האתיקה של
ההפריה החוץ גופית

הפריות חוץ גופיות הן אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של הרפואה המודרנית. לפי נתוני משרד הבריאות, בשנת 2021 לבדה נעשו בישראל כמעט 61 אלף טיפולים כאלה ונולדו 10,693 תינוקות, רבים מהם להורים שאלמלא כן לא היו מצליחים להביא ילדים לעולם. גם הפופולריות שלהם עולה בהתמדה, ומספרם כמעט הוכפל בתוך קצת יותר מעשור.

דווקא ההישגים המרשימים האלה מחייבים אותנו לבחון לעומק את ההיבטים האתיים, המוסריים והחוקיים של טיפולי ההפריה החוץ גופית. ועדת בדיקה שמינה משרד הבריאות כדי לבחון את מחדל החלפת העוברים בבית החולים אסותא בראשון לציון, ציינה בחודש מרץ השנה שורה של בעיות נקודתיות ומערכתיות גם יחד. בין השאר הצביעה הוועדה על תופעות של הפיכת מחלקות הפוריות למעין פס ייצור לתינוקות ועל העדפה של טכניקות יקרות שיעילותן לא הוכחה, משיקולים כלכליים של המוסד המטפל. יש לזכור גם שמדובר בטיפול מורכב, עם השפעה עצומה על בריאות האם, חיי העובר והתינוק ואפילו על מהותה ומשמעותה של הורות.

בשנת 2021 לבדה נעשו בישראל כמעט 61 אלף הפריות חוץ גופיות. הפריה חוץ גופית מתחת למיקרוסקופ | Shutterstock, bezikus

ליצור עוברים ב"מבחנה"

ב-25 ביולי 1978 נולדה בעיר אולדהאם באנגליה הילדה לואיז ג'וי בראון. הלידה הייתה מאושרת במיוחד, שכן לואיז באה לעולם אחרי תשע שנים של ניסיונות כושלים להרות. היא התאפשרה בזכות טיפול חדשני, שנוסה אז לראשונה על בני אדם – הפריה חוץ גופית, או IVF בקיצור (In Vitro Fertilization), ולידתה של בראון הפעוטה – "ילדת המבחנה הראשונה" – סימנה את תחילתו של עידן חדש בהתמודדות של המין האנושי עם בעיות פוריות.

על פי דו"ח מעודכן של ארגון הבריאות העולמי, 17.5 אחוז מאוכלוסיית העולם סובלים מבעיות פוריות. הסיבות רבות ומגוונות. אחת מבעיות הפוריות הנפוצות אצל נשים, וביניהן גם אמה של לואיז בראון, היא חסימה בחצוצרות, שלא מאפשרת לביצית ולזרע להיפגש. אי-פוריות של גברים עלולה לנבוע למשל מריכוז נמוך של תאי זרע. במקרים כאלה מוציאים את הביציות אל מחוץ לגוף האישה, מבודדים ביצית אחת בצלחת פטרי ומפגישים אותה עם תאי הזרע של הגבר. אם הכול עולה יפה, בתוך כמה שעות מתרחשת הפריה. הרופאים עוקבים אחרי החלוקות הראשונות של הביצית המופרית, ולאחר כמה חלוקות מוצלחות מעבירים את העובר הזעיר לרחם האישה.

בהמשך פותחה גרסה קצת אחרת של השיטה, שבה מזריקים תא זרע היישר לתוך הביצית. כך אפשר לפתור, בין השאר, בעיות של תנועתיות נמוכה של תאי זרע. פיתוחים אחרים שיפרו במשך השנים את יעילות התהליך, העלו את הסיכוי להפריה מוצלחת, הפחיתו את ההריונות מרובי העוברים ועוד.

