אבולוציה –
לא כמו בסרטים

"הסרט 'מלחמת הכוכבים' נפתח בהצהרה שהוא מתרחש בגלקסיה אחרת. ואז רואים שיש אנשים... וכבר בסצנה הראשונה יש בעיה. כי בני אדם הם תוצאה של מסלול אבולוציוני ייחודי, שמסתמך על כל כך הרבה אירועים שונים, וכנראה אקראיים, שהתרחשו בכדור הארץ. למעשה, אני חושב שרוב הביולוגים האבולוציוניים יסכימו שאם נאתחל מחדש את כדור הארץ ופשוט ניתן לגורמים האקראיים הללו להתרחש, ייתכן שנקבל יצורים שיהיו חכמים כמונו, ומוסריים ובעלי נטיות אוֹמנותיות וכל השאר, אבל הם לא יהיו בני אדם.

"ואם זה נכון לכדור הארץ, אזי בכוכב לכת אחר, בסביבה אחרת... מאוד לא סביר להניח שנקבל בני אדם".

קרל סייגן (Sagan), מתוך ריאיון עם ג'וני קרסון, 1995.

הבעיה שהציקה כל כך לסייגן אינה מוגבלת כמובן רק לסרטי "מלחמת הכוכבים". כמעט בכל הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שמציגים יצורים מעולמות רחוקים, החל ב"מסע בין כוכבים" ו"דוקטור הו" וכלה ב"פארסקייפ" ו"גברים בשחור", אנחנו מוצאים חייזרים שעברו אבולוציה בכוכב לכת שונה לחלוטין, ובכל זאת נראים כמעט בדיוק כמונו.

סיבה אחת לכך היא כמובן שהשחקנים שמשחקים את החייזרים הם כמעט תמיד בני אדם. במקרים רבים נעשה שימוש בצבע ירוק או בהדבקה של עזרים תותבים על הפנים כדי לשנות את המראה שלהם, אבל השינוי שאפשר להשיג באמצעים הללו הוא מוגבל – וכך גם התקציב של ההפקה והסבלנות של השחקנים שנאלצים לבלות שעות בחדר האיפור.

זוהי הסיבה הברורה ביותר לחזותם האנושית מאוד של החייזרים, אך נראה שיש פה גם משהו עמוק יותר. אפילו בספרים, שלא נתונים לאותן מגבלות, אנחנו נתקלים שוב ושוב בחייזרים דמויי אדם. קחו למשל את פורד פרפקט, אחד מגיבוריו של דאגלס אדמס בטרילוגיה בת חמשת הספרים "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". פורד דומה לנו עד כדי כך שהוא חי 15 שנה על כדור הארץ בלי שאף אחד יחשוד שהוא בעצם הגיע מכוכב הלכת ביטלג'וס חמש. אומנם באותה סדרה מופיע גם אחד ממיני החייזרים השונים והחייזריים ביותר בכל עולמות המדע הבדיוני – ההולובו (Hooloovoo), גוון סופר-אינטליגנטי של הצבע הכחול. אבל הוא מוזכר רק בחטף ובאופן הומוריסטי; כל הדמויות הראשיות הן אנושיות או נראות ממש כמו בני אדם, פלוס או מינוס ראש או יד.

מדוע זה כך? כנראה משום שקל לנו יותר להזדהות עם דמויות שנראות כמונו, בעיקר אם הן גם מדברות ופועלות בצורה שאנחנו מכירים. מי יודע מה עובר במוח – או בגלי האור – של גוון של הצבע הכחול? איך אפשר להבין את מחשבותיו, או לחוש אהדה למכאוביו? דמויות אנושיות, לעומת זאת, נראות לנו הרבה יותר פשוטות להבנה. הרי יש לנו ניסיון עשיר ביחסים עם בני אדם. ואכן החייזרים של "מסע בין כוכבים" ושל "מדריך הטרמפיסט" גם מתנהגים כמעט תמיד בצורה אנושית מאוד. נכון, הקלינגונים הם שוחרי קרב, הוולקנים פועלים על פי היגיון קר והווגונים מאוהבים בבירוקרטיה וכותבים שירה גרועה – אך כל אלו אינם אלא הקצנה של תכונות אנושיות.

