טכנולוגיה כתבונה

"מחשבים", יאמר האחד. "טלפונים חכמים", יאמר השני. השלישי כנראה יוסיף, "רובוטים", והרביעי בדרך כלל יפלוט אנחה עמוקה ויסכם, "סיוט".

בכל שנה, כשאני שואלת את הסטודנטים שלי מהי המילה הראשונה שעולה במוחם כשאני אומרת "טכנולוגיה", התשובות הנפוצות ביותר שאני מקבלת הן רשימות של מוצרים, בדרך כלל מתחום ההייטק והג'אדג'טים (חפיצים). תשובות מסורתיות יותר ירחיבו את הרשימה למכונות אלה ואחרות, ומי שנוטים יותר לפילוסופיה ידברו אולי על "עולם מעשה ידי אדם". כשאשאל אם הם חושבים שגם עיפרון, ספר או כיסא הם טכנולוגיות, אתקל תחילה במבטים מבולבלים, ואז רובם ישיבו בשלילה. אז מהי באמת טכנולוגיה?

הישות הטכנולוגית

לפי התפיסה הנפוצה ביותר, טכנולוגיה היא יצירת כלים מורכבים, או תוצרים מורכבים אחרים. הדגש יכול להיות על התהליך או על  התוצר עצמו, אך בשני המקרים נמצא במוקד חפץ שאנו מעצבים או מייצרים כדי להרחיב את היכולת הביולוגית שלנו. ההרחבה הזאת, בתורה, משנה את יחסי הגומלין בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין יצורים חיים אחרים והסביבה.

נקודת הייחוס של התפיסה הזאת היא חיצונית, והיא מרוממת את התוצר הטכנולוגי ואת האפשרויות שהוא פותח בפנינו ומתייחסת אליו כאל ריבון עצמאי בעל תכלית משלו. התפיסה הזאת נוכחת מאוד בלשון היומיום: "מה שהמחשב הזה עשה לי!" אנו מתלוננים כשמופיע על המסך משהו בלתי צפוי, כאילו יש למחשב רצון עצמאי משלו והוא אינו גולם שעושה בדיוק את מה שהורינו לו לעשות. ובספר לימוד העוסק בתולדות הניווט הימי מצאתי את המשפט, "ואז, הופיעו רפסודות", כאילו הן צצו משום מקום, ולא נוצרו מכוח החשיבה והיצירה האנושיים.

יש מי שמרחיקים לכת ומתייחסים להתפתחות הטכנולוגיה כאל תופעה שיש לה מהות ופוליטיקה משל עצמה, שאינן תלויות בהתפתחות האנושית הכללית. אחרים יטענו שלהמצאות הגדולות ביותר שלנו, כגון הדפוס, הכורים הגרעיניים או האינטרנט, יש יתרונות וחסרונות, עקב האפשרויות שהן פותחות בפנינו והכאוס שמתלווה אליהן.

אבל האמת היא שאת כל אלה אנחנו עושים. אנחנו אלה שמחליטים איך לנהוג תמיד, ובכלל זה מתי להשתמש באמצעים הטכנולוגיים שפיתחנו, מדוע לעשות את זה, באיזה מהם לבחור ומה בדיוק לעשות בהם. אנחנו גם אלה שמחליטים אילו מטרות ברצוננו לקדם בעזרתם. ההחלטות שלנו מבוססות על התרבות שלנו, על ערכינו, אמונותינו ומטרותינו, ברמת הפרט והחברה גם יחד. האפשרויות והיתרונות של קבוצה אחת יהיו הכאוס וההרס של אחרת: הפרס הבינלאומי החשוב ביותר שלנו, פרס נובל, נולד בתגובה לתופעה הזאת.
לפי התפיסה הנפוצה ביותר, טכנולוגיה היא יצירת כלים מורכבים, או תוצרים מורכבים אחרים. CHRISTIAN LAGEREK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

טכנולוגיה אנושית

התפיסה כאילו יש לטכנולוגיה נוכחות משל עצמה מובילה לטענה נפוצה נוספת – גם יצורים חיים אחרים "משתמשים בטכנולוגיה". נדמה כי אלה שטוענים כך רואים בטכנולוגיה משאב זמין, כאילו מדובר בקרקע או במים.

קיימת הסכמה גורפת, המגובה במחקרים, על כך שיש יצורים חיים נוספים שמפגינים יכולת להשתמש בחפצים לפתרון בעיות פשוטות ולהעברת מידע ודרכי התנהגות לעמיתיהם ואפילו לצאצאיהם. הדוגמה המפורסמת ביותר היא השימפנזים, שנעזרים בזרדים ובמקלות כדי לשלות טרמיטים מהתל שלהם, לאיים על אויבים ואפילו סתם לגרד באף. יש גם מיני דולפינים ש"לובשים" ספוגי ים ככפפה על החוטם להגנה משריטות במגע באלמוגים או באבנים בשעה שהם מחפשים מזון בקרקעית הים. הבונה נחשב שני רק לבני האדם ביכולתו לשנות את סביבתו באמצעות סכרים שהוא בונה כדי לשנות זרמי נהרות. ועוד יצורים רבים אחרים.