כדי להפיק ביציות רבות בו זמנית, האישה עוברת טיפול הורמונלי לא נעים. אישה עומדת להזריק לבטנה הורמונים | Shutterstock, Thanakorn.P

בעיית העוברים העודפים

כדי לשפר את סיכויי ההצלחה של ההפריה החוץ גופית, שכוללת הליכים פולשניים בגופה של האם המיועדת, נוהגים  לשאוב ביציות רבות משחלות האישה במחזור הטיפולים הראשון. לאחר מכן מפרים את כולן, אך מחדירים רק אחת או שתיים מהן לרחם. את הנותרות שומרים בהקפאה למקרה שיידרשו ניסיונות נוספים לחולל היריון תקין. כדי להפיק את הביציות הנוספות הללו עוברת האישה טיפול הורמונלי לא נעים.

לעיתים קרובות הטיפול מצליח והאישה יולדת תינוקת או תינוק בלי שתצטרך להשתמש בכל העוברים שלה. אם כן, מה יעלה בגורלם של העוברים שנותרו בהקפאה?

נהוג במקרים כאלה להתייחס לשלוש אפשרויות עיקריות. ראשית, אם האישה או בני הזוג שיצרו את העוברים נמנעים להחליט בעצמם על גורל העוברים, הם יושמדו אחרי פרק זמן ידוע מראש. שנית, הם יכולים למסור את העוברים למחקר ביו-רפואי. האפשרות השלישית היא למסור אותם לאימוץ.

להכרעה הזאת יש אומנם הבטים רפואיים וביולוגיים, אבל היא מוסרית במהותה. הפילוסופיה של המוסר מציעה בנושא הזה שתי גישת עיקריות: הציווי המוחלט, שמזוהה עם הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, ומולו הגישה התועלתנית.

לפי קאנט, מוסריותו של מעשה נקבעת על פי כלל אוניברסלי נתון מראש שהוא כינה "ציווי מוחלט", ושקובע שהאדם הוא תמיד תכלית בפני עצמו. וביתר פשטות: יש לכבד את האוטונומיה של הזולת. לפי הגישה הזאת, מאחר שצבר התאים המוקפא אינו אדם בעל מעמד מוסרי, אין חובה לכבד אוטונומיה כלשהי ואין הבדל בין שלוש החלופות.

התועלתנות, לעומת זאת, גורסת שעלינו לשקול את תוצאות  מעשינו ולבחור במעשה שירבה טוב בעולם וימעיט את הסבל. לפיכך, תועלתן יעדיף למסור את העובר לאימוץ או למחקר, שכן שתי החלופות האלה עשויות להועיל יותר. ההכרעה ביניהן תיקח בחשבון מגוון שיקולים, כגון טובתה של האם המאמצת שתהרה את העובר, טובת הילד עצמו, מטרת המחקר שלשמה מבקשים להשתמש בעובר המופרה ועוד.

לאחר שהטיפול מצליח, מה יעלה בגורלם של העוברים שנותרו בהקפאה? מבחנות עם עוברים קפואים מוצאים מאחסון בחנקן נוזלי | Shutterstock, Ekaterina Georgievskaia

מעורבות צד גימל

ההפריה החוץ גופית פתחה כמה וכמה אפשרויות של הורות, שמכניסות לתהליך הבאת ילדים לעולם גורם שלישי מעבר לתהליך ההפריה המסורתי שכולל מפגש בין ביצית וזרע של זוג הורים. כיום אישה יכולה להרות מתרומת זרע של גבר זר, לקבל תרומת ביצית מאישה אחרת ולהפרות אותה בזרע של בן זוגה או של תורם, או להרות בתור אם פונדקאית עבור אנשים שלא יכולים ללדת בעצמם. בעולם אידיאלי כל התרומות האלה היו נעשות על בסיס אלטרואיסטי או חברי, ללא תמורה וללא ניצול. כיוון שהמציאות מורכבת הרבה יותר, דרוש הסדר שיאזן בין האינטרסים של כל המעורבים.

להדגמת המורכבות המוסרית, מספיק לבחון את האינטרסים המנוגדים של המעורבים בסוג אחד של תרומה: תרומת זרע.