זאת כנראה גם הסיבה לכך שאפילו הדמויות המעטות שאין כל דמיון חיצוני בינן לבין בני האדם נוטות במקרים רבים להתנהג ממש כמונו. קחו לדוגמה את יאפיט, דמות מ"האורוויל" – סדרה שדומה מאוד ל"מסע בין כוכבים" אך לוקחת את עצמה קצת פחות ברצינות. יאפיט הוא גוש ג'לטין ירוק, ללא ידיים או רגליים, אבל הוא מדבר ומתנהל כמו אדם, ולא סתם אדם – כמו גבר מערבי בן זמננו, אף על פי שהסדרה מתרחשת כמה מאות שנים בעתיד.

האם חייזרים באמת כל כך דומים לנו? חוצן ירוק ואסטרונאוט מתחרים | איור: galacticus, Shutterstock

תוצאה בלתי נמנעת?

יש, אם כן, סיבות לא רעות לכך שחייזרים בתרבות הפופולרית יהיו דמויי אדם. הבעיה, כפי שציין סייגן, היא שכך תוכניות הטלוויזיה והסרטים מפיצים אמונות שגויות ביחס לאבולוציה. העיקרית שבהן היא האמונה שהאדם הוא גולת הכותרת של תהליך האבולוציה, ויותר מכך – התוצאה הבלתי נמנעת שלה. לפי התפיסה הזאת, בעלי החיים האחרים בעולמנו הם רק שלבים בסולם המוביל אל המטרה שנקבעה מראש – אנחנו. ואולי, אם ניתן להם עוד כמה מיליוני או עשרות מיליוני שנים, הם יממשו את הפוטנציאל ויהפכו גם הם ליצורים דמויי אדם.

התפיסה הזאת אינה חדשה: היא קדמה לא רק למדע הבדיוני המודרני אלא גם לדרווין, ובמידה מסוימת אף לרעיון האבולוציה עצמו. אפשר למצוא אותה כבר אצל אריסטו, שסבר שכל בעל חיים נוצר כפי שהוא ולא העלה בדעתו שמין אחד עשוי להפוך למין אחר. עם זאת, במאמציו להכניס סדר לעולם הוא טען שלכל יצור חי יש מקום משלו בשרשרת הקיום הגדולה. בעקבותיו אימצה גם הכנסייה הנוצרית את הרעיון בלהט רב, ובמידה רבה הוא ממשיך להשפיע על החשיבה שלנו אפילו היום.

בשרשרת הקיום הזאת, היצורים בעולם, ולעיתים אף חפצים דוממים, מסודרים לפי מידת המורכבות שלהם – מה"ירוד" והפשוט ביותר – האבנים והעפר, דרך צמחים ופטריות, חרקים וזוחלים, ועד לבעל החיים המורכב והמתקדם ביותר. אתם יכולים לנחש בוודאי מי הוצב בראש השרשרת, ממש מתחת לאלים במקור היווני, או למלאכים ולאלוהים עצמו בגרסה הנוצרית.

גם כיום רבים עוד רואים באדם את פסגת האבולוציה. מהחיות לאדם | איור: intueri, Shutterstock

שרשרת הקיום האבולוציונית

הראשון שהכניס את שרשרת הקיום לתיאוריה אבולוציונית, של השתנות מינים, היה ז'אן בָּטיסט פּייר אנטואן דה מוֹנֶה, הידוע יותר בתור האביר מלמארק (La Marck). למארק האמין שהכוח המניע העיקרי של האבולוציה הוא כוח פנימי הנמצא בכל היצורים החיים ודוחף אותם "למעלה", לעבר מורכבות גבוהה יותר. התיאוריה שלו כללה גם מנגנון שאִפשר לבעלי החיים להשתנות כך שיתאימו לסביבה שלהם – פרווה ארוכה למינים שחיים באזורים קרים, שיניים חזקות לאלה שניזונים מגרעינים ואגוזים, וכן הלאה. אך בעיני למארק, זה היה מנגנון משני, שהיה אחראי על וריאציות מקומיות בלבד. הכוח החשוב ביותר באבולוציה היה זה שהניע את היצורים החיים לקראת מורכבות ותחכום גדולים יותר ויותר.

