הדיפלומט של המדע

"חנן בר-און היה הדיפלומט המקצועי הבכיר ביותר במשרד החוץ. היו בוֹ אצילות ואמינות. מעולם לא שמעתי אותו מתרברב בהישגיו ובתכונותיו הידועות. צניעותו בלטה על רקע אחרים שמיהרו לקחת אשראי על מעשים שהם עשו. דווקא משום שלא חיפש את התהילה, הוא זכה להערכתם של ראשי ממשלות, שרי חוץ וביטחון, בישראל ובמדינות אחרות. מעולם לא פגשתי איש ספר כמוהו, בר אוריין, שולט ללא מצרים בחומר המקצועי ובעל צמא בלתי נדלה לידע. חנן היה סוכנות ביון מהלכת בפני עצמו". (ג'רמי יששכרוף, שגריר ישראל בגרמניה).

חנן בר-און שירת כמעט ארבעים שנה בשירות החוץ הישראלי, וכיהן בין השאר כשגריר ישראל בהולנד, ציר ישראל בוושינגטון, ומשנה למנכ"ל משרד החוץ. בתום כהונה ארוכה ומסורה בשירות המדינה הוא התמנה לסגן נשיא מכון ויצמן למדע לקשרי חוץ, וכיהן בתפקיד הזה למעלה מעשור. איך הפך הדיפלומט הבכיר לאדם שתפקידו לפתוח את דלתותיו של מוסד מחקר ישראלי בפני ממשלות זרות ותורמים פוטנציאליים, ולאיש הקשר של המכון עם עולם הצללים הישראלי?

מתוך הערב "גחלילית - עושים סיפור ממדע" 2018 - איורים - איילת אלבנדה:

מווינה לבריגדה

חנן ברונר (לימים בר-און) נולד בשנת 1924 בווינה בירת אוסטריה למוריס ולאה ברונר. אביו ניהל שם את המוזיאון היהודי של וינה, שהיה המוזיאון היהודי הראשון בעולם. זמן קצר אחרי לידתו עברה המשפחה לברלין, שם עברה עליו רוב ילדותו. כבר בצעירותו גילה חנן חיבה לאקטואליה. נכדו, תום גל, מספר שסבו נהג בילדותו לעמוד על ארגזי תפוזים ולצטט הוגים סוציאליסטיים.

ב-1938, כשאדמת גרמניה הנאצית החלה לרעוד תחת רגלי היהודים, נשלח חנן בן ה-14 לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. אז הוא גם הכיר את רעייתו לעתיד, ליזלוט ריבוק, שתשנה בהמשך את שמה לעליזה בר-און. הקבוצה שאיתה הגיע במסגרת עליית הנוער השתכנה בכפר אהבה ליד קריית ביאליק, אך חנן התקשה להתאקלם שם ועבר לגור עם דודיו בחיפה.

בחיפה הוא עבד אחרי הלימודים בחנות לספרים משומשים במרכז הכרמל, שם בילה זמן רב בקריאת ספרים בגרמנית, ולעיתים גם בעברית. גם בהמשך חייו, בלי שרכש תואר אקדמי מימיו, הידע הרב והמגוון מאוד שלו בא לו בין השאר מקריאת ספרים בלתי פוסקת. בשלב הזה של חייו הוא התעניין בעיקר בהיסטוריה, אך בהמשך פיתח חיבה גם למדעי הטבע.

בגיל 17 התגייס בר-און לבריגדה היהודית בצבא הבריטי, אחרי שזייף את גילו והצהיר שהוא בן 18. איתו התגייסו גם אביו של משה דיין, ובחור עם אף ארוך שזיכה אותו בכינוי "אף על פי כן". החבורה התגלגלה למצרים, לבסיס של הצבא הבריטי באל-עלמיין. עם זאת, לדברי תום גל, סבו לא זכה ללחום בקרב ההיסטורי באל-עלמיין, שהיה אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר לטובת בעלות הבית במלחמת העולם השנייה.