מנקודת המבט של רוב תורמי הזרע חשוב מאוד לשמור על אלמוניותם. התורם לא מעוניין שיום אחד יופיעו נער או נערה בפתח ביתו ויברכו אותו ב:"שלום אבא". באותה מידה הוא כנראה לא מעוניין ליצור קשר עם נשים שהשתמשו בתרומה שלו. במקרים בודדים ייתכן שהתורם דווקא כן ירצה לדעת מי הצאצא שלו ואולי אף ירצה להכירו.

האם המיועדת, ולפעמים גם השותף או השותפה שלה לחיים, דווקא רוצים לדעת פרטים מסוימים על התורם. בראש ובראשונה האם תרצה שתורם הזרע לא יעביר לצאצא שלה מחלות תורשתיות קשות שעלולות לסכן את ההיריון או את הילד. לפעמים היא תרצה לדעת מידע נוסף על התורם, כדי להבטיח שתקבל תאי זרע "מובחרים" שיעבירו לצאצא תכונות שהיא מעריכה – למשל תאי זרע של אקדמאי, ספורטאי צמרת או אמן מוכשר.

צד נוסף הוא הילד או הילדה שייוולדו מתרומת הזרע. מבחינתם האלמוניות של תורם הזרע עלולה להיות גורם שלילי, שפוגע בזכותם להכיר את אביהם הביולוגי, או לפחות לדעת עליו יותר. וכמו בתיקי אימוץ מסוימים, ייתכן גם מצב הפוך – שבו הצאצאים לא ירצו שום קשר עם האיש שתרם מחצית מהחומר התורשתי שלהם, אף על פי שהוא דווקא מעוניין.

יש כמובן דרכים לגשר בין האינטרסים הסותרים. למשל, בהסכם בין תורם הזרע למוסד הרפואי שקיבל את התרומה אפשר לקבוע שהזרע יעבור בדיקה גנטית לשלילת קיומן של מחלות תורשתיות מסוימות, והוא יוכל לבקש שידווחו לו אם תרומתו נפסלה בבדיקה הגנטית ומאיזו סיבה.

בנוסף התורם יתבקש להשאיר במוסד שני סוגים של תיעוד ביוגרפי. הראשון, שמיועד למקבלת התרומה, יפרט מאפיינים חיצוניים של התורם, ובהם גובהו, צבע עורו ומאפיינים עדתיים בולטים. זה אומנם עלול לתרום לבררנות על בסיס גזעני, אבל צריך לקחת בחשבון שלפעמים מקבלי התרומה מעדיפים לא לחשוף את בעיית הפוריות של הגבר. תארו לעצמכם את המבוכה שיחוו בני זוג שחורים שייוולד להם ילד לבן ובלונדיני. המסמך השני ישמש את הילד או הילדה אם הם ירצו לדעת על אביהם הגנטי, ויכלול פרטים ביוגרפיים רבים, אך בלי להסגיר את זהותו של התורם.

האם המיועדת, ולפעמים גם השותף או השותפה שלה לחיים, דווקא רוצים לדעת פרטים מסוימים על התורם. זוג נשים מראה למצלמה תמונות אולטרסאונד של עובר | Shutterstock, Nuva Frames

פונדקאות

הסכם פונדקאות הוא עניין עדין ומסובך במיוחד. עליו לאזן בין רצונם של ההורים הגנטיים להבטיח שהעובר יגדל בתנאים מיטביים במהלך חודשי ההיריון לבין הצורך לשמור ככל הניתן על בריאותה של הפונדקאית ועל פרטיותה. שום הסכם פונדקאות אינו יכול לכסות את כל הפרטים או לספק באופן מלא את צרכיהם של כל המעורבים. פרטים שאי אפשר להסדיר בהסכם, למשל על התזונה של הפונדקאית במהלך ההיריון, רצוי לסכם בשיחה אישית בין הצדדים.