אבל האם זאת באמת טכנולוגיה? אף שאורגניזמים אחרים אכן מנצלים אמצעים זמינים לצרכיהם, חסרות להם שלוש יכולות מרכזיות שבלעדיהן אין לראות במעשיהם "תבונה טכנולוגית": ראשית, הם אינם מסוגלים לבצע שינוי מורכב בחפץ נתון, או לייצר חפץ מורכב חדש מחומרי גלם שונים לחלוטין; שנית, חסרה להם היכולת להמשיך ולפתח את התוצרים שכבר פיתחו; ולבסוף, הם אינם מעבירים את המכלול המורכב הזה מדור לדור.

התוצאה היא ששינויים מהירים בסביבה עלולים להותיר את משתמשי החפצים האלה בסכנה קיומית. כך שאף על פי שאיננו היצורים היחידים שמשתמשים בכלים, אנחנו בהחלט השחקן המתקדם, היצירתי והמתוחכם ביותר בשכונה.

האנשת הטכנולוגיה עלולה להוביל אותנו להאדיר ללא הצדקה מספקת את יכולותיה. היינו עדים לתפיסה הזאת במהלך המאה ה-20, ובמיוחד במחצית הראשונה שלה, כשנפוצה התחושה שהטכנולוגיה תפתור את כל תחלואי האדם. גישה כזאת מובילה בהכרח לאכזבה, וגרוע מכך – לדמוניזציה של הטכנולוגיה, מסיבה פשוטה: אם הטכנולוגיה היא ישות עצמאית, אפשר לתלות בה את האחריות לכישלון השימוש בה. האשמה היא שלה, לא שלנו.

מכאן נולדות טענות כמו "פייסבוק גורם לעלייה בשיעור הגירושין", "הגלולה למניעת היריון מובילה להתנהגות מינית מופקרת" או "נשק מוביל לאלימות". אבל התוצאות האלה אינן נובעות מהטכנולוגיה עצמה, אלא מהערכים, הנורמות והרצונות שלנו, שהם הפריזמה שדרכה אנחנו מחליטים איך נתנהג וכיצד נשתמש באמצעים הטכנולוגיים שפיתחנו בעצמנו. לכן, הטענות האלה הן בגדר הטלת האשמה על השליח במקום על המסר. במילים פשוטות, הסביבה אינה מזוהמת בגלל הפלסטיק. היא מזוהמת בגללנו.  

טכנולוגיה ומדע

הגדרה נפוצה נוספת היא שהטכנולוגיה היא "מדע יישומי". האנציקלופדיה "בריטניקה", שנחשבת מקור מידע מהימן ומוערך, מגדירה טכנולוגיה כ"יישומו של ידע מדעי לצורך השגת מטרות מעשיות בחייהם של בני האדם, או לעיתים לצורך שינוי סביבת האדם".

מההגדרה הזאת משתמע שהמדע הוא הכוח המניע מאחורי פיתוח מכונות, ציוד וכלים מכל הסוגים – והיא רחוקה מהמציאות. טכנולוגיה הייתה חלק חיוני ובלתי נפרד מהתפתחות האדם הרבה לפני שהתחלנו לעסוק במדע, או אפילו לחשוב עליו. זה נכון שבעתיים אם אנו מתייחסים למדע המודרני – תחום ההיגיון והחקר שהחל להתפתח באופן משמעותי רק במאה ה-16 בערך. די בבדיקה זריזה כדי להראות שבני האדם יישמו בהצלחה רבה טכנולוגיות מגוונות הרבה לפני שידעו להסביר את המדע העומד בבסיסם.

קחו, לדוגמא, את הרחבת היכולת הביולוגית של חוש הראייה האנושי. כבר במאה הראשונה לספירה דיווח הפילוסוף הרומי סנקה (Seneca) כי "אותיות, קטנות ומעורפלות ככל שתהיינה, נצפות בהגדלה ובבירור באופן משמעותי כשמתבוננים בהן באמצעות כדור או כוס עשויים זכוכית ומלאים מים". התובנה הזאת הייתה העדות הראשונה לשימוש במכשירי ראייה – ואין לה שום קשר למדע. סנקה לא הבין איך פועלת העין, מהם התהליכים המתרחשים במוח כשאנו מעבדים מידע חזותי או אפילו מהן תכונות האור, הזכוכית, המים ויחסי הגומלין ביניהם. הייתה לו רק תצפית פשוטה, יומיומית ומועילה להפליא.