זייף את הגיל כדי להתגייס לבריגדה. חיילים מהיישוב היהודי בארץ בישראל בצבא הבריטי במצרים, 1944 | צילום: ארנה זמיר, מתוך אתר פיקיויקי

מומחה סקי בלב המדבר

המציאות במחנה שאליו הגיע באל-עלמיין הייתה כאוטית. מכיוון שהגיע מארץ ישראל ענד בר-און תגית שהיה רשום עליה PL (קיצור של "פלשתינה"). עמיתיו חשבו שראשי התיבות הללו מסמלים דרגה בכירה, ומינו אותו לתפקיד פיקודי במחנה. החיים בלב המדבר לא היו קלים ובשלב מסוים הגעגועים גברו עליו – והוא רכב על אופנוע עד חיפה כדי לבקר את אהובתו עליזה ולהעניק לה לב משוקולד.

בינתיים נודע לבר-און שהבריטים מחפשים מועמדים להקמת יחידת אלפיניסטים. מאחר שהיה לו ניסיון בסקי, מקימי היחידה שמחו לקבל אותו, ושלחו אותו עם האלפיניסטים המיועדים לארץ ישראל לצורך אימונים. המשימה הראשונה של הקבוצה הייתה בלבנון. אולם בשל ההיצע המוגבל בשוק הארץ-ישראלי של תקופת המנדט הם נאלצו לרכוש חבלים באיכות ירודה. להתפשרות על החבלים הזולים היה מחיר יקר: במהלך הפעילות החבל נקרע, בר-און נפל וכמעט איבד את רגלו.

לאחר שהתאושש מהפציעה, התמנה בר-און לקצין שלישות בצבא הבריטי, ונשאר בארץ. בהמשך התגייס לארגון "ההגנה" והמשיך ממנו לצה"ל. בתקופה הזו הוא יצר קשרים קרובים עם מנהיגי היישוב, בהם מי שיהיו ראשי הממשלה הראשונים, דוד בן גוריון ומשה שרת.

במלחמת השחרור השתתף בר-און בקרבות לשחרור חיפה. לאחר סיום המלחמה, החל לפעול בשירות החשאי של מדינת ישראל הצעירה, שמנה אז שלושה גופים: שירות המודיעין הצבאי (לימים אמ"ן), המחלקה המדינית במשרד החוץ (לימים המוסד) ושירות הידיעות הפנימי (לימים שב"כ).

לדברי גל, זמן קצר אחרי קום המדינה יצא לדרך המבצע הרשמי הראשון של המחלקה המדינית במשרד החוץ, שהיה גם המבצע החשאי הראשון של בר-און. 11 שליחים שוגרו לאוסטריה, במטרה לגייס יהודים להילחם במלחמת השחרור. בר-און התחזה לקצין גרמני העושה דרכו הביתה אחרי מלחמת העולם השנייה, וכך הגיע לכמה מחנות פליטים. אולם המשימה לא צלחה ובר-און ועמיתיו לא גייסו אפילו חייל אחד. בר-און חזר לארץ והצטרף לשירות הידיעות הפנימי, שם התקדם עד לדרגת מפקד נפת ירושלים.

המרגל שלנו באו"ם

ב-1951, בהיותו בן 27, נשלח בר-און לניו יורק בתור נספח העיתונות של המשלחת הישראלית לאו"ם, בכפוף לשגריר אבא אבן. בנו של חנן, ארנון בר-און, מספר שהתפקיד היה בעצם מסווה לפעולות ריגול שבר-און ביצע במסדרונות האו"ם. מעבר לכישוריו האישיים היה לבר-און יתרון חשוב – הוריו היגרו לניו יורק לפני מלחמת העולם השנייה, כך שהוא שהה אצלם וחסך למשרד החוץ הישראלי דל התקציב הוצאה כבדה על דמי שכירות לדירה עבורו.

