המלחמה של חיות המשק

כמו בני האדם, גם חיות המשק בקיבוצים ובמושבים הסמוכים לרצועת עזה סובלות כבר קרוב לעשרים שנה מירי, הפגזות ופחד מתמשך – ומתמודדות עם המצב בדרכן, על פי טבען ותנאי חייהן. זוועות 7 באוקטובר לא פסחו גם עליהן, כשלאימה שחוו נוספה גם ההיעלמות הפתאומית של בני האדם שמטפלים בהן ומספקים את צורכיהן. למרות ההתגייסות המבורכת של מתנדבים רבים שעושים כל שביכולתם למען בעלי החיים ביישובים הנטושים, מצוקתם עדיין מורגשת.

בהמות משק, כמו פרות, סוסים, חמורים וכבשים, הן בעלי חיים אוכלי עשב ממחלקת היונקים. כמו כן הן חיות נטרפות. כשחיות נטרפות נתקלות באיום חיצוני, פחד או מצוקה אחרת, פתוחים לפניהן שלושה סוגים עיקריים של תגובות פיזיולוגיות והתנהגותיות: בריחה, לחימה או קפיאה במקום.

מקור האיום הטבעי ביותר עליהן הוא כמובן חיות טרף, אך דווקא החשש הזה נחסך כמעט לגמרי מהחיות המבויתות במשקים מודרניים. במקום זה הן נקלעות לא פעם למצבי איום אחרים הנובעים מהחיים לצד האדם – למשל גירויים שליליים כמו רעש מכונות, פגיעות במזיד, ובישראל נוספת לזה גם הימצאותן באזור של קונפליקט. כמונו, גם הן נחשפות לקולות הנפץ, האזעקות ושאר האיומים הכרוכים במלחמות של בני האדם.

מי מאיתנו שמגדלים בביתם חיות מחמד קטנות, כמו כלבים, חתולים ומכרסמים, יודעים בדרך כלל לזהות את המצוקה שהן חשות, עושים כמיטב יכולתנו להעניק להן מחסה והגנה בין קירות ביתנו ולפעמים אפילו לקחת אותן איתנו להתאושש במקום רגוע יותר. אך מחיות המשק, ובמיוחד מהגדולות שבהן, נמנעים אפילו החסדים האלה, עקב הקושי להעביר אותן ממקום למקום בשעת חירום. כתוצאה מכך, החשיפה של חיות המשק לחוויות השליליות של המלחמה עלולה להיות גבוהה יותר ולגרום להן מצוקה משמעותית.

פרד שחולץ מיישוב בעוטף ופונה לחווה מארחת | צילום: באדיבות אקווידע

מה עושות חיות כשהן מפחדות?

יצור חי שנקלע למצוקה פיזית או רגשית, עקב תחושת סכנה זמנית או מתמשכת, יגיב לה בהפעלת מנגנון פיזיולוגי והורמונלי שנקרא תגובת דחק, או סְטְרֶס (Stress). המצוקה יכולה לנבוע מגורמים סביבתיים כמו חום, קור, רעש וריח; ממחסור במים או במזון; מגורמים גופניים כמו היעדר תנועה, תשישות, כאב, פציעה או מחלה; מפחד וחרדה; ומגורמים הקשורים בהתנהגות המולדת הטבעית  של המין, כגון הצורך בחברה.

מדע האתולוגיה חוקר את התנהגותם של בעלי חיים בסביבתם הטבעית ואת תגובותיהם לגירויים שמגיעים ממנה, ומתחקה אחרי המקור האבולוציוני לתגובות הללו. תגובות ההישרדות הן יצר בסיסי ומהיר מאוד, שנועד להגן על בעל החיים מסכנה ממשית.