נדרשו אלף שנה נוספות לפני שהאסטרונום הערבי אבן-אל-הייתם, שרבים רואים בו חלוץ המדע המודרני, הציע להיעזר בזכוכית חלקה כדי לסייע ללקויי ראייה, ומאתיים שנה נוספות חלפו לפני שנזירים איטלקים יישמו את ההצעה ופיתחו מכשיר שהם קראו לו "אבן קריאה" והיה עדשה קעורה העשויה מגוש קוורץ שקוף או מהמינרל בריל. כאשר הניחו את העדשה על גבי טקסט כתוב, האותיות נראו גדולות יותר. יכולת הקריאה של הנזירים השתפרה פלאים, ואיתה איכות חייהם. אבני הקריאה היו צעד ראשון בדרך לפיתוח המשקפיים במאה ה-13. המשקפיים נחשבו אמצעי ל"שיפור הראייה באמצעות אוּמנות טכנית", שהיה אז המושג המקובל לתיאור טכנולוגיה, ולא "יישום של מדע"

.
נזירים איטלקים פיתחו מכשיר שהם קראו לו "אבן קריאה" צילום: Ziko van Dijk

הקשר מתהדק

החיבור בין טכנולוגיה, תופעות טבע ושיטות מדעיות ומתמטיות אינו חדש. קיימות ראיות לשימוש בשיטות כאלה כבר בעת העתיקה, בעיקר במסופוטמיה שבמזרח התיכון ובממלכת המאיה במרכז אמריקה. במרכזן עמד השימוש באסטרונומיה, בגיאולוגיה ובמתמטיקה ברמת דיוק מרשימה לצורך תכנון לוחות שנה, פיתוח אמצעים למדידת זמן ומערכות השקיה.

גם היום שרידי מקדשי המאיה בטיקאל שבגוואטמאלה מרשימים בעוצמתם, עדות חדה לאופן שבו אמונותינו ותרבותנו מכתיבים איך נפתח אמצעים טכנולוגיים ונשתמש בהם. המקום בהחלט מצדיק את שמו, שפירושו "המקום של הקולות". כשמעפילים אל ראש אחד המקדשים, המתנשא מעל צמרות העצים, מתגלה מראה מרהיב של יער ירוק, מנוקד בפסגות של מקדשים נוספים המתרוממים מתוכו, ורוחש קריאות של קופים שואגים. שאגתם היא הד לקולם האבוד של נערות ונערים רבים שהוקרבו כאן לאלים.

המקדשים של טיקאל: צרכים אנושיים הכתיבו את השימוש בידע | צילום: ד"ר ליאת בן דוד

בכיכר המרכזית נבנו שבעה מקדשים שמשתלבים יחד למכלול של מכשיר אסטרונומי למדידה ולספירה של ימים, חודשים ושנים. הספירה נדרשה לתכנון השנה החקלאית, ובכלל זה חגים  של הודיה לאלים על היבול. אחת לעשרים שנה נחגגו חגיגות לציון בריאת העולם על פי מסורת המאיה. בחינה של יצירות אמנות, תכשיטים, טקסטים כתובים וממצאים נוספים מימי אימפריית המאיה – כולל שרידים של גופות אדם – מעלה כי החגיגות כללו משחקי כדור שהמפסידים בהם הוקרבו לאלים.

בני המאיה גם האמינו שאחת ל-52 שנה נפתחים שערי שמיים – סיבה טובה לחגיגות שבהן דווקא המנצחים במשחקי הכדור הוקרבו לאלים, מתוך אמונה שניצחונם יזכה להתקבל לגרסת המאיה של גן העדן.

כל המועדים האלה חייבו תובנות אסטרונומיות מעמיקות, ידע נרחב במתמטיקה והבנה של תופעות טבע רבות. אך למרות הקידמה הטכנולוגית המרשימה ויכולת התכנון הלוגית המרהיבה שהפגינו, בני תרבות המאיה עדיין האמינו שעליהם להקריב קורבנות אדם לאלים, כי בלעדיהם השמש תחדל לזרוח.

היחסים בין טכנולוגיה למדע העמיקו לקראת המאה ה-16. הקשר בין חדשנות טכנולוגית לתובנות מדעיות משך את תשומת ליבם של פילוסופים, אמנים ומדענים, שהחלו לדון ביכולתו של האדם לשלוט בטבע באמצעות העצמת השילוב בין טכנולוגיה למדע. התהליך הואץ במאה ה-19, עד כי כיום כבר  כמעט שאי אפשר להפריד בין הטכנולוגיה למדע: כדי לחקור תופעות מדעיות לעומקן, נחוצות מערכות טכנולוגיות מורכבות – שפיתוחן מחייב ידע מדעי רב.