קל לראות איך שרשרת הקיום של אריסטו משתלבת בתיאוריה אבולוציונית כזאת. כל היצורים החיים מסודרים מהפשוט ועל למתוחכם ביותר – האדם, כמובן – במעין סולם, ובמהלך האבולוציה כולם מטפסים למעלה. למארק אף האמין שהיצורים החיים הפשוטים ביותר, החד-תאיים, נוצרים ללא הרף מעצמם: כך הוא הסביר איך קרה שגם אחרי דורות כה רבים של אבולוציה, לא כל החיים הגיעו ל"שלמות", המיוצגת כראש הסולם. לפי הגישה הזאת, היונקים נמצאים מעל הזוחלים בסולם, משום שהם התפתחו מיצורים חד תאיים שנוצרו מוקדם יותר, והיה להם זמן רב יותר להתקדם במעלה הסולם האבולוציוני.

התיאוריה של למארק הייתה שגויה. המנגנונים המשניים שהציע עבור התאמה לסביבה, שכללו פעולה של "נוזלי חוֹם" מסתוריים המחזקים איברים מסוימים, זכו להתעלמות ואף ללעג עוד בימי חייו. המנגנון העיקרי שלו הסתמך על "כוח חיים" מסתורי לא פחות, והקהילה המדעית העדיפה על פניו את התיאוריה של דרווין, שבה הכוח המניע המרכזי של האבולוציה הוא ברירה טבעית.

דרווין לא דיבר על עלייה במורכבות, ולא סידר את המינים השונים בשרשרת או בסולם שנעים מה"פרימיטיבי" ל"מתקדם". במקום זאת, הברירה הטבעית מובילה לבעלי החיים שמותאמים בצורה הטובה ביותר לסביבתם ולאורח החיים שלהם, ולא בהכרח גורמת להם להיות מורכבים יותר. במחברותיו של דרווין נמצא ציור של עץ אבולוציוני שצייר כשרק החל בפיתוח התיאוריה שלו. העץ מציג התפצלות של מינים, ללא התקדמות לעבר מטרה כלשהי.

התפתחות ללא מטרה. עץ אבולוציה בכתב ידו של דרווין, 1837 | צילום: מוויקיפדיה, נחלת הכלל

התאמה לסביבה, לא שאיפה לשלמות

העולם המדעי אימץ את הגישה הזאת: חוקרי אבולוציה אינם מסדרים את היצורים החיים בשרשרת רציפה של מורכבות גדלה והולכת, ולא רואים את האבולוציה כתהליך שפועל לקראת "תוצאה סופית" מסוימת. במקום זאת, המנגנונים האבולוציוניים גורמים לכך שבעלי חיים יפתחו תכונות שעוזרות להם לשרוד בסביבה שבה הם חיים. בעלי חיים שמותאמים היטב לסביבתם, שמצליחים להשיג מזון, לברוח מטורפים ולמשוך את בני המין השני, מעמידים יותר צאצאים – וכך מעבירים את הגֵנים שאחראים על התכונות הללו לדורות הבאים.

זה העיקרון הבסיסי של הברירה הטבעית, והוא מוביל לשפע של צורות חיים, שכל אחת מותאמת לאורח החיים שלה. אין שום בסיס למחשבה שבעל חיים זה או אחר, אם יינתן לו די זמן, יתפתח כך שייראה כמו בני האדם. במרבית המקרים הצורה הזאת לא תעזור לו לשרוד ולהתרבות.

ניקח לדוגמה את העופות. עורבים ידועים כציפורים חכמות במיוחד, ויש מינים במשפחה הזו שאף מכינים כלים ומשתמשים בהם. סביר להניח שהתכונות האלה עוזרות להם, ולכן ייתכן שימשיכו להתפתח במהלך האבולוציה. בעוד כמה מיליוני שנים אולי יהיו עורבים בעלי מוח גדול עוד יותר, מקור שמותאם לביצוע פעולות עדינות ומדויקות ורגליים שיודעות להחזיק טוב יותר בכלים. ייתכן שאפילו יתקשרו זה עם זה בשפה סימבולית, בדומה לנו.

ועם זאת, מאוד לא סביר שהכנפיים שלהם יהפכו לידיים. מדובר באיבר שכבר עבר התאמות משמעותיות והתמחה בתעופה. כל שינוי שלו יפגע בפעילות, החשובה מאוד, שהוא מבצע כרגע – ועורב שלא יוכל לעוף כנראה לא ישרוד די זמן כדי להעמיד צאצאים. הצורה האנושית פשוט אינה מתאימה לאורח החיים של ציפור.

