שלום עידו,
לתופעה שאתה מתאר יש מספר שמות "מדעיים":
Photic sneeze reflex, solar sneeze reflex, autosomal dominant compeling helio-ophthalmic outburst syndrome (ACHOO).
אבל נתחיל בהתחלה... לשאלה שלך יש שורשים בעבר הרחוק מאוד.
אריסטו בעצמו שאל את השאלה הזאת בספרו "ספר הבעיות" (The book of problems); ההסבר שהוא נתן היה שחום השמש על האף היא כנראה הגורם הישיר.
2000 שנה מאוחר יותר, פילוסוף אנגלי בשם פרנסיס ביקון סתר את ההסבר הנ"ל הצורה פשוטה מאוד – הוא חשף את ראשו לאור שמש חזק בפתאומיות אך כשעינו סגורות; הפלא ופלא – האף אמנם התחמם אך שום עיטוש לא התרחש. ההסבר שהוא סיפק לתופעה היה שהאור החזק גורם לעניים לדמוע ושדמעות אלו בזמן שהן מתנקזות לאף גורמות לגירוי המוביל לעיטוש. כיום אנו יודעים שהעיטוש כתוצאה מחשיפה לאור חזק מתרחש כל כך מהר שהתיאוריה של בייקון לא תיתכן מבחינה ביולוגית. תיאוריה שלישית (שכבר אינה מקובלת כיום) דווקא הולכת לכיוון אבולוציוני. הרעיון של תיאוריה זו הוא שאבות אבותינו חיו במערות ורוב הזמן המערות היו תחובות או מלאות עשן, אבק ולכלוך. לכן כאשר האדם הקדמון יצא מפתח המערה החוצה היה יתרון לאלו שהתעטשו וניקו את האף מכל הלכלוך שחסם אותו.
ההסבר המקובל היום מגיע מתחום הנוירוביולוגיה והוא הוצע בשנת 1964 ע"י החוקר הנרי אוורט (Henry Everett):
באזור הפנים יש מספר רב של "עצבים קרניאליים" (אלו עצבים שיוצאים ישירות המוח).
אחד מעצבים אלו קרוי העצב המשולש (trigeminal) ואחד מתפקידיו הוא להעביר גירויים מהאף למוח, גירויים שיכולים להוביל לעיטוש. עצב נוסף, קרוי עצב הראיה (optic) ולו תפקידים הקשורים למערכת הראיה ובין השאר גם לצמצום האישון בחשיפה לאור חזק. מכיוון שבחלק ממסלולם העצבים עוברים בסמוך זה לזה - התיאוריה טוענת שלעיתים במצב של גירוי חזק ופתאומי של אור נוצר מצב של "קצר" וחלק מהאות החשמלי בעצב הראיה "זולג" או מורגש ע" העצב המשולש.
לכן מתרחש התהליך הבא:
אור חזק מכה בעניים --
עצב הראיה שולח אות למוח ובתגובה האישון מצטמצם --
חלק מהאות החשמלי שנשלח למוח "מורגש" ע"י העצב המשולש ששולח אף הוא אות למוח --
המוח חושב שיש גירוי באף -- והתוצאה היא עיטוש.
תיאוריה אחרת (נוירוביולוגית אף היא) מוצאת את האשם במוח המוארך (medulla oblongata) שהוא חלק מגזע המוח (החלק העתיק והפרימיטיבי ביותר במוח). גזע המוח מעורב בתפקודים לא-רצוניים רבים כמו נשימה, פעילות הלב וגם עיטוש. ישנם אנשים שמתעטשים למשל דווקא אחרי אכילת ארוחה גדולה מאוד, אחרים מתעטשים בזמן ריגוש גדול מאוד בעוד אחרים מתעטשים בזמן חשיפה לאור חזק. התיאוריה הזאת מניחה שבאנשים מסוימים מתרחשת איזו שהיא שגיאה במוח המוארך שגורמת לבלבול בין אותות שונים ולכן הם מתעטשים בגלל גירויים שאין להם כל קשר לאף.
כדי לסבך את העניין עוד יותר, מסתבר שלא כולם מגיבים בעיטוש על חשיפה לאור חזק. מחקרים משנות ה 60 מצביעים על כך שרק כשליש מהאוכלוסייה מגיבה בצורה כזאת והסיבה היא גנטית – או יותר מדויק מוטציה דומיננטית בגן (במונח דומיננטי הכוונה שמספיק שאחד מזוג הגנים שיש לנו הוא "חיובי" לתופעה כדי שהיא תתרחש אצלנו).
אחת הסיבות למיעוט המידע בעניין הוא שהתופעה היא לרוב לא מסוכנת ולכן אין הרבה חוקרים או כסף בתחום.
["לרוב לא מסוכנת" מכיוון שנעשו מחקרים (כמו המחקר הבא משנת 1993) שהראו שהתופעה יכולה לגרום לבעיה לטייסי קרב בזמן שהם במשימות מבצעיות].
אך יש תקווה למחקר בתחום - קיימת תופעה של עוויתות (אפילפסיה) כתוצאה מחשיפה לאורות חזקים מהבהבים והחוקרים חושבים שיתכן שיש קשר בין שתי התופעות ואולי אפילו אותו גן תורם לעניין.
מחקר שהתפרסם ב 2010 בעיתון PLoS ONE (עיתון פתוח המאפשר קריאת מאמרים בחינם לכולם) מראה שבאנשים המתעטשים בעקבות חשיפה לאור, חזק קורטקס הראיה מגיב בצורה שונה וחזקה יותר לגרויי אור חזקים מאשר באנשים שאינם רגישים (ראה תמונה).
התמונה נלקחה מהמאמר: When the Sun Prickles Your Nose: An EEG Study Identifying Neural Bases of Photic Sneezing Nicolas Langer, Gian Beeli, Lutz Jancke.
לתמונה מוגדלת יש ללחוץ על הקישור.
ולסיום (ולמרבה ההפתעה) יש אפילו קבוצת תמיכה ל"סובלים" מהתופעה.
סרטון קצר על התעטשות מתוך התכנית "מדע בדקה"