הסיפור הבא ממחיש את אופי תרומתו החשאית של בר-און בתפקידו באו"ם. בשנת 1954 התפרסמה בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" ידיעה שדיווחה כי "כתבי-יד תנ"כיים מלפני שנת 200 לפני הספירה מוצעים למכירה". הארכיאולוג והרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, שחקר אז את המגילות הגנוזות מקומראן, שהראשונות שבהן נחשפו כבר בשנת 1948, הבין מיד כי ייתכן מאוד שהמודעה קשורה למגילות הגנוזות. על כן הוא יזם רכישה חשאית שלהן. לדברי גל, כדי לתאם את הברחת המגילות לישראל הקפיד אביו לשוחח עם עמיתיו בנושא כשברז פתוח מעמעם את קולותיהם, מחשש להאזנה. בסופו של דבר הגיעו המגילות לישראל בתא שירותים.

קשרים מצוינים גם בוושינגטון. בר-און (מימין) עם שר החוץ של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר | צילום באדיבות משפחת בר-און

נציגנו בעולם הרחב

בשנת 1955 חזר בר-און לתפקיד במשרד ראש הממשלה, שהיה אז משה שרת. אחרי שלוש שנים בתפקיד הוא נשלח לשליחות מדינית באתיופיה, שלא היו לה אז קשרים דיפלומטיים רשמיים עם מדינת ישראל. "ביום בהיר אחד בתחילת שנת 1958 קרא לי ראובן שילוח (ראש המוסד הראשון, ויועצה של שרת החוץ גולדה מאיר בתקופה הזאת; ל"ב), למשרד החוץ בירושלים", סיפר בערוב ימיו. "אני הייתי מפקד המרחב. הוא שאל אותי אם אני הייתי אולי מוכן לצאת לאתיופיה. הוא ביקש שאייצג את המוסד, משרד החוץ וצה"ל".

שליחותו סייעה מאוד למיסוד היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. השילוב של מינוי לתפקיד דיפלומטי ומודיעיני במקביל הוא צירוף חריג מאוד בשירות החוץ הישראלי. כעבור שנתיים הופרדו התפקידים, ובר-און נשאר באתיופיה שנה נוספת בתפקיד קונסול.

ב-1961 הזמין שגריר ישראל בארצות הברית אייב הרמן את בר-און לוושינגטון, שם שירת בשגרירות במשך שלוש שנים. בשובו ארצה למד שנתיים במכללה לביטחון לאומי ובסופן התמנה לדובר משרד החוץ. בשנת 1968 מונה למנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ, ושנה לאחר מכן קודם לתפקיד ראש לשכת מנכ"ל המשרד. בגיל 48 מונה לשגריר ישראל בהולנד. הקשרים שטיפח עם דיפלומטים אירופים בשלוש שנותיו בתפקיד יסייעו לו רבות בהמשך הדרך כשיבקש לקדם את פעילותו של מכון ויצמן למדע.

בר-און המשיך למלא תפקידים רבים במשרד החוץ, כולל ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון – ובפועל סגן השגריר – ובסופו של דבר משנה למנכ"ל המשרד. בתפקיד הזה כיהן שמונה שנים, עד פרישתו בשנת 1987, בהיותו בן 63.

נציג של משרד החוץ, של צה"ל ושל המוסד. בר-און (מימין) עם קיסר אתיופיה, היילה סילאסי (מלפנים) | צילום באדיבות משפחת בר-און

"איש אמת"

בראשית כהונתו כסמנכ"ל משרד החוץ היה בר-און מעורב במשא ומתן על הסכם השלום בין ישראל למצרים. שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, שהיה אז היועץ המשפטי של משרד החוץ, מספר כי "במחלקת המדינה של ארצות הברית הכירו כולם את חנן. הוא הציג לי אנשים שהכיר ועבד איתם במשך השנים".

לדברי רובינשטיין, בר-און השפיע עליו רבות בתפקידיו בשירות הציבורי. "חנן היה משרת ציבור, וגם אם לא הסכים עם המדיניות הוא ביצע אותה. מבחינה פוליטית הוא נודע בדעותיות היוניות, ואף על פי שהדעות של מנחם בגין ויצחק שמיר היו שונות משלו הוא היה מאוד לויאלי אליהם כאשר עבד תחתם. שמיר העריך אותו במיוחד, כי ידע שהוא איש אמת. הייתה לחנן פרספקטיבה מעמיקה על ארצות הברית וגם על אירופה. הוא היה מטובי הדיפלומטים. חנן תמיד חיפש דרכי שלום בלי לוותר על עקרונות. סגנונו הקרין מתינות, ומהבחינה הזאת הוא העמיד תלמידים רבים".