פעמים רבות נוצר קשר קרוב בין ההורים המיועדים לאם הפונדקאית במהלך ההיריון, כך שאין במקרה כזה עניין של אלמוניות. כמו אצל תורמי זרע או ביצית, כדאי לקחת בחשבון שייתכן כי הצאצא ירצה בבוא היום לשמוע פרטים על האישה שנשאה אותו ברחמה וילדה אותו, או אף להכיר אותה. לכן רצוי להגיע מראש להסכמה על אופי הקשר העתידי בין הצדדים אחרי מסירת התינוק או התינוקת.

רוב הליכי הפונדקאות מסתיימים בלי סיבוכים, אולם יש גם חריגים. מה יקרה למשל אם בבדיקות במהלך ההיריון יתגלה שלעובר יש תסמונת דאון? האם ההורים הגנטיים יוכלו לכפות על הפונדקאית להפיל את העובר? ואם היא תסרב, מי אמור לגדל את הילד?

מצב טעון במיוחד עלול לקרות כשאחד הצדדים אינו מוכן או אינו יכול לקיים את חלקו – למסור את הוולד או לקבל אותו, ואלה תמיד מקרים קשים ומורכבים. עם השנים רואים גם במחשבה הביו-אתית וגם בפסיקה מגמה של שיפור במעמדה של האם הפונדקאית. כיום כבר לא רואים בה כלי קיבול שטמנו בו זרעים של מישהו אחר. יש הכרה במאמץ שהיא משקיעה, בסיכון שהיא לוקחת על עצמה וגם בקושי הרגשי של פרידה מתינוק שחי תשעה חודשים בקרבה ויצא ממנה לאוויר העולם. יש גם מי שטוענים שמגיעות לה הטבות והתחשבות הרבה מעבר למה שמתחייב בחוקים הקיימים ובהסכמי הפונדקאות.

לכאורה אפשר לנסות לחזות מראש אירועים חריגים ולהסדיר אותם בהסכם הפונדקאות. בפועל לעולם אי אפשר לצפות מראש כל תרחיש. בסופו של דבר נראה שצריך לדון בכל מקרה חריג לגופו, ולתת מקום מרכזי בהכרעה לטובת הילד העתיד להיוולד. באופן פרדוקסלי, טובת הילד פירושה לפעמים שמוטב כי לא ייוולד.

כל הגורמים השלישיים הללו ראויים לתמורה כספית אם הם לא פועלים מתוך מניעים אלטרואיסטיים. התמורה צריכה לשקף בראש ובראשונה את המאמץ שהושקע בתרומה. על כן, תורמת ביצית ראויה לתמורה גדולה יותר מתורם זרע, ולפונדקאית מגיע גמול גבוה בהרבה משניהם. עקרון השוויון מחייב שהתמורה תהיה אחידה בכל סוג של תרומה ותמומן מהקופה הציבורית. הפיכת ההליך לשירות ציבורי תוכל, בתקווה, למנוע את תופעת הניצול של נשים עניות, שרואים לא פעם בפונדקאות בינלאומית מסחרית.

הסכם פונדקאות הוא עניין עדין ומסובך במיוחד. זוג הורים יחד עם פונדקאית בהריון | Shutterstock, Olena Yakobchuk

למי שייך העובר? סיפורם של בני הזוג נחמני

כבר סמוך לתחילת עידן ההפריות החוץ גופיות התרחשה בישראל פרשה בעלת משמעויות ביו-אתיות כבדות משקל. רינה ודני נחמני  התחתנו בשנת 1984 והחלו כעבור כמה שנים טיפולי פוריות, אחרי ניתוח שבעקבותיו איבדה רותי את היכולת להרות באופן טבעי. במהלך הטיפול הוקפאו כמה עוברים של השניים ובני הזוג החלו הליכי פונדקאות בארצות הברית. אולם בשלב הזה התערערו נישואיהם והם התגרשו.

אחרי הפרידה פנתה רותי לבית החולים וביקשה להשתמש בעוברים המוקפאים. בית החולים ביקש את אישורו של דני, שסירב בטענה שכבר הקים משפחה חדשה והוא אינו מעוניין להביא לעולם ילד מגרושתו. רותי עתרה לבית המשפט, ומשם הפרשה התגלגלה לכמה ערכאות. בסופן קבע ברוב קולות הרכב מיוחד של 11 שופטי בית המשפט העליון שהזכות להורות גוברת על הזכות שלא להיות הורה, ופסק לטובת רותי נחמני. עם זאת, הניצחון המשפטי לא הוביל לתוצאה המיוחלת: העוברים לא שרדו את תהליך ההפשרה.

במנותק ממניעיהם של בני הזוג נחמני עצמם, הפרשה מעלה שאלה עקרונית נוספת: האם ייתכן ניצול לרעה של שיטת ההפריה החוץ גופית? כשבני זוג מסכימים ליצור ילדים בדרך טבעית, הגבר לא יכול לחזור בו. אם הניסיון הצליח והאישה נכנסה להיריון, אך לאחר מכן הזוגיות התפרקה, לא יעלה על הדעת שהגבר יוכל לכפות על האקסית שלו להפסיק את ההיריון. לעומת זאת, אם הזוגיות התפרקה בלי שהושגה הפריה, זהו סוף הסיפור. מכיוון שהקפאת העוברים בהפריה חוץ גופית יוצרת הפרדה בין ההפריה לתחילת ההיריון – ההשרשה ברחם – ניתנת לאב הזדמנות שנייה להסכים או לסרב להיות הורה – ולכפות את החלטתו על האישה.

האם ייתכן ניצול לרעה של שיטת ההפריה החוץ גופית? אילוסטרציה של בית משפט לענייני משפחה | Shutterstock, photobyphotoboy

הזכות להורות גנטית

בני זוג הטרוסקסואלים שמעוניינים להיעזר בשירותיה של אם פונדקאית, עושים את זה כדי להביא צאצא שימשיך את השושלת שלהם – ילד או ילדה שנושאים את הגֵנים שלהם. הרי אלמלא כן הם יכלו לאמץ ילד. מכאן משתמעת טענה לקיומה של זכות להורות גנטית, והזכות הזאת אף דורשת השקעה ציבורית רבה במנגנוני פונדקאות ופיקוח. האם אכן קיימת זכות חיובית כזאת?

נהוג להבחין בין זכויות שליליות, שדורשות מהזולת או מהחברה לא להפריע לבעל הזכות לממש אותן, לבין זכויות חיוביות שנדרש סיוע פעיל במימושן. במה שנוגע לזכות לרבייה (Procreative right), הזכות השלילית היא זאת שיש לזוגות שיכולים להביא ילדים לעולם באופן טבעי. היא מגינה עליהם בעיקר מהתערבות השלטון בבחירותיהם. אין כמעט מחלוקת לגבי קיומה של זכות שלילית כזאת. הזכות החיובית, לעומת זאת, דווקא שנויה במחלוקת. היא גוררת חובה לסייע, בעיקר לאלה שזקוקים לטכניקות של הפריה חוץ גופית כדי להביא ילדים לעולם.

טענה נפוצה שמבקשת לתמוך בזכות לרבייה היא שזו דרכו של הטבע. בכל עולם החי יצורים מעבירים את הגֵנים שלהם לצאצאיהם. טיעון כזה לוקה במה שמכונה הכשל הנטורליסטי – ההנחה שכל מה שטבעי הוא טוב. הרי אילו כל מה שנהוג בטבע היה ראוי להתקיים בין בני אדם, היינו צריכים לברך על כך שגבר שנישא לגרושה יהרוג את ילדיה מנישואים קודמים, כפי שעושים למשל הבבונים.

אחרים טוענים שהזכות להעביר את הגֵנים לצאצאינו נחשבת טבעית רק משום שהיא צמודה בדרך כלל לכוונה לגדל את הצאצא. אם נפריד בין שני הדברים נראה שהיא מתערערת. למשל מה יהיה מעמדם של בני זוג שיבקשו להפרות כמה ביציות רק כדי למסור את העוברים לאימוץ? ומה בנוגע להורים גנטיים שנסיבות חייהם לא מאפשרות להם לגדל את הילד – למשל אסיר עולם ונרקומנית ששורדת בקושי בעזרת קצבת רווחה? אם הזוג הזה יעשה ילד באופן טבעי, ייתכן שהזכות השלילית לא להתערב תופסת לגביהם. אבל האם מוצדק לעזור להם בכך באמצעות הפריה חוץ גופית?

ערעור נוסף על הזכות להעביר גֵנים נובע מכך שהגדרה של הורות גנטית עלולה להוביל למסקנות מופרכות. אם הורה הוא מי שנושא מחצית מהכרומוזומים של הצאצא הרי שגם אחים עונים פחות או יותר לקריטריון הזה – והקירבה הגנטית של תאומים זהים גדולה הרבה יותר. בהפריה מלאכותית יכולים להיווצר מצבים מורכבים שאינם אפשריים בהפריה טבעית. למשל אישה צעירה יכולה לכאורה להרות עוברים מוקפאים שיצרו הוריה, וכך ללדת צאצא שהיא תהיה גם אימו וגם אחותו. מה משמעות הקירבה הגנטית במקרה כזה?

האם יש זכות להורות גנטית? הורים מנשקים תינוק | Shutterstock, Tania Kolinko

שלושה סוגי הורות

אם כן, בניגוד לתחושה האינטואיטיבית של רבים מאיתנו, קשה לבסס את קיומה של זכות להורות גנטית. יתר על כן, שאלת הזכות כלל לא הייתה מתעוררת אלמלא ההפרדה שיוצרת טכניקת ההפריה החוץ גופית בין שלושה סוגי הורות: הורות גידולית (מי שמגדלים את הילד), הורות גנטית (מי שסיפקו את הביצית והזרע ליצירת העובר), ואימהוּת הריונית (מי שנושאת את העובר ברחמה ויולדת אותו).

כל עוד היו רק הפריות טבעיות, הזכות להורות הוכרה כמכלול אחד שלם, כשרק בהסדרי אימוץ ואומנה נעשתה הפרדה בין ההורות הביולוגית – שכוללת הורות גנטית והיריון – לבין גידול הצאצא. כשילד נמסר לאימוץ, האם הביולוגית מעבירה את הזכות שלה להורות לידי ההורים המאמצים (המגדלים). ההפרדה הנוספת שיצרה הפונדקאות הפרידה גם בין ההורים הגנטיים לבין האם שילדה את הצאצא. למי נתונה הזכות לגדל את הילד או הילדה?

יש שתי דרכים לפחות למנוע את התסבוכת הזאת. הראשונה היא לאמץ את נקודת המבט הרפואית, כלומר להתייחס לאי-פוריות כמחלה. הרי מדובר בפגם אנטומי או פיזיולוגי שמשבש תפקוד מקובל של בני אדם. אם יש לרפואה דרך לשחזר את התפקוד על ידי עקיפת הפגם, הרי שהיא מצווה להעמיד אותה לרשות מי שנפגעו. לפי הגישה הזאת שאלת הזכות ללדת כלל אינה רלוונטית, כפי שלא נשאל אם קיימת זכות מולדת לנשום או להימנע מכאב. עם זאת, ההסבר הזה מתעלם מבעייתם של בני זוג מאותו מין ושל אנשים שמבקשים להיות הורים יחידניים. אצלם לא מדובר בפגם וגם לא בתפקוד מקובל, כך שלמענם נצטרך לגייס את עקרון השוויון.