כשהחושים של בעל החיים מזהים סכנה קרובה, מופעל במוחו אזור בשם אמיגדלה, שאחראי על תגובות רגשיות כמו פחד. האות מהאמיגדלה מפעיל סדרה של תגובות עצביות והורמונליות, שמכינות את הגוף למצב חירום ולמאמץ הנדרש לתגובת לחימה או בריחה. בעל החיים נכנס למצב של דריכות, ערנות וחרדה, הדופק שלו עולה כדי לספק יותר חמצן לאיברים הנחוצים לתגובה מהירה, בשעה שפעילותם של איברים פחות חיוניים – למשל מערכת העיכול – מאיטה מאוד. האמיגדלה מאותתת גם לאזור אחר במוח – ההיפותלמוס, שאחראי על ויסות טמפרטורת הגוף, לחץ הדם, תחושות הצמא והרעב ועוד, ומתאים גם אותם למצב החירום.

מנגנון נוסף שבעלי חיים מסוימים מפעילים הוא תגובת קיפאון. במצב הזה, המוכר מתגובתם של צבאים שנלכדים בלילה באור פנסיה של מכונית הנוסעת לעברם וקופאים באימה במקומם, השרירים של בעל החיים נדרכים, אך קצב פעימות ליבו מאט והוא קופא במקומו. בשונה מלחימה או בריחה, התפקיד ההישרדותי של תגובת הקיפאון לא לגמרי ברור עדיין. יש חוקרים שמשערים שהיא נועדה להסתיר את בעל החיים מטורף קרוב שטרם חש בו, או ליצור ניתוק רגשי שיגן עליו מטראומה עתידית.

עַיִר מהנגב שחולץ עם פציעה קשה והועבר לטיפול רפואי, זכה לשם ניר-עוז | צילום: נמרוד זילברמן

כשחיות משק מפחדות

בעלי חיים נוטים לבחור בתגובה המתאימה ביותר ליכולות הפיזיות והחושיות המאפיינות את המין שלהם. למשל, סוסים מצטיינים בדהרה מהירה ולכן בורחים מול פני הסכנה. לעומת זאת, פרות, חמורים וסוסי פוני הם חזקים אבל בדרך כלל פחות מהירים, ולכן יש סיכוי גבוה יותר שיעדיפו להישאר ולהילחם על חייהם.

למרות ההעדפות האלה, כל בעל חיים יכול להגיב לסכנה בכל אחת משלוש הדרכים. הבחירה תלויה גם בנסיבות ובמהותו של האיום שהפעיל את תגובת ההישרדות. בנוסף, אורח החיים וניסיון החיים של הפרט ממלאים גם הם תפקיד באופי התגובה שלו. זה נכון במיוחד לאירועים ולהתנסויות גופניות ורגשיות שבעל החיים חווה בינקות ובמהלך ההתבגרות שלו.

השלב הראשון בהתמודדות עם מצב מאיים הוא זיהוי עצם קיומה של הסכנה. על כן ברור שתגובת ההישרדות של בעלי חיים תלויה קודם כל בחושים שלהם: ראייה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם.

החושים של חיות המשק שונים מהחושים שלנו, בני האדם, כך שהם חווים את המציאות בצורה שונה מאוד מאיתנו. קיימים כמובן הבדלים גם בין מין אחד למשנהו – למשל חושיהם של חמורים מציירים להם תמונת עולם שונה מזאת של פרות או תרנגולות. חושיהם של בעלי החיים מותאמים ומחודדים, כל מין בדרכו, לקלוט צלילים ותנועות בסביבתם הקרובה והרחוקה.

בין השאר יש צלילים ותדרי קול שהפרות, הסוסים והחמורים שומעים ואילו האוזן האנושית אינה קולטת כלל. טווח התדרים שהפרה שומעת נע בין 16 הרץ (16 מחזורים בשנייה של גל הקול) ל-40 אלף הרץ, ואילו אוזני הסוסים רגישות לתדרים שבין 55 ל-33,500 הרץ. לעומת זאת, טווח השמיעה האנושי צר הרבה יותר, במיוחד בתדרים הגבוהים, ונע בין עשרים לעשרים אלף הרץ בלבד.

כתוצאה מכך, את רעשי האזעקות ונפילות הרקטות ופצצות המרגמה, שגם בני אדם מתקשים להתמודד איתם, חיות המשק שומעות וחוות בעוצמה גדולה ובמכלול תדרים רב יותר מאיתנו. הן גם רגישות הרבה יותר מאיתנו לריחות, כך שריחו הזר והלא נעים של עשן שריפה, למשל, עלול לדכא את התיאבון שלהן ולפגוע במערכת הנשימה הרגישה שלהן.