בשנת 1984, עם הקמת ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס, מונה יוסי ביילין למזכיר הממשלה. הוא מספר כי בר-און חנך אותו, והסביר לו רבות על נושאים אסטרטגיים הקשורים בין השאר ליחסי ישראל-ארצות הברית. "היה ברור שדברים שנאמרו בינינו לא ייצאו מהחדר", שיחזר.

כעבור שנתיים, כשביילין מונה למנכ"ל משרד החוץ, בר-און המשיך ללוות אותו כחונך, הפעם בתור המשנה שלו. לדבריו, לא הייתה לדיפלומט הוותיק כל בעיה להטיח ביקורת בממונה עליו, אך תמיד עניינית. "חנן ייצג את האינטרס הישראלי המזוקק. הוא אף פעם לא רמז על השלכות פוליטיות, שאחרים לא היססו לרמוז עליהן".

כישרון לקשור קשרים שאיש לא חשב עליהם, גם בדיפלומטיה וגם בעולם המדעי. חנן בר-און | צילום: מכון ויצמן למדע

הדיפלומט של המדע

התחנה הבאה של בר-און הייתה במכון ויצמן למדע. נשיא המכון דאז, המתמטיקאי אריה דבורצקי, חיפש אדם שיוביל את הקשרים הבינלאומיים של המוסד המדעי, ובכלל זה גיוס תקציבים ויחסי ציבור. כשדבורצקי שמע שבר-און, שהיה שכנו וידידו בשכונת טלביה בירושלים, פורש ממשרד החוץ, הוא הבין מיד שניסיונו הדיפלומטי העשיר והקשרים הרבים שלו עם אנשי מפתח באירופה ובארצות הברית, עושים אותו מועמד אידיאלי לתפקיד. וכך מצא את עצמו בר-און מתמנה ב-1987 לסגן נשיא מכון ויצמן לקשרי חוץ.

נשיא המכון הבא, חיים הררי, כבר מצא את ברר-און שוחה בתפקיד כדג בים. "תוך כמה חודשים הבנתי שיש בידיי אוצר, בתחום שבו הרגשתי את עצמי הכי חלש. היה לי ניסיון בניהול תקציבים וכמובן ניסיון מדעי, אבל בקשרים בינלאומיים לא היה לי כל נסיון, וחנן היה ממש נכס", הוא אומר.

בר-און נעזר בקשרים האישיים שצבר במשך השנים כדי לפתוח דלתות לתורמים, גם אם לא הייתה לו היכרות אישית קודמת איתם. לדברי הררי, ברגע שתורם פותח לך את הדלת, חצי מעבודת גיוס התרומה כבר נעשתה. הרי לתורם ברור שבאים אליו כדי לבקש ממנו כסף, כך שהאתגר הגדול הוא לשכנע אותו לדבר איתך מלכתחילה.

הררי: "החלטתי שאסור לבזבז את חנן על דברים שהוא לא מצטיין בהם. לקחתי על עצמי את כל הדברים הפרוזאיים בתחום גיוס התרומות, כמו הופעה בפני תורמים ונאומים, וחנן התמקד בנושאים של שיתוף פעולה בינלאומי. הוא הכיר המון אנשים בגרמניה ובכל רחבי האיחוד האירופי, וגם היה לו כישרון לקשור קשרים שאף אחד לא חשב עליהם. במובן הזה עבודתו הדיפלומטית הייתה דומה לעבודה מדעית. אחד הכשרונות החשובים במדע הוא לראות שתי עובדות ולקשור ביניהן בצורה שתיתן פתאום הארה בלתי צפויה. זה מה שחנן עשה בקשרים בינלאומיים.