פתרון אחר יכול לבוא מכיוונה של הפילוסופיה התועלתנית. שיח הזכויות והחובות מאפיין בעיקר את הגישה הפילוסופית של קאנט וממשיכי דרכו, שמחפשים חוקים אוניברסליים כלליים. מבחינה תועלתנית, השיח הזה הוא חסר משמעות בדרך כלל. העיקר מבחינתו הוא העובדה הקיימת שאנשים אכן רוצים להעביר את הגֵנים שלהם לצאצאיהם, ולא משנה למה זה כך או אם יש לרצון הזה בסיס רציונלי. כל עוד לא נגרם נזק לאיש, הרי שיש לאפשר לרצון הזה להתממש.

ההפריה החוץ גופית יוצרת הפרדה בין שלושה סוגי הורות: גידולית, גנטית והריונית. זוג גברים עם תינוק | Shutterstock, Gorodenkoff

חומר למחשבה

הדיון הזה נשמע תיאורטי ומופשט – הרי לא יסגרו את מרפאות הפוריות בגלל ספק פילוסופי עמום. ובכל זאת, יש במציאות מקרים נדירים שבהם סוגיית הזכות להורות גנטית עשויה להיות מכרעת ולהציב דילמות מוסריות ומשפטיות קשות. נתאר כאן שלושה מקרים כאלה ונשאיר לכם את ההכרעה לגביהם.

במקרה הראשון הבה נחשוב על אם פונדקאית שמבקשת לגדל בעצמה את התינוק או התינוקת שהיא נשאה ברחמה וילדה. ברור שיש כאן הפרת הבטחה שלה להורים הגנטיים, ובדרך כלל גם הפרת חוזה כתוב. מבחינה משפטית השאלות העיקריות הן אם החוזה היה חוקי ואם הוא בר אכיפה, והתשובות משתנות ממדינה למדינה. מבחינה מוסרית השאלה היא אחרת: האם הקשר הרגשי שנוצר בין האם לוולד גובר על הפרת ההסכם ועל הקשר הגנטי? השאלה משליכה כמובן גם על הילדה או הילד, כי מדובר בקשר הדדי.

המקרה השני הוא החלפת עוברים. בדומה לתקלה שהתרחשה בבית החולים אסותא ראשון לציון, כבר אירעו בעולם מקרים שבהם השרישו ברחמה של אישה עובר של אחרים. בחלקם הטעות התגלתה כבר במהלך ההיריון וההורים הגנטיים אותרו מבעוד מועד. שני הזוגות הביעו רצון  לגדל את הצאצא שייוולד, וכדי לשלול שיקולים זרים נניח גם שהתנאים הפיזיים והמצב החברתי-כלכלי של שתי המשפחות היו דומים. זאת הכרעה נקייה: גֵנים לעומת היריון ולידה. פסקי הדין שהתקבלו בנושא הזה בעולם לא נותנים תשובה עקבית וחותכת.

המקרה השלישי רלוונטי יותר להיריון טבעי. במרכזו נמצאת אישה הרה שנפרדה מבן זוגה בזמן ההיריון. אחרי הלידה היא מחליטה למסור את התינוקת לאימוץ בלי ידיעת בן זוגה לשעבר. בן הזוג, אביה הגנטי של התינוקת, מגלה את זה רק כעבור כמה חודשים ודורש לגדל את הילדה שכבר נקלטה במשפחה המאמצת. האם זכותו הגנטית גוברת על הקשר שכבר נרקם בין התינוקת להוריה המאמצים?

בשלושת המקרים מתואר מאבק על הזכות לגדל ילד. בשלושתם נטענת טענה שקרבה גנטית גוברת על זיקות אחרות. במקרה הראשון והשני זו הזיקה הנובעת מהקשר שנוצר במהלך ההיריון והלידה. במקרה השלישי זו זיקה מתוקף הסכם אימוץ. במה אתם הייתם בוחרים?