הכשרת מתנדבים לעזרה לרפתות העוטף. שרית יוקר (מימין) וד"ר סיון לאקר מדריכות את אחת המתנדבות | רפתנות מודעת

מה עושות הפרות במלחמה?

מטבען כחיות נטרפות, פרות נלחצות בקלות ונמצאות בכוננות מתמדת לבואו של טורף. כשנופלות רקטות בקרבתן, הן מגיבות מייד. ראשית הן נעמדות ונדרכות במקומן, אף על פי שבמצבי מנוחה או כשהן מעלות גירה הן מעדיפות לרבוץ על הארץ. משנעמדו, חלק מהן יפתחו בריצה נואשת הלוך ושוב לאורך החצר, או ינסו לקפוץ החוצה מעל גדרות החצר ולהסתכן בפציעה.

הפרות ברפתות העוטף חשופות כבר שנים רבות למטחי רקטות ופצצות מרגמה. לא אחת נרשמו פגיעות ישירות ברפתות עצמן. "לאורך השנים ליוויתי רפתנים מהעוטף שרואים באופן מוחשי את ההשפעה של המטחים על הפרות", מספרת הווטרינרית סיון לאקר, בעלת חברת "רפתנות מודעת" הפועלת לקידום רווחת הפרות. "מעבר לתמותה של פרות שנפגעו פגיעה ישירה, רואים היטב גם השפעות נוספות שנובעות מהלחץ הרגשי. הן באות לידי ביטוי בין השאר בירידה בתנובת החלב, פגיעה באיכות החלב בעקבות כמות גבוהה של תאים סומטיים, הקשורים לדלקת, עלייה בשיעור ההפלות ועוד".

לאן דוהרים סוסים במצוקה?

כשסוס מבחין בסכנה קרובה הוא רוצה לדהור כמה שיותר רחוק ממנה. אם הוא נמצא במרעה בשטח פתוח, או לפחות בחצר מגודרת – הוא ינוס על נפשו כמיטב יכולתו. אך מה יעשו סוסים שכלואים באורווה?

בעת מטח רקטות, הסוסים מגיבים מייד ורוצים לברוח מהאורווה. אם האורווה סגורה, הם ינסו לרוץ מצד לצד בחוסר אונים וייתכן שיפצעו את עצמם בתוך כך. תגובת הדחק עקב המצוקה הרגשית הכבדה עלולה לשבש את פעילות המעיים שלהם. כשמוסיפים לכך את הסיכון המוגבר להתייבשות, עלולה להיווצר חסימה במעיים הארוכים והסבוכים שלהם, עד כדי סכנת חיים עקב קרע במעי או נמק. תורמת לכך העובדה שבניגוד לפרות, שמעלות גירה, סוסים וחמורים אינם מסוגלים להקיא.

בנוסף, סוסים הם חיה חברתית שחיה בטבע בעדרים. כחיית עדר הם נוטים לקבל ביטחון מנוכחותם של פרטים נוספים בקרבתם. על כן, אלה מהם שחיים באורוות נפרדות במשך רוב שעות היממה, נמצאים בסיכון מוגבר יותר לפתח דחק נפשי אפילו בשגרה, ועל אחת כמה וכמה במצבי חירום. חמורים תלויים בעדר לתחושת הביטחון שלהם אפילו יותר מקרובי משפחתם הסוסים. בשעת סכנה הם עלולים לבחור דווקא בתגובת קיפאון.

שירלי פרבר בחווה מארחת עם סוסים שפונו משאר ישוב שבגבול הצפון | צילום: באדיבות אקווידע

אובדן השגרה

הפרות ברפת רגילות לשגרה ברורה, שבה ההאכלה והחליבה נעשות במועדים קבועים. אותו דבר נכון גם לסוסים ולחמורים באורווה. כל יציאה מהשגרה מכניסה את בעלי החיים למצוקה רגשית. מספיק שחלוקת המזון תתעכב בעשר דקות, וכבר געיות הפרות וצהלות הסוסים יישמעו בכל רחבי המשק. באסון הכבד שנפל על תושבי העוטף, שגרת החיים של בעלי החיים נפגעה בצורה קשה וקיצונית, והתלווה אליה סבל רב.

