כלור הוא לא רק חומר חיטוי יעיל, אלא גם רעל מסוכן. איך מוודאים שיטהר את המים מחיידקים בלי לסכן בדרך את בריאות הרוחצים – ומה קורה כשזה משתבש?
הכתבה הוקלטה בידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה
לרשימת כל הכתבות הקוליות באתר
לפני כחודש פורסם שיותר משלושים אנשים ששחו בבריכה שכונתית בסן חוזה שבקליפורניה נחשפו לריכוז גבוה של גז כלור. בעקבות זאת סבלו חלקם מקוצר נשימה והקאות, ואף נזקקו לאשפוז. כלור הוא גז רעיל, שאפילו שימש בעבר נשק כימי. אז מאין הגיע הכלור לבריכה, ואיך הריכוז שלו עלה כל כך?
מכיוון שמי בריכה חשופים במשך רב זמן לגופם של מתרחצים רבים ולאוויר הפתוח, הם עלולים להיות כר פורה להפצה של חיידקים ונגיפים. כדי להגן על המתרחצים, רשויות הבריאות, בהן ארגון הבריאות העולמי ומשרד הבריאות בישראל קבעו תקנות מחייבות לשמירה על ניקיון המים. משרד הבריאות קובע כי "בריכת שחייה מחויבת במערכת טיפול במים הכוללת מערכת סינון וחיטוי ומערכת בקרה ממוחשבת לצורך בקרה וניטור של מדדי איכות פיזיקליים וכימיים של המים. התקנות מחייבות חיטוי רציף של מי הבריכה בכלור, בברום או בחומר אחר שאישר המינהל".
איך כלור מאפשר "חיטוי רציף של מי הבריכה"? כדי להבין את זה יש לדעת שמה שמוסיפים לבריכה איננו בדרך כלל גז כלור נקי (Cl2), אלא אבקת נתרן היפו-כלורי (NaClO) או סידן היפו-כלורי (CaClO)2)) שמתמוססת במים ומתפרקת לחומצה היפו-כלורית (HClO).
הממונה על תחום הכלור באגודה האמריקאית לכימיה מארי אוסטרובסקי (Ostrowski), מסבירה כי שכבת ההגנה הבסיסית של חיידקים רבים היא קרום התא, שמורכב ממעטפת שומנית בעלת מטען שלילי. בזכות המטען הזה, חלקיקים שטעונים במטען שלילי מתקשים לחדור דרך הקרום. אולם מכיוון שחומצה היפו-כלורית אינה טעונה במטען חשמלי, היא יכולה לחדור ללא קושי לתוך תא החיידק, שם היא משמידה חלבונים ו-DNA והורגת אותם את החיידקים.
כל עוד תרכובות הכלור שמוסיפים למים נשארות בצורתן זו, הכול טוב ויפה. הבעיה היא שחומצה היפוכלורית נמצאת בשיווי משקל כימי עם כלור בצורתו הגזית ויכולה להגיב עם המימן שבמים וליצור כלור גזי. בתנאים רגילים, רוב הכלור נשאר בצורת חומצה היפו-כלורית, שאינה מזיקה לאדם. אולם אם מוסיפים בטעות למים מימן רב, התגובה שתיארנו למעלה מתחזקת בעקבות עקרון לה-שטלייה העוסק בתנאים לשינוי של שיווי משקל כימי, וריכוז הכלור בצורתו הגזית עולה בצורה משמעותית. אם הוא עולה מספיק הוא עלול להתנדף מהמים להצטבר מעל פני השטח של הבריכה.
כדי לשמור על רמה יציבה של חומציות במי הבריכה (בישראל התקן עומד על 7.6-7.2), מוסיפים למים כמות מבוקרת של חומצה הידרוכלורית (HCl). כל עוד מוסיפים את החומצה ההידרוכלורית והחומצה ההיפוכלורית למים בנפרד, הן נמהלות במים, אינן מגיבות ישירות זו עם זו ולא משתחרר לאוויר כלור גזי. מה שקרה כנראה בבריכה בסן חוזה היה שאחד העובדים התבלבל וערבב את שתי החומצות כבר בחדר המשאבות. כתוצאה מכך השתחרר לאוויר גז כלור בריכוז גבוה פי 15 מהמותר.
המקרה הזה כמובן חריג, ואין סיבה שידאיג את מי שהולכים לבריכה. עם זאת, מכיוון שנתרן היפוכלורי הוא מוצר נפוץ מאוד, ונמצא בין היתר באקונומיקה ביתית, חשוב מאוד להקפיד לא לערבב בין חומרים שאיננו מודעים להתנהגות הכימית שלהם. טיפול לא נכון בהם עלול להוביל לתגובה כימית מסוכנת ולפגוע בבריאותנו ובבריאות הסובבים אותנו.
קיץ בטוח לכולם!
