שלום שלומית,
אני מניח שהשאלה מקורה בעקבות רעש האדמה האחרון ביפן והדיווחים על סכנת הקרינה מהכורים גרעיניים שנפגעו. זאת שאלה מאוד חשובה ולו רק לאור העובדה שקיים בלבול וחוסר הבנה רב בנושא.
יוד הנו יסוד מהטבלה המחזורית השייך ל"משפחת" ההלוגנים. ליוד יש שימושים רבים אך הוא גם מהווה חומר גלם חשוב בגוף האדם. הורמונים ותהליכים שונים משתמשים ביוד כחלק ממנגנונים, תהליכים ומבנים שונים.
לעניינינו, היוד מהווה חלק חשוב מאוד מהורמון הטירוקסין (T4) הנוצר בבלוטת התריס (באזור הצוואר); בכל יחידת הורמון ישנם 4 אטומי יוד (ראה תמונה).
הורמון הטירוקסין; שימו לב ל4 אטומי היוד (I). תמונה באדיבות ויקיפדיה.
מכיוון שבלוטת התריס היא אחד הצרכנים הגדולים בגוף ליוד, רוב היוד שחודר לגוף מובל ומתרכז שם.
עכשיו נעבור לצד השני של המשוואה והוא הקרינה הרדיואקטיבית.
כאשר מתרחשת ריאקציה גרעינית נפלטים תוצרים רדיואקטיביים שונים וביניהם איזוטופים של יוד. במצב רגיל הפליטה היא תחת שליטה ובידוד ואינה מסכנת את הסביבה. במידה ונוצר פיצוץ גרעיני (פצצה) או שכור גרעיני ניזוק ואינו אטום יותר יש סכנה של פליטת חומרים רדיואקטיביים שונים וביניהם יוד.
יוד זה אם יגיע לסביבה של אנשים ייספג בגוף (נשימה או דרך מזון ומים מזוהמים) ויגיע לבלוטת התריס שם הוא יתרכז. ריכוז גבוה של חומר רדיואקטיבי יוביל לנזק לרקמה, סרטן ואף מוות.
הטיפול המניעתי למצב זה (ורק למצב זה, זה אינו טיפול כללי כנגד קרינה) הוא לתת לאנשים יוד בכמות גדולה עוד בטרם לחשיפה. באופן זה הגוף יהיה רווי ביוד ויוד נוסף לא יוכל לאגר בבלוטת התריס. כאשר האנשים יחשפו ליוד הרדיואקטיבי הוא אומנם ייספג בגוף אך יופרש בשתן והנזק ממנו יהיה זמני ונמוך יחסית.
לכן לסיכום החלק הזה של התשובה – מתן יוד ימנע רק את ריכוז היוד הרדיואקטיבי בבלוטת התריס אך לא ישפיע על שום נזק אחר מקרינה.
באופן דומה (מבחינת הרעיון) עובדים כדורי הפירידוסטיגמין (Pyridostigmine) המוכרים לכול החיילים ששרתו במלחמת המפרץ וכן (להבדיל) לחולי מיאסטמייה גראוויס (חול השני וגורם לפוטנציאל פעולה שיוביל להתכווצות שריר (למשל). כדי שהכיווץ לא יהיה "לתמיד" קיים אנזים בשם אצטיל כולין אסטרז שמפרק אותו. הפירידוסטיגמין נקשר לאנזים אצטיל כולין אסטרז באופן הפיך ולכן מעקב את הפירוק של אצטיל כולין (חשוב מאוד בחולי חולשת שרירים). מה הקשר לסיפור שלנו?
יש תרכובות כימיות שהן חלק מלוחמה כימית שתפקידם להיקשר לאנזים באופן לא הפיך. כתוצאה מכך האנזים מפסיק לתפקד והאצטיל כולין ממשיך לגרום לפוטנציאל פעולה – התוצאה היא שיתוק צפוד של כל השרירים עד למוות.
מתן פירידוסטיגמין באופן מונע לפני סיכוי לחשיפה (כמו יוד) יגרום לחלק מהאנזים להיות קשור בצורה הפיכה. כאשר נחשף לגורם המשתק, חלק מהאנזים כבר יהיה תפוס ולכן לא יושפע מהחומר המסוכן.
בהמשך לאט לאט האנזים ישתחרר מהפירידוסטיגמין ויהווה עתודה שתפרק את האצטיל כולין ותמנע את השיתוק והמוות.
אם נחזור לנושא שלו – היוד הרדיואקטיבי, הרי שיש צד נוסף מעניין והפוך למקרה שתארנו.
לעיתים נוצר מצב של גידול סרטני בבלוטת התריס. אחד הטיפולים שניתנים לחולה הוא יוד רדיואקטיבי במינון ובפיקוח (החולה מצוי בבידוד שלא יסכן את הסביבה). היוד מתרכז בבלוטה ומשמיד אותה יחד עם הגידול.
מאת: ד"ר מאיר ברק
המחלקה לביולוגיה מבנית
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים:
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.
