמותם ומפרישים אותם בצואה – נראה, כאמור, שמעבר דרך מערכת העיכול של התנים מגדיל את סיכוייו של זרע בודד לנבוט כראוי, וכך להעמיד צאצאים ולהעביר את החומר התורשתי שלו לדור הבא. 

במחקר התברר גם שהתנים מסוגלים להבחין במלון בשל בעזרת רחרוח יחיד. לעיתים התנים מסמנים מלונים בשתן, וייתכן שתכלית ההתנהגות הזו היא להסוות את ריח הבשלוּת מתנים אחרים או לסמן שייכות. יהיה ההסבר אשר יהיה, המלון המסומן צפוי למצוא את עצמו בבטנו של התן המסמן. לדברי החוקרת, אופן הפעולה הזה של התנים מצביע על "תהליך קבלת החלטות ברמה גבוהה". ממצאי המחקר מאפשרים הבנה רחבה יותר של האקולוגיה המקומית, ומדגישים את מורכבות המערכת האקולוגית ואת חשיבות השימור שלה.

הרבגוניות של הדלועיים, החל מהתפתחותם בתרבויות עתיקות וכלה בתרומתם לחקלאות המודרנית ולאיזון האקולוגי במדבריות נידחים, הפכה את בני המשפחה למספרי סיפורים נהדרים. יש אפילו מי שאינם מסתפקים בסיפורים מן העבר, אלא מנסים לגדל דלועיים עתיקים במיוחד גם בימים אלה. כך או אחרת, לאור שינויי האקלים ועליית הטמפרטורות הצפויה, כדאי להקפיד שהמלון או האבטיח המועדפים עלינו נשמרים בקירור.