בימים כתיקונם, הפרות ברוב הרפתות נחלבות שלוש פעמים ביממה. גופן של הפרות ברפת מורגל לייצר כמות חלב גדולה והן מגיעות לכל חליבה עם עטין שופע חלב. אם החליבה מתעכבת, החלב ממשיך להצטבר והתכולה העודפת מעלה את הלחץ בתוך העטין וגורמת לפרה כאב וסבל רב, שהיא מבטאת בגעיות רמות ותכופות.

בנוסף, הרפתנים הישראלים מקפידים לספק לפרות מזון ומים זמינים כל שעות היממה. בעקבות הטבח, ופינוי היישובים מתושביהם, הרפתות נותרו ללא השגחה. בחלק מהרפתות בעוטף חלפו חמישה ימים עד שהצליחו לבסוף לשלוח אליהן משאיות מזון. כל הזמן הזה הפרות חוו צום ממושך, שבמהלכו הן לא נחלבו. כך הצטרפו לפחד ולשחיקה הרגשית לנוכח רעשי המלחמה, גם רעב, כאב וסבל ממושך.

עובדים רבים ברפתות העוטף נרצחו או נחטפו, וגם התשתיות בחלקן נפגעו. בניסיון לתת מענה למחסור בידיים עובדות מגיעים מתנדבים רבים לרפתות, אך רובם חסרי הכשרה מתאימה. לשם כך, הווטרינרית סיון לאקר מחברת "רפתנות מודעת", מנהלת רפת בית הספר החקלאי בויצו נהלל שרית יוקר, היועץ הבינלאומי לצאן יוסי לפר, וגבריאל פרץ ממועצת החלב מסייעים להכשיר מתנדבים, ולהקנות להם ידע, כלים בסיסיים ותרגול טרם הגעתם לרפתות המופגזות.

גם העופות בלולים נפגעו מאוד מהמלחמה. באחד מיישובי העוטף, לדוגמה, נפרץ לול תרנגולי הודו והעופות מצאו את עצמם משוטטים בחוץ ומנסים לשרוד. אומנם מהרבה מאוד בחינות חופש עדיף על הצפיפות השגרתית בלולים, אך בהיותם חיות מבויתות תרנגולים אינם מורגלים בחיים בטבע וניצבים חסרי אונים מול הסכנות שאורבות להם מחוץ ללול מצד טורפים ומכוניות ולנוכח הקושי למצוא מזון ומים בסביבה הלא מוכרת. מתנדבים רבים מעמותות וממיזמים פרטיים חילצו עד כה מאות עופות לפינות חי ולמקומות מחסה אחרים שיעניקו להם הגנה וטיפול.

גם מגדלי הסוסים והחמורים, הפועלים בעיקר בחוות פרטיות ובמרכזי רכיבה, מקפידים להעניק לבעלי החיים שלהם אספקת מים ומזון קבועה – חלקם בהאכלה בגישה חופשית ואחרים בשלוש ארוחות מסודרות ביום. כמו כן הם מחויבים לאפשר לסוסים תנועה חופשית בחברת סוסים אחרים כדי לשמור אותם מרוצים ובריאים.

אך ההפגזות המתמשכות מהרצועה והחשש מחוליות מחבלים שעדיין מסתובבות בשטח אחרי הטבח של 7 באוקטובר, הגבילו את הגישה לחלק מהחוות והקשו על תפקודן. מגדלים רבים נאלצו לסכן את חייהם כדי להאכיל את בעלי החיים ולחזור מייד לממ"ד הבטוח, ולא תמיד יכלו להוציא את הסוסים מהאורוות לחצר הפתוחה החשופה לירי.

