מיזופוניה היא תופעה שהלוקים בה מתקשים להתמודד עם קולות מעצבנים מאוד, בעיקר של לעיסה, שתייה או נשימה. מחקר חדש חושף את הבסיס העצבי של התגובה הזו
"אתם מכירים את זה שלאנשים יש מנהגים קטנים שיכולים לעצבן אתכם.
כמו ברני.
ברני אהב ללעוס מסטיק.
לא, לא ללעוס – לפוצץ.
אז יום אחד חזרתי הביתה כשאני ממש עצבנית ומחפשת קצת סימפתיה,
והנה ברני, שוכב על הספה, שותה בירה ולועס.
לא, לא לועס – מפוצץ.
אז אמרתי לו, אמרתי: אם תפוצץ את הדבר הזה עוד פעם אחת...
והוא פוצץ.
אז הורדתי את הרובה מהקיר ויריתי שתי יריות אזהרה... לתוך הראש שלו".
טנגו בית הסוהר, מהמחזמר שיקגו.
התגובה הזו לצליל ה"פיצוץ" של המסטיק היא לכל הדעות קצת מוגזמת, אבל ליז מ"שיקגו" היא לא היחידה שקולות לעיסה גורמים לה לרצות להרוג מישהו. אנשים הסובלים ממיזופוניה – "שנאת קולות" – מגיבים בצורה שלילית מאוד לקולות מסוימים, לרוב לקולות של אנשים אחרים אוכלים, לועסים, שותים ברעש או אפילו נושמים. הקולות האלו מעוררים בהם חרדה, כעס וכאב, עד כדי כך שלעיתים הם אינם מסוגלים להישאר באותו חדר עם מי שמשמיע אותם.
מיזופוניה תוארה רק לאחרונה ובינתיים, לפחות, אינה רשומה ב-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות. אין קריטריונים מדויקים לאבחון מי סובל ממיזופוניה ויש מעט מאוד מחקרים על הסיבות לתופעה או טיפולים אפשריים. מחקר חדש שבחן את הבסיס העצבי למיזופוניה הצטרף לאחרונה לקבוצה קטנה זו. החוקרים מצאו כי למיזופונים יש תגובה חזקה מהרגיל באינסולה, מבנה מוחי המקושר לרגשות ולחישה, כאשר הם שומעים את הקולות המפריעים להם.
המחקר נערך על ידי חוקרים מאוניברסיטאות ומכוני מחקר שונים בבריטניה, ובדק 20 אנשים שדיווחו כי הם סובלים ממיזופוניה ו-22 אנשים שאינם סובלים ממנה כביקורת. לנבדקים הושמעו "קולות טריגר" שנועדו לעורר מיזופוניה – קולות אכילה ונשימה כבדה – קולות נעימים כמו קול של גשם, וקולות מעצבנים אך כאלו שאינם גורמים לתגובה מיזופונית, כמו בכי של תינוק או אדם צורח.
כאשר הנבדקים המיזופונים שמעו את קולות הטריגר, קצב הלב שלהם עלה והם החלו להזיע. אלו הם התסמינים האופייניים של תגובת "הילחם או ברח" – התגובה הפיזיולוגית למצב שבו בני אדם, או בעלי חיים אחרים, עומדים בפני איום. קולות אחרים, גם אם היו מעצבנים, לא עוררו תגובה כזו.
בדיקות MRI תפקודי (fMRI) הראו שהאינסולה, ובמיוחד אזור מסוים בתוכה, פעילות הרבה יותר אצל מיזופונים כאשר הם שומעים את קולות הטריגר. אזור זה ידוע כקשור לרגשות, כולל כעס, והוא משחק תפקיד חשוב בעיבוד גירויים – גם ויזואליים וגם קוליים – המגיעים מהסביבה. בין השאר, נראה שהאזור משתתף בבחינת הגירויים האלו והחלטה עד כמה הם חשובים ובולטים, כלומר עד כמה יש להתייחס אליהם. החוקרים סבורים שהסובלים ממיזופוניה מייחסים בוֹלטוּת גדולה מהרגיל לקולות הטריגר: הגוף שלהם תופס את הרעשים כמשהו שיש להגיב עליו ולהתגונן מפניו, בלי סיבה אמיתית.
בנוסף לפעילות באינסולה עצמה, החוקרים זיהו גם עלייה בתקשורת בין האינסולה וחלקים אחרים במוח בתגובה לקולות הטריגר. ההוראות ששולחת האינסולה לאזורים אחרים ככל הנראה מפעילות בסופו של דבר את אותה תגובת "הילחם או ברח", המעלה את קצב הלב שלהם.
בכל הנוגע למיזופוניה, עדיין רב הנסתר על הגלוי – איננו יודעים מה גורם לה, אם אפשר להפחית את התגובה לרעשים וכיצד, ואפילו כמה אנשים סובלים מהתופעה. המחקר החדש אמנם ראשוני וקטן, אך הוא מעלה את האפשרות כי המוח של מיזופונים אכן עובד בצורה שונה, וגם מאפיין את התגובה הפיזיולוגית שלהם לקולות הטריגר. אפיון זה מניח את היסודות למחקרים נוספים, שיובילו בתקווה להבנה מלאה יותר של מיזופוניה – ואולי גם לטיפול.