"קשה לשים את האצבע על נקודה אחת ולומר שבלעדיה הפעילות של המכון בתחום זה וזה לא הייתה קיימת, אבל תרומתו של חנן הייתה אדירה, והוא עשה הכול בצניעות, הרחק מאור הזרקורים. הוא היה איש יוצא מן הכלל. ידעתי תמיד שכמעט לכל סוגיה בתחום שהוא חזק בו, לא רק שיש פתרון, אלא חנן יודע אותו, ואולי הוא היחיד שיודע".

במקביל לעבודתו במכון ויצמן המשיכו גורמים בכירים בשירות הציבורי להיעזר בו ולהתייעץ איתו. כך קרה שבסוף אוקטובר 1995 שלח אותו ראש הממשלה יצחק רבין למשימה דיפלומטית במדינה אירופית. את החדשות על רצח ראש הממשלה שמע בר-און באירופה. בשובו לביתו, הופתע לראות בתיבת הדואר מכתב תודה שכתב לו רבין זמן קצר לפני מותו .

גם מכון ויצמן נהנה מההיכרות העמוקה של בר-און עם גופי הממשל הישראליים.לדברי הררי, "חנן היה איש הקשר שלי בכל פעם שהיה צריך קשר עם גורם ממשלתי שאינו חשוף לחלוטין, למשל בסוכנויות הביון או במשרד החוץ. למשל כשהגיע תורם והיינו צריכים לבדוק חששות שיש לו מטרות זדוניות. בר-און היה איש הקשר לכל ממלכת הצל הישראלית".

מקושר לכולם. בר-און (מימין) עם יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל (במרכז) | צילום באדיבות משפחת בר-און

אחרית דבר

בשנת 2001, בגיל 77, פרש בר-און מתפקידו במכון ויצמן למדע. זמן לא רב לאחר מכן אושפז בבית החולים שערי צדק בירושלים עקב מחלה קשה. אהבת הספר, שנבטה בו כבר בנעוריו בחיפה, ליוותה אותו עד יומו האחרון. רובינשטיין מספר שכאשר ביקר את בר-און בבית החולים, הוא מצא את ידידו קורא את ספרו של עמוס אילון The Pity of it all ("רקוויאם גרמני"), שעסק בתולדות יהדות גרמניה. בר-און הבטיח להעביר לרובינשטיין את הספר כשיסיים אותו, אך לא הספיק. ב-6 באפריל 2003, הלך חנן בר-און לעולמו בירושלים. במהלך ימי השבעה לזכרו מסרו בני המשפחה את הספר לרובינשטיין הנרגש. לדבריהם הייתה זו אחת הבקשות האחרונות של יקירם.

"בדרכו השקטה והבטוחה, בר-און סייע לנווט את המכון בסיטואציות מורכבות וסייע לטפח את קשריו של המכון ברחבי העולם. בר-און הבין כי העתיד של ישראל שזור ביכולתה לייצר מדע מהשורה הראשונה בעולם, וראה את שירותו במכון כהרחבה טבעית לפעילותו הענפה בשירות הציבור", ספדו לו במכון ויצמן למדע.

לאחר מותו של בר-און ייסד הררי קרן לזכרו. במשך כמה שנים התקיימו במסגרתה ערבים לזכרו שהוקדשו לנקודות המגע בין המדע לתחומים אחרים, או פשוט בסיפור חייו המגוונים והמרתקים של בר-און. הם עסקו בקשרי האיחוד האירופי וישראל, באתיקה רפואית, בסביבה ועוד.

כיום, הפעילות לזכרו של חנן בר-און מרוכזת תחת המטרייה של מכון דוידסון לחינוך מדעי, והממשק בין מדע לתחומים אחרים מצא לו אכסניה בפעילויות פרויקט "גחלילית" שייסדה מנכ"לית מכון דוידסון, ד"ר ליאת בן דוד, ובמדור בעל שם זהה באתר זה. כך, האיש אוהב המדע והדעת, שכל חייו עסק בחיבורים ובקשרים מפתיעים, ממשיך גם כעת לחבר בין המדע לעולמות המציאות והרוח, 18 שנה אחרי מותו.