בנוסף, אנחנו יודעים שלמארק טעה (גם) בהנחתו שחיים חד תאיים נוצרים כל הזמן. מקורם של כל היצורים החיים על כדור הארץ הוא באב קדמון משותף אחד, שחי כנראה לפני יותר מארבעה מיליארדי שנים. הטחב והאמבה, התולעת והדבורה, הפטוניה והלווייתן הכחול – כולם תוצרים של אותן ארבעה מיליארד שנות אבולוציה, לא פחות ולא יותר. מבחינת הזמן שהיה להם להתפתח, אם כך, אין שום משמעות למושגים כמו "מתקדם" או "פרימיטיבי". הם אינם שלבים בסולם: כל אחד מהם הוא התוצאה של מסלול אבולוציוני ייחודי.

היום אנו יודעים גם שכפי שאמר סייגן, הצורה שלנו, ושל כל יצור חי אחר, תלויה בהרבה מאוד אירועים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה האבולוציונית שלנו. למשל, העובדה שהעיניים שלנו אינן חדות כעיני הנץ, ושהוא מסוגל לראות יותר צבעים מאיתנו, קשורה לכך שאנחנו התפתחנו מיונקים שהיו פעילים בלילה, וחוש הראייה שלהם, במיוחד ראיית הצבעים, התנוון. מספר האצבעות בידיים שלנו הוא מתנה מהדו-חיים שהיו אבותיהם של כל החולייתנים החיים ביבשה, והוא כנראה אקראי למדי – אם לאותו אב קדמון היו ארבע אצבעות בכל רגל, הידיים שלנו היו נראות כמו ידיהן של הדמויות בסדרת האנימציה "משפחת סימפסון".

הראייה האנושית התפתחה אחרת ומשרתת אותנו בדרכה. עין של נץ מצוי | צילום: Ketie Kokoshashvili, Shutterstock

האבולוציה של החתול בחלל

בציבור הרחב, עם זאת, רבים עדיין רואים באדם את "פסגת האבולוציה". בעיניהם אנחנו לא רק בעל החיים המפותח ביותר, אלא המטרה הבלתי נמנעת שאליה "שואפים" כל בעלי החיים. הדים לתפיסה הזו אפשר למצוא בסרטים וסדרות טלוויזיה – שבתורם מחזקים אותה אצל הצופים.

אחת הדוגמאות הבוטות ביותר לכך מגיעה מקומדיית המדע הבדיוני הבריטית "ננס אדום" (Red Dwarf). הסדרה מתמקדת בסאטירה חברתית – ואת זה היא עושה מצוין. בכל הקשור לאספקטים המדעיים, לעומת זאת, נראה שהיוצרים אפילו לא מעמידים פנים שהם מבינים בכך משהו, או שאכפת להם.

הסדרה מתרחשת בספינת חלל ענקית שנועדה לכרות מינרלים מאסטרואידים, הגיבור הוא דייב ליסטר, עובד זוטר בספינה שנתפס כשהבריח לספינה את החתולה שלו ונענש על כך בכניסה לחיות מושהית, מצב של שינה עמוקה שבה גופו לא מזדקן. בעודו שם מתרחשת תקלה, וקרינה גרעינית הורגת את כל יושבי הספינה, פרט לליסטר ולחתולה, שנמצאת בתא המטען. מחשב הספינה משאיר אותו בחיות מושהית במשך שלושה מיליוני שנים, עד שהקרינה תרד לרמה בטוחה. בצאתו משם, היחידים שמשמשים לו חברה הם המחשב, הולוגרמה של שותפו לשעבר לתא המגורים, ועוד יצור אחד: צאצא מאוחר, בתום דורות רבים, של החתולה שליסטר הבריח לספינה והתברר שהייתה בהיריון. אותו "חתול", כפי שהוא מכונה בסדרה, נראה ממש כמו... ניחשתם נכון.