טכנולוגיה כפעולה אנושית

בהתחשב במקום המרכזי שהיכולת הטכנולוגית שלנו תופסת בחיינו ובהיסטוריה שלנו, האופן שבו אנו תופסים אותה נראה מפתיע למדי. תארו לכם שהיינו משנים את יחסנו אל אחד האיברים המרכזיים שלנו, כמו הלב או המוח ומתייחסים אליהם כאילו לא היו חלק מאיתנו. הטכנולוגיה איננה איבר מוחשי, אך גם אינה מרכיב חיצוני, תוצר לוואי של פעילות האדם. זוהי מערכת מורכבת, פנימית, של תבונה שייחודית לנו כבני אדם – מערכת הכוללת תהליכי חשיבה ועשייה שבאמצעותם אנו מגבירים את היכולות הביולוגיות המוגבלות שלנו ומרחיבים אותן, בלעדיה הן נשארות מוגבלות ובינוניות למדי.

מדובר אם כן במאפיין פנימי, ייחודי ומולד של בני אדם, ואחד המרכיבים המשמעותיים של הזהות האנושית עצמה. בני אדם הם היצור החי היחידי שמסוגל לפעול באופן מודע ולוגי, במעשה-קליידוסקופ עשיר המורכב מדמיון, יצירה ופיתוח מתמשך, כדי להרחיב את היכולות הפיזיות, הרגשיות וההתנהגותיות שלו. אם לא די בזה, הוא מלווה את מעשיו בהסמלה מופשטת שמאפשרת לו להעביר את הישגיו לעמיתים בהווה ולדורות הבאים, מעבר למגבלות המרחב והזמן.

ההיזון החוזר המתמיד הזה הוא מה שאפשר ליכולת השימוש בחפצים, שקיימת גם אצל יצורים אחרים, להתפתח אצל בני האדם לתבונה טכנולוגית: המנוע שאנו משתמשים בו כדי לעצב ולשנות את המציאות.

טכנולוגיה כתהליך מצטבר 

קשה לדעת מתי בדיוק החלה התבונה הטכנולוגית להתפתח, אבל ראיות לקיומה החלו לצוץ קרוב לתקופה שבה נולדה יכולתנו לשלוט בתופעות טבע, כמו האש. חקר מאובנים, מחקרים גנטיים וממצאים ארכיאולוגיים הובילו מדענים ואנתרופולוגים לשער שמינים קדומים של האדם החלו להשתמש באש לפני כ-1.8 מיליון שנה. ההתפתחות הזאת הובילה לשינוי בתפריט המזון האנושי בזכות הבישול ובמקביל לשינויים בגודל המוח, בתפקוד מערכת העיכול, הלסת והשיניים.

היכולת  לבשל חייבה פיתוח של כלים, אמצעים לאחסון מזון ולשימורו, וכן התפתחות של יחסים חברתיים משמעותיים כגון תקשורת, למידה ומסחר. תהליך מצטבר של ניסיון וטעיה הוביל לכך שבתוך כמה מאות אלפי שנים עברנו מצליית בשר במדורה בסוואנה אפריקאית לשיגור קופסאות מזון מוכן לאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית.
מדענים ואנתרופולוגים משערים שמינים קדומים של האדם החלו להשתמש באש לפני כ-1.8 מיליון שנה CHRISTIAN JEGOU PUBLIPHOTO DIFFUSION / SCIENCE PHOTO LIBRARY

כדי לפתח את האמצעים הטכנולוגיים אנו מנצלים חומרים, תופעות וחוקים טבעיים, ומשלבים אותם עם יצירתיות חדשנית, מיומנויות חשיבה מורכבות, עיצוב ועשייה. חישבו שוב על המשקפיים – זמן רב עבר מאז השתמשנו ב"אבני ראייה". ההבנה המעמיקה שרכשנו עם השנים ביחס לתכונות האור והחומר, בצד תובנות על מבנה העין והמוח ותפקודם, ובשילוב עם יכולת גוברת ליצור עדשות, פלסטיק, סגסוגות מתכת וגם לתת מענה לצורכי הנוחות והאסתטיקה – כל אלה אפשרו לנו לפתח עוד ועוד אמצעי עזר לראייה.

אם תרחיבו את התובנות האלה צעד נוסף ותוסיפו להם עוד חדשנות יצירתית, תמצאו מכשירים נוספים שמגבירים את יכולתנו לראות, כמו טלסקופים ומיקרוסקופים. תחילה, טלסקופים הופנו אל האופק, עד שגלילאו גליליי החליט להפנות את הטלסקופ שלו לשמיים וגילה יקום רחוק, חדש ועצום. באופן דומה, אנטוני ון-לוונהוק הפנה את המיקרוסקופ שלו אל טיפה של מים – ועולם זעיר, חסר תקדים ומסעיר התגלה לעיניו.

שני קני המידