המהגר המקומי ביותר

עץ הרימון פורח באביב בפריחה אדומה, ובסתיו פריו מבשיל: קליפה חיצונית אדומה כדם עם כתר על ראשה, ובתוכה מאות זרעים עטופים בציפוי עסיסי. אין פלא שהפרי המרשים הזה נכנס לרשימה הסופית של שבעת המינים שבהם התברכה ארצנו, לברכות ראש השנה ולקישוטי הסוכה. גם בעולם העתיק דמותו של הרימון עיטרה פריטים רבים, החל בסיכות עדינות וכלה באריחי רצפה ופסיפסים. בחפירות ארכיאולוגיות לא מעטות התגלו גם שרידיהם של הרימונים עצמם.

אורח שהתמקם היטב

מפתיע, אם כן, לדעת שהרימון המצוי (Punica granatum) אינו פרי מקומי, אלא הגיע לכאן מבוית ממרכז אסיה. מקורו בזני בר שאזורי תפוצתם משתרעים מהרי ההימליה בצפון הודו, הלאה צפונה לכיוון טורקמניסטן ועד איראן במערב. נראה שתהליך הביות שלהם התרחש באיראן ובאפגניסטן, ומשם הצמח המתורבת הופץ למזרח התיכון, לאסיה, לאירופה ולאפריקה, והפך לגידול חקלאי מקובל בחלקים נרחבים של העולם.

ראשית הביות של הרימון הייתה כנראה בתקופה הניאוליתית, במהלך המהפכה החקלאית שבה בויתו לראשונה עצי פרי. הממצא הקדום ביותר שמעיד על רימון מבוית הוא שריד בן כ-4,000 שנה מאתר שנמצא בעירק של ימינו. לארץ ישראל הגיע העץ בתקופת הברונזה הקדומה, ומאז הוא נוכח שוב ושוב בממצאים ארכיאולוגיים.

באזורי המדבר בישראל התגלו אפילו רימונים שלמים מיובשים. פרי רימון מתקופת בר כוכבא | צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות

שרידים של פרי הרימון התגלו באתרים שבהם השתמרות הממצאים האורגניים הייתה טובה במיוחד, בערים מהאלף השלישי לפני הספירה. באזורי המדבר בארץ, שם היובש סייע להשתמרותם, התגלו אפילו רימונים שלמים מיובשים. במהלך האלף השני לפני הספירה, במקביל לעלייה המתמדת בתפוצתם בארץ, הממצאים המצטברים מראים שרימונים גודלו גם בקפריסין וסביב הים האגאי.

אף שהרימון אינו יליד המזרח התיכון, הוא השתלב היטב בסביבה, עד כדי כך שהוא הוכלל ברשימה המיוחסת של שבעת המינים, שלפי המסורת מייצגים את תנובת הארץ: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ" (דברים ח'). הרימון הוא המין החמישי ברשימה, בין עץ התאנה לבין עץ הזית – שבויתו באזורנו. השילוב של שלושתם יחד מדגים עד כמה מרשים הגיוון שיש ברשימה הקצרה זאת: יש בה מינים מבויתים לצד מיני בר, מקומיים לצד מהגרים, וגם מינים נפוצים מאוד כמו החיטה וכאלה שהרבה פחות. ועם זאת בולט בה חסרונן של הקטניות, ששימשו מקור משמעותי לחלבון בכלכלת הקיום שצמחה אחרי המהפכה הניאוליתית.

לאכול, להתפלל, לקשט

לאורך כל התקופות מאז ביותו של הפרי, אנשים אכלו להנאתם רימונים טריים שנקטפו זה עתה, סחטו מהם מיץ מתוק ובעל טעם עז, העשירו סלטים, תבשילים ומאפים בגרגירי רימון ואף הפיקו שמן מזרעיו. במאה גרם גרגירי רימון יש בעיקר מים – כשלושה רבעים ממשקלם. לזה מצטרפים עוד 14 גרם סוכרים, ששקולים לכמעט ארבע כפיות סוכר, וכן גרמים בודדים של נתרן, חלבון וסיבים תזונתיים. עוד אפשר למצוא ברימון מגוון רחב של ויטמינים מקבוצת B, וביניהם B1, B2, B3, B5, B6, ו-B9, וגם ויטמין C, ויטמין E וויטמין K. סוגרות את הרשימה כמויות קטנות של סידן, ברזל, מגנזיום, זרחן, אבץ ועוד.

מעבר לשימוש המובן מאליו בו למאכל, יופיו של פרי הרימון וצבעו האדום העז הולידו שימוש נרחב בדמותו לצורכי קישוט, לעיתים סמלי. בתקופת הברונזה המאוחרת התפשט במיוחד השימוש העיצובי שנעשה בצורת הרימון. באזור דרום הלבנט, שכולל בין השאר את ארץ ישראל, התגלו עשרות פריטים עדינים בצורת רימון מהתקופה הזאת, למשל ראשי שרביטים, ראשי סיכות וכתרים. הפרי נהיה מוטיב נפוץ במיוחד בעיטורי מטות, עד כדי כך שקרוב ל-90 אחוז מעיטורי הפירות שנמצאו על ראשי מטות מתקופת הברונזה היו רימונים.

בתקופת הברונזה המאוחרת הפרי נהיה מוטיב נפוץ במיוחד בעיטורי מטות. ראש שרביט דמוי רימון | צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות

מהתקופה הרומית ואילך נעשה הרימון מוטיב נפוץ גם ברצפות פסיפס באזורנו. בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו בין השאר פסיפס ובו שלושה רימונים על ענף מבית הכנסת העתיק בבית אלפא, שני רימונים בפסיפס שנמצא בבית פרטי בציפורי, ועץ רימונים נושא פירות בפסיפס שנחשף בארמון בקיסריה. הדוגמאות האלה ממחישות היטב שהשימוש העיצובי בצורת הרימון היה נרחב מאוד. הוא היה נפוץ במרחב הציבורי והפרטי גם יחד, בחול ובקודש. רבים מהרימונים העתיקים גולפו משנהב פילים והיפופוטמים, ומעצמות. ככל שהקישוט במוטיב הרימון התרחב, וחדר גם ליוון, מצרים, מסופוטמיה ולבסוף לאגן הים התיכון כולו, גם המגוון והערך של קישוטי הרימונים גדלו, והתגלו בין השאר רימונים מזהב, מברונזה, מאבן, מעץ ומחרס.

השימוש בפריטים מעוטרים ברימונים היה קשור קשר הדוק למשמעויות הסמליות שיוחסו לרימון. בעולם הקדום הרימון סימל את כוחם של החיים, דרך הפוריות שבאה לידי ביטוי בריבוי גרעיניו. בהיותו סמל של ההתחדשות ולידה מחדש, הרימון תואר לעיתים קרובות בהקשר של לוויות וקבורה. כסמל של פוריות, הרימון נקשר גם לנשיות וכיכב על גבי כלים ששימשו נשים לטוויה ולתפירה, וגם על כלי איפור.

ולבסוף, כסמל לשפע עיטורי רימונים הרבו לשמש להפגנת עושר וכוח. את היותו של הרימון סמל למלכות, לעושר ולעוצמה רואים בספר שמות (כ"ח, ל"ג; ל"ט, כ"ד) בתיאוריהם של קישוטי רימון מזהב שעיטרו בגדי פאר באזורנו, וגם בפסלי מלכים אשוריים ובבליים. פעמון זהב נדיר בצורת רימון מימי בית שני התגלה בחפירות בירושלים.

הרימון נוכח גם במיתולוגיה היוונית. פרספונה ובידה רימון | ציור: Dante Gabriel Rossetti, Public domain, via Wikimedia Commons

מהעבר להווה

גם באלפיים השנים האחרונות נותרו הרימונים נפוצים מאוד כעיטור וכסמל. בתרבות יוון הקלאסית הרימון נוכח למשל בסיפור המיתולוגי על פרספונה ומעשיה בשאול, והוא היה גם סמלה של אם האלים היווניים, הרה. בדת הזורואסטרית, ששגשגה באזור שבו בוית הרימון במקור, נעשה בו שימוש במגוון טקסים, בסיפורי מיתולוגיה ובעיטורי חניתות. בדת היהודית נקשר הרימון לרעיון של תרי"ג המצוות, אף על פי שזהו קישור סמלי ואינו מספרם האמיתי של גרגירי הרימון. עבור הבודהיסטים הרימון הוא אחד משלושת הפירות המקודשים, ובקוראן הוא מוזכר שלוש פעמים – כאחד מעצי גן העדן.

בתקופות קדומות הרימון נקשר לרפואה הן באופן מעשי, בדמות שימוש מגוון בחלקי הפרי לטיפול בשלל חוליים, והן במישור הסמלי, כפרי המייצג את מקצוע הרפואה. ברפואה המסורתית השתמשו בגרגירי רימון לטיפול באנמיה, זיהומים, כאבי גרון, טפילים במערכת העיכול, דלקות פרקים, חיזוק מערכת החיסון ושיפור גמישות העור ועוד כהנה וכהנה. קליפת הרימון היבשה שימשה לעצירת דימום ולהקלה על תוצאות הלוואי של שכרות. הטענות על כך שיש לרימון תכונות רפואיות מוכרות היטב לרפואה המודרנית ונעשה מחקר רב על הרכיבים הפעילים שלו, אם כי עד כה בלי מסקנות חותכות.

בתרבות העכשווית הישראלית, הרימון וייצוגיו הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, ובמיוחד בתקופת חגי הסתיו. הרימון מככב על שולחן החג בראש השנה, שכן הוא אחד הסמלים הבולטים והנפוצים של החג ושל סעודת ראש השנה – לעדות ישראל יש מגוון רחב של מנהגי חג, והרימון משותף לרובן. מוצאים את הרימון גם בברכות החג, כגון "שנהיה מלאי מצוות כגרגירי רימון", "שירבו זכויותינו כרימון" וברכות נוספות ברוח דומה.

"שירבו זכויותינו כרימון". גרגירי רימון | צילום: Ivar Leidus, CC BY-SA 4.0, via Wikimedia Commons

צורת הרימון היא קישוט מסורתי ונפוץ לסוכות, עד כדי שהוא מופיע בשמו בהלכות שמסדירות את קישוטי הסוכה. בהיותו חלק משבעת המינים, הרימון מככב לא רק בחגי תשרי אלא גם בחג השבועות. בארנק שלנו, מטבע ה"שנקל" (שני שקלים) מציג דגם של קרני שפע ורימון הלקוח ממטבע מימי יוחנן הורקנוס הראשון.

בחקלאות הישראלית בולטים מטעי רימונים של זני נטע, עמוק, עכו, וונדרפול וכמה זנים נוספים, שמשווקים לשוק המקומי ולייצוא, מאוגוסט ועד נובמבר. הרימון גדל בקלות בגינות פרטיות וציבוריות, לצורכי נוי וגם לפרי. רימונים שנותרו ללא טיפול ממשיכים בדרך כלל לשגשג ולהניב פירות, כפליטי תרבות.

אוהבי הרימון, מגדליו וחוקריו מדברים לפעמים על "עצי רימון" ולפעמים על "שיחי רימון", ויש מי שליתר ביטחון מתייחסים אליו כאל "עץ או שיח". הבלבול לכאורה נובע מכך שמבחינת גודלו וצורת צמיחתו הוא יכול להיות שיח גדול או עץ קטן ויכול להיות לו גזע מרכזי אחד, כמו שיש לעצים, או מבנה של כמה גזעים מפוצלים שמתאים לשיחים. אך גם אם איננו בטוחים בהגדרתו, לכול ברור שהרימון הוא מרכיב טעים ובלתי נפרד מחיינו ומתרבותנו.

הרימון אהוב לאורך כל התקופות מאז ביותו. נערה עם רימון | ציור: William-Adolphe Bouguereau, Public domain, via Wikimedia Commons