סרטון שבו אנחנו פוגשים בפעם הראשונה את "חתול":

נכון, מדובר בקומדיה, ובבירור אנחנו לא אמורים לקחת את הרעיון הזה ברצינות. אפשר להבין את זה גם מכך שהחתול מדבר אנגלית – עובדה שהיא פשוט מגוחכת מדי לדון בה כאן. אבל מתחת למעטה הקומדיה משתקפת כאן בדיוק אותה תפיסה שאנחנו רואים שוב ושוב, שלפיה האבולוציה מתקדמת לעבר מטרה מוגדרת מראש, והמטרה הזאת היא אנחנו. החתולים בסדרה המשיכו להתפתח במשך שלושה מיליוני שנים, והם לא עברו התאמות לחיים בספינת חלל: הם נהיו בני אדם.

זרעי החיים

גם סדרות שלוקחות את עצמן יותר ברצינות מציגות תפיסה דומה מאוד. בפרק בעונה השישית של הסדרה "מסע בין כוכבים: הדור הבא" מוצג הסבר לדמיון הרב בין מינים כה רבים של חייזרים ביקום של הסדרה. בפרק הזה צוות החללית אנטרפרייז מגלה אלגוריתם סודי, שחלקים ממנו טמונים ב-DNA של בני האדם ושל תושבי כוכבי לכת רבים אחרים. כשהם משלימים אותו מתברר להם שהאלגוריתם הוא תוכנת מחשב הכוללת מסר בדמות הולוגרמה של אישה ממין לא מוכר.

האישה מספרת להם שכאשר בני מינה החלו לחקור את החלל הם לא מצאו אף אחד שנראה כמותם. לכן, לפני 4.5 מיליארד שנים הם זרעו בשלל כוכבי לכת חיים שנשאו ב-DNA שלהם הוראות שעיצבו את האבולוציה העתידית שלהם. ההוראות האלו גרמו לכך שבכל העולמות הללו יתפתחו מינים שייראו כמוהם. כלומר, כמונו.

נתעלם לרגע מהבעייתיות של תוכנת מחשב שתוכננה בידי חייזרים לפני מיליארדי שנים, הוטמנה ב-DNA – מולקולה שאחת מסגולותיה החשובות ביותר עבור האבולוציה היא יכולתה להשתנות – ובכל זאת מצליחה לרוץ בלי כל קושי על מחשב מכדור הארץ. נתמקד במקום זאת במה שזה אומר על האבולוציה שלנו.

הרעיון של חיים שהגיעו לכדור הארץ מהחלל אינו חדש. לפי השערה שזכתה לכינוי פנספרמיה (Panspermia, "הזרע של הכול"), החיים החלו במקום אחר ביקום והגיעו לכדור הארץ על פני אסטרואידים, בצורת חיידקים פשוטים. בגרסה אחרת, מולקולות אורגניות, שאולי נוצרו בידי החיים החייזריים הללו ואולי התפתחו בצורה אחרת, הן שהגיעו לכדור הארץ ואפשרו את התפתחות החיים על פניו.

תיאורטית אכן ייתכן שהמולקולות שהחלו את החיים הגיעו לכאן מהחלל, אך קשה מאוד למצוא ראיות שיתמכו בכך – ולכן הפנספרמיה היא כיום השערה פרועה בלבד. וכמובן, גם התומכים בה מדברים על הזרעה אקראית, לא מכוונת, ולא על פעילות יזומה של חייזרים תבוניים.

הבעיה הקשה באמת עם הסיפור של "מסע בין כוכבים" היא ההוראות שנכתבו ב-DNA, ולכאורה כיוונו את האבולוציה. במובן מסוים הכותבים של הסדרה החזירו לאבולוציה את הכוח הפנימי של למארק, שדוחף את כל היצורים החיים לעבר מטרה מסוימת. הם אף הגדירו את המטרה: גוף דומה לשלנו, עם שתי ידיים, שתי רגליים, חמש אצבעות בכל יד ואף באמצע הפרצוף. כפי שראינו, האבולוציה לא עובדת כך. קשה גם להסביר, תחת ההנחות האלו, איך יכלו להתפתח על כדור הארץ סנוניות, נמלים, חלזונות או כרישים, שלא לדבר על טחב או אקליפטוס. הרי לפי אותן הוראות ב-DNA הקדום, כולם היו אמורים להתפתח כך שידמו יותר ויותר לבני אדם. במקום זאת, היצורים החיים הללו התפתחו בכיוונים שונים לחלוטין, שהושפעו מסביבתם, מהעבר האבולוציוני שלהם ומהיצורים החיים האחרים שאיתם הם מקיימים יחסי גומלין, בלי שישאפו להגיע למטרה סופית כלשהי.

אין שום סיבה להניח שדינוזאורים יתפתחו ל"אנשי לטאה". יצור קר דם ואנשי לטאה | איור: Antonio Lirio, Shutterstock

אנשי לטאה מהעבר

אותה תפיסה שגויה של האבולוציה נראית גם בסדרות אחרות של "מסע בין כוכבים" ובתוכניות מדע בדיוני נוספות, גם אם לא תמיד בצורה כה חדה. באחד הפרקים בעונה השלישית של "מסע בין כוכבים: וויאג'ר", הצוות נתקל בחייזרים בעלי עור לטאה, שנראים פרט לכך כרגיל, ממש כמו בני אדם. בהמשך מתברר שאבותיהם הגיעו מכדור הארץ, והתפתחו מדינוזאורים. הם הקימו ציוויליזציה מתקדמת, ולבסוף עלו לספינות חלל ומצאו בית אחר בקצה הגלקסיה. איך ייתכן שהם לא הותירו כל ראיות לקיומם? כותבי הסדרה מסתפקים במתן הסבר דחוק על כך שאולי הם התפתחו ביבשת נידחת ששקעה מאז בים.

ההתפתחות של דינוזאורים לצורה דומה כל כך לשלנו היא עוד דוגמה לתפיסה שלפיה יש לאבולוציה מטרה סופית אחת, וכל בעל חיים תבוני חייב להגיע אליה בסופו של דבר. אותו דבר נכון גם לאנשי לטאה אחרים, למשל בסדרת המדע הבדיוני הבריטית "דוקטור הו". גזע של אנשי לטאה, המכונים סילוריאנים, הופיעו לראשונה בסדרה כבר בשנות ה-70. בדומה ליצורים מ"וויאג'ר", גם הם התפתחו בכדור הארץ הרבה לפני בני האדם, מצורות חיים שונות מאוד מאלו שמהן התפתחנו אנחנו, אך בכל זאת הם דומים לנו מאוד.

בעונות החדשות של "דוקטור הו" ניתן מקום של כבוד לדמותה של הסילוריאנית מאדאם וסטרה, שחיה באנגליה הוויקטוריאנית. וסטרה נראית ונשמעת אנושית מספיק, לפחות כל עוד היא מכסה את פניה, כדי שתתקבל בחברה ותיתפס כלא יותר מאשר אישה אקסצנטרית במקצת. היא גם מסוגלת ליצור קשרים אינטימיים עם בני אדם. באחד המשפטים המוצלחים ביותר בעיניי בסדרה, היא מציגה את עצמה כך בפני משרתת שפותחת בפניה את הדלת בפרק "איש השלג": "ערב טוב. אני אשת לטאה מעמקי הזמן, וזאת אשתי".

אבולוציה עתידית

הצורה שלנו, ושל כל בעל חיים אחר, עוצבה על ידי הסביבה שלנו ועל ידי אין-ספור אירועים אקראיים בעבר האבולוציוני שלנו. מאותה סיבה איננו יכולים לדעת איך ייראו צאצאי בני האדם בעוד מיליוני שנים של אבולוציה – הדבר תלוי בסביבה שבה נמצא את עצמנו ובמוטציות שעדיין לא התרחשו.

כל זה לא מונע מסדרות מדע בדיוני לשער איך ייראו בני האדם בעתיד. נראה שבתוך כך הם מעדיפים להתמקד בתכונות החשובות ביותר בעיניהם, אך שוכחים את העקרונות הבסיסיים של הברירה הטבעית – שהתכונות שיתפשטו באוכלוסייה הן אלו שעוזרות לבעליהן להעמיד יותר צאצאים שיגיעו לבגרות.

דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בפרק של סדרת המדע בדיוני האמריקאית-אוסטרלית פארסקייפ (Farscape). הסדרה עוקבת אחרי האסטרונאוט האמריקאי ג'ון קרייטון, שעובר דרך חור תולעת ומצטרף לקבוצה של חייזרים – שנראים, איך לא, כמעט בדיוק כמו בני אדם – על ספינת חלל שהיא עצמה יצור חי. באחד הפרקים הם נתקלים בישות שונה באופן מרענן, שמוצגת כמעין כדור אנרגיה. כשהאנרגיה עוטפת את קרייטון יוצאים ממנה שלוש גרסאות שלו – קרייטון המקורי מההווה, קרייטון כפי שהיה נראה לו חי בעבר, כאחד מאבות האדם, וקרייטון מהעתיד, אחרי עוד מיליוני שנות אבולוציה.

הבעיה הראשונה כאן היא ההנחה שיש עתיד אבולוציוני יחיד, קבוע מראש, שאפשר לחזות מראש. הבעיה השנייה קשורה להנחות של יוצרי הסדרה לגבי העתיד הזה. לקרייטון של העתיד יש ראש גדול להפליא, עם קפלים של מוח מפותח במיוחד שנראים בבירור מתחת לעור. הוא קרח בכל גופו, ומשום מה גם אין לו כמעט אפרכסות אוזניים.

ניכר כי יוצרי הפרק חשבו שהשינוי האבולוציוני העיקרי שיעברו בני האדם הוא הגדלה נוספת של המוח שלהם. במחשבה ראשונה זה אפילו נשמע הגיוני: אין ספק שבמהלך האבולוציה שלנו עד כה, המוח שלנו גדל. אבל אין שום דבר שמבטיח שהמגמה הזאת תימשך, ושלצאצאינו יהיה מוח גדול יותר משלנו.

מוח גדול אינו ערובה להצלחה אבולוציונית: המוח של הניאנדרטלים לא היה קטן משלנו, ויחסית לגודל גופם היה כנראה אפילו קצת יותר גדול, אך זה לא מנע את הכחדתם. בנוסף, מחקרים לא הצליחו להראות שאנשים עם מוח גדול חכמים יותר באופן משמעותי מאנשים בעלי מוח קטן יותר. אפילו אם היה קשר כזה בין גודל המוח לתבונה, עדיין היינו צריכים להראות שאותם חכמים בעלי מוח גדול מעמידים יותר צאצאים מאחרים – ולא נראה שזה המצב.

האם אנשים חכמים מעמידים יותר צאצאים מאחרים? ממש לא בטוח. הפתיחה של הסרט "חכם על אידיוטים" (Idiocracy) מ-2006:

מוח גדול יכול בהחלט להפוך גם לחיסרון אבולוציוני. כבר כעת תהליך הלידה של בני האדם מסובך ומסוכן יותר מזה של רוב בעלי החיים האחרים, ואחת הסיבות היא הראש הגדול של התינוק. ראש גדול עוד יותר יתקשה לעבור בתעלת הלידה ועלול לגרום למוות של האם, של התינוק או של שניהם גם יחד בזמן הלידה, וזה כמובן לא יעזור להעביר את הגֵנים שלהם הלאה. אומנם בעתיד דמיוני שכזה הנשים עשויות לפתח אגן רחב יותר, אך גם לכך עלול להיות מחיר אבולוציוני. ועוד לא התייחסנו למראה הראש של קרייטון העתידי, שממנו עולה שהוא חסר גולגולת ושהמוח שלו נמצא ממש מתחת לעור, כמעט לחלוטין ללא הגנה. זאת בפירוש לא תכונה שהייתה עוזרת לו לשרוד, בלשון המעטה.

בני אדם הם לא רק מוח. זה אינו מגריט: מוח בכובע באולר | איור: Orla, Shutterstock

איך עושים את זה נכון

לסיום, בואו נדבר על יצירות שהצליחו להימנע מהקלישאה של החייזרים דמויי האדם, ולהציג את האבולוציה בצורה נכונה יותר. בסרט "המפגש" (Arrival), כמו גם בסיפור הקצר שעליו הוא מבוסס, "סיפור חייך" מאת טד צ'אנג (Chiang), מוצגים חייזרים זרים באמת. לא רק שהם לא נראים כמונו, גם דרך המחשבה שלהם, התפיסה שלהם וצורת התקשורת שונות לחלוטין משלנו, והשוני הזה מניע את העלילה. יותר מכך – הדרך שבה הם מתקשרים נובעת מהצורה שבה הם תופסים את העולם, וקשורה גם למבנה הגוף שלהם. ההבדלים ביננו משקפים את ההיסטוריה האבולוציונית השונה מאוד שלנו.

