למה אנחנו סובלים מבחילה בנסיעות?

אנשים רבים סובלים ממה שנקרא "מחלת ים" או "מחלת נסיעה": תחושה של חולשה, בחילה והקאות בעת נסיעה, שיט או טיסה. ככל הנראה, אנו סובלים מהתחושה הרעה הזאת משום שאיננו מותאמים אבולוציונית לתנועה מהירה שמתבצעת בלי מאמץ או תנועה מצדנו. במשך רוב-רובן של תולדות האדם, אם רצינו לזוז היינו צריכים, ובכן, לזוז! הטריק המודרני – לגמוא מרחקים בעודנו יושבים במנוחה בכיסא ומנשנשים בוטנים משקית קטנה – עדיין מפתיע את מוחנו.

המוח מקבל מידע על כך שהגוף נמצא בתנועה משלושה מקורות. מקור אחד הוא מערכת שיווי המשקל, הנמצאת באוזן הפנימית. מערכת זו מדווחת למוח על המיקום והתנועה של הגוף ביחס לסביבה, ומפעילה את השרירים בהתאם כדי לשמור על שיווי משקל. המערכת מסוגלת למדוד תנועה סיבובית ותנועה קווית. התנועה הסיבובית נמדדת בעזרת נוזל הנמצא בתעלות מעגליות הפרושות בשלושה כיוונים שונים. הנוזל נע בתעלות בניגוד לכיוון התנועה, ומפעיל קולטנים המעבירים את המידע למוח. התנועה הקווית נמדדת בעזרת ממברנה הרגישה לתנוחת הראש ומאפשרת זיהוי של תנועות מעלה-מטה, ימינה-שמאלה ואחורה-קדימה. אם המערכת תגלה סימנים שהגוף נע פתאום למטה וימינה, למשל, היא תסיק שאיבדנו שיווי משקל ומיד תורה לשרירים להטות את הגוף שמאלה כדי לשמור על איזון.

אך מערכת שיווי המשקל אינה המקור היחיד שממנו לומד המוח על תנועות הגוף. גם השרירים עצמם הם מקור מידע, שהמוח מסיק ממנו מהו מיקומם היחסי של איברי הגוף ואם הם נמצאים בתנועה. אם תשימו את היד מאחורי הגב, למשל, עדיין תדעו שהיא שם ואיזו תנועה עושות האצבעות. חוש זה נקרא פרופריוספציה (proprioception). המידע מגיע אל המוח מקולטנים הנמצאים בשרירים ובגידים, המזהים מה אורך השריר ומהי עוצמת המתיחה שלו. מכיוון שבזמן תנועה השרירים מתכווצים ומתרפים, אפשר להרכיב ממידע זה תמונה של תנוחת הגוף ותנועתו.

מסרים סותרים

בזמן נסיעה במכונית או הפלגה בסירה, המוח מקבל משתי המערכות האלה מסרים סותרים: מצד אחד, המערכת הפרופריוספטיבית טוענת שהגוף נייח, כי השרירים אינם מדווחים על מאמץ. מצד אחר, מערכת שיווי המשקל מדווחת שהגוף נמצא בתנועה. וכדי להגביר את הבלבול, מתווסף מידע ממקור שלישי – מערכת הראייה, המזהה את תנועת הגוף ביחס לעצמים בסביבה. כשקוראים ספר בזמן נסיעה, למשל, מערכת הראייה מדווחת גם היא שמיקומנו ביחס לסביבה (הספר, מושבי המכונית) אינו משתנה, בניגוד למה שמדווחת מערכת שיווי המשקל. כדי למתן את תסמיני מחלת הנסיעה, כדאי להימנע מקריאה ולהסתכל מבעד לחלון: כך מערכת שיווי המשקל ומערכת הראייה מספקות למוח מידע תואם. מכיוון שבים אין הרבה עצמים שביכולתנו להבחין בתנועתנו ביחס אליהם, לעתים התסמינים קשים יותר. כמו כן, מכיוון שמערכת שיווי המשקל רגישה לשינויי מהירות ולא לתנועה במהירות קבועה, בעת נסיעה בדרך משובשת או שיט בים סוער מחלת הים תהיה מורגשת יותר – מכיוון שאז כיוון תנועת הגוף משתנה לעיתים תכופות.

מובן, אם כן, מדוע המוח מתקשה להרכיב תמונה קוהרנטית משפע המידע הסותר הזה. אך מה גורם לתחושת הבחילה ולהקאות המאפיינות מחלת ים? חוקר המוח הבריטי ד"ר דין ברנט (Burnett), בספרו החדש "המוח הטיפש", מציע הסבר מעניין: המוח מסיק מהשדרים החושיים הסותרים המגיעים אליו שהגוף סובל מהרעלה. בטבע, הרעלה היא הגורם העיקרי המסוגל לשבש בצורה כזו את מערכת שיווי המשקל. ואם הורעלנו, ברור למה צריך להוציא את הרעל מהגוף כמה שיותר מהר – ולהפעיל את רפלקס ההקאה. לכן, בפעם הבאה שתיאלצו לבקש מהנהג לעצור בצד הדרך, תוכלו לפחות להתנחם בכך שגופכם יוכל למנוע הרעלה במקרה הצורך.

חוסר איזון

על-פי הסבר אחר למקורה של מחלת הים, היא נגרמת כתוצאה מחוסר היכולת של האדם לאזן את גופו בדרך שבה הוא רגיל לעשות זאת כשהוא נייח על היבשה. אפילו כשנדמה לנו שאנחנו עומדים בלי לזוז, גופנו מתנודד למעשה אחורה וקדימה, ימינה ושמאלה, כדי לשמור על איזון. אבות התיאוריה, גארי ריצ'ו ותומס סטופרגן (Riccio and Stoffregen), מסבירים כי על סיפונה של ספינה התנועות הטבעיות המאזנות את גופנו אינן יעילות עוד בשל תנועת הגלים הלא צפויה, ולכן אנו פחות יציבים ונדרש מאתנו מאמץ גדול יותר כדי לא ליפול. למשל, אנו נטה את משקל גופנו קדימה במטרה לשמור על איזון, אך שיווי המשקל שלנו יופר כשגל יכה בספינה. לא בטוח שתיאוריה זו סותרת את תיאוריית ההרעלה, ובכל מקרה היא אינה מסבירה מדוע אנו חשים דווקא בחילה כתוצאה מחוסר האיזון. אך היא מסבירה מדוע לאחר זמן אנשים מתרגלים לשהייה בים ואינם חשים עוד ברע – כאשר הגוף מסתגל לתבנית התנועה של הסביבה החדשה הוא לומד לאזן את עצמו בהתאם אליה. אפשר גם להזדהות עם התחושה כשחוזרים ליבשה שצריך להתרגל מחדש לעמידה על קרקע יציבה.

ומה עם בני המזל שיכולים לקרוא על סיפונה של סירה בים סוער ולא מבינים מה הבעיה בכלל? מחקרים שונים מצאו שבהתאם לתיאוריה של ריצ'ו וסטופרגן, ההבדל בין אנשים שסובלים ממחלת ים לכאלה שלא סובלים ממנה נעוץ בתנודות הגוף הטבעיות שלהם. למשל, מחקר שפורסם בכתב העת Plos One מצא שתנודות הגוף של אנשים שסבלו ממחלת ים הן צפויות וקבועות יותר, בעוד שתנודות הגוף של אנשים החסינים למחלת ים היו אקראיות יותר. בנוסף, תנודות הגוף של הסובלים ממחלת ים היו שונות כאשר הם הסתכלו על האופק מאשר כשהסתכלו על עצם קרוב. זאת בניגוד לאנשים החסינים למחלה שלא הושפעו משינוי מיקוד המבט שלהם. מחקרים אחרים מראים שסביר שהרקע לשוני הזה הוא גנטי, ומצביעים על מוטציות אופייניות בגנים שקשורים לשיווי משקל והתפתחות האוזן והעין אצל אנשים שסובלים ממחלת ים.