סוסים, כאמור, נועדו לנוע ולחיות בחברה. עמידה ממושכת במקום סגור, ועוד כזאת שנלווה אליה בחלק מהמקרים צום ממושך, גורמת להם מצוקה רגשית ופיזית ועלולה לסכן את בריאותם, מה גם שהם מבוהלים מקולות המלחמה המתנהלת סביבם. במצבי פחד, מצוקה רגשית וצום, סוסים עלולים לפתח בעיות בתפקוד מערכת העיכול, הכרוכות בכאבים עזים ויכולות לסכן את חייהם. אם לא די בכך, בהיעדר השגחה סדירה עקב המלחמה, המגדלים עלולים לאחר בזיהוי מצבי חולי קלים ולהתחיל לטפל בהם רק אחרי שמצבו של הסוס כבר החמיר באופן משמעותי.

כדי לסבך את המצב עוד יותר, כבר כמה חודשים, עוד לפני תחילת המלחמה, מתפשט באורוות ברחבי הארץ נגיף בלתי מוכר שמחולל מחלת חום קשה וכנראה אף אחראי לכמה הפלות של סייחים. המחלה הגיעה גם ליישובי העוטף, והגבירה את מצוקת הסוסים, דווקא בזמן שהמגדלים מתקשים בלאו הכי לטפל בסוסיהם, וסובלים ממחסור בתרופות חיוניות.

ולבסוף, חוות רבות מתמודדות גם עם מחסור ניכר בכוח אדם, מאחר שחלק מעובדיהן גויסו למילואים בצווי 8. גם רופאי סוסים רבים גויסו, כך שזמינות הווטרינרים נפגעה, והנותרים כורעים תחת העומס.

פינוי של פרד מחווה פרטית בעוטף בעיצומה של מתקפת רקטות | צילום: באדיבות אקווידע

אל היום שאחרי

במציאות המורכבת שבה אנו חיים, חובה עלינו לתכנן קדימה, במטרה לצמצם את הפגיעה בבעלי החיים בתקופות מלחמה ובאירועי חירום אחרים. חלק מבעלי הרפתות בארץ השקיעו כבר הון רב בהכנתן למלחמה, ובכלל זה התקנת גנרטורים ואגירת מים לשעת חירום. הנסיבות הקשות של השבועות האחרונים מחייבות אותנו לקחת בחשבון גם את הרכיב האנושי, כלומר להיערך גם לאפשרות שאיש לא יוכל להאכיל ולחלוב את הפרות. יש מקום לשקול גם לשחרר סוסים מהתאים למתחמים מגודרים גדולים, אם יש כאלה. בנוסף, ייתכן שצריך להתקין ברפתות ובחוות הסוסים מנגנון לפתיחת השערים מרחוק, שיאפשר לבעלי החיים לצאת מהחצרות הסגורות ולהסתובב במשקים, להתהלך בשבילי היישוב או לרעות בשדות, כדי להעניק להם מרחב לבריחה ולהישרדות במצבים שבהם איננו יכולים לספק את צורכיהם הבסיסיים.

מרכזי הרכיבה על סוסים עוסקים בימים כתיקונם במתן שיעורי רכיבה ספורטיבית או ברכיבה טיפולית המסייעת בין השאר לנכים, נפגעי פוסט טראומה ומתמודדי נפש אחרים. בשונה ממשקים חקלאיים, ששומרים על רמה כלשהי של הכנסות מייצור חלב וביצים גם בימי המלחמה, הפעילות של מרכזי הרכיבה פסקה לחלוטין והם נותרו עם נטל הוצאות כבד וללא כל הכנסות.

נחוצה לפיכך תמיכה מוסדרת של המדינה במרכזי הרכיבה – בכל רחבי הארץ ובמיוחד באזור העוטף ובגבול הצפון. כמו כן, חוות רבות, ובמיוחד הפרטיות והטיפוליות שביניהן, אינן מחזיקות ציוד חיוני לשעת חירום ואין בבעלותן רכב גורר וקרון. חשוב לתקן את הבעיות הללו, וגם לאמן ולתרגל את כל הסוסים בעלייה לקרון, על מנת להקל על פינוים בשעת חירום. באתר אקווידע אף הפקנו דף מידע למוכנות לשעת חירום ופינוי למגדלי סוסים וחמורים.

הכתבה נכתבה בשיתוף עם ד"ר סיון לאקר, בעלת חברת רפתנות מודעת.