סביבה שונה באופן קיצוני, שהובילה להתפתחותם של יצורים שונים באופן קיצוני מאיתנו, אפשר למצוא בספר Dragon's egg (ביצת הדרקון) שכתב סופר המדע הבדיוני רוברט פורוורד (Forward). הספר עוסק בחיים שהתפתחו על כוכב נייטרונים, גוף אסטרונומי שנוצר אחרי שכוכב בגודל מסוים הגיע לסוף חייו ועבר סופרנובה. כוכבי הנייטרונים דחוסים מאוד – המסה שלהם עשויה להיות דומה לזו של השמש שלנו, אך כל החומר הזה מרוכז בקוטר של כמה עשרות קילומטרים. כתוצאה מכך, כוח הכבידה על פני הכוכב גדול פי כמה וכמה מיליארדים מזה שפועל על פני כדור הארץ.

החיים שמתפתחים שם בספר אינם בנויים ממולקולות, שמורכבות בתורן מאטומים, כמו החיים שאנחנו מכירים. במקום זאת, הם בנויים מצברים של גרעיני אטומים שיוצרים ביניהם קשרים המבוססים על הכוחות הגרעיניים, ולא על הכוחות האלקטרומגנטיים כמו אצלנו. היצורים הללו קטנים מאוד, וכל תהליכי החיים שלהם מהירים בהרבה משלנו. צורתם, אורחות חייהם והציוויליזציה שהם בונים מושפעים כולם מהתנאים שבהם הם התפתחו.

אם מחפשים היטב אפשר למצוא אפילו בעולמות הפנטזיה תיאורים משכנעים של אבולוציה. דוגמה לכך היא הסדרה "גנזך אורות הסער" מאת ברנדון סנדרסון (Sanderson), שעלילותיה מתרחשות בעולם שסערות קשות משתוללות בו לעיתים קרובות. עולם החי והצומח שם מותאם לאקלים הזה: לעצים יש עלים שיכולים לסגת ולהתחבא בתוך הענפים כדי לא להינזק בסערה, והחיות הנפוצות מצוידות בשריון קשיח שלתוכו הן יכולות לתחוב את גפיהן בשעת הצורך. יונקים ועופות, שיהיו פגיעים לסערות, כמעט ואינם נראים בסדרה.

ולבסוף, בספר Doors of Eden (דלתות גן העדן) מאת אדריאן צ'ייקובסקי (Tchaikovsky), מוצגים עולמות מקבילים, שבכל אחד מהם מין אחר הפך למין הדומיננטי בכדור הארץ. אנחנו פוגשים ציוויליזציות של דגים, של סרטנים גדולים, של מכרסמים או של נמרים, ולומדים על האבולוציה שלהם. הם משתמשים בכלים, בונים בתים ומכשירים, וחלקם אף מפתחים טכנולוגיות מתקדמות יותר מאלו שלנו – ובכל זאת, בשום מקרה הם לא מתפתחים להיראות, להתנהג או לחשוב כמו בני אדם. התרבויות שלהם אינן חיקויים של התרבות האנושית: כל אחת ואחת מהן מעוצבת בצלמם של בעלי החיים שיצרו אותה, ומושפעת מהמסלול האבולוציוני שהם עברו. תרבות של טרמיטים, למשל, תהיה מבוססת על האינסטינקטים הקהילתיים החזקים של חבריה, ואילו סרטנים, שאינם בעלי חיים חברותיים, ירבו להילחם זה בזה. רכיכות, גם כשהן מפתחות תרבות מפותחת מאוד, לא יקימו משפחות ולא יטפלו בצאצאיהן, לעומת המכרסמים, שהדאגה לגורים טבועה היטב בגנים שלהם.

אם כן, אפשר לכתוב על אבולוציה בצורה טובה, שלוקחת בחשבון את התנאים בהם היצורים התפתחו – וזה אפילו עשוי להיות מעניין. האם בעתיד יהיו יותר יוצרים שיעדיפו לחמוק מהקלישאה של חייזרים דמויי אדם, ויחקרו את העבר האבולוציוני של הדמויות שלהם? אפשר רק לקוות שזה לא מדע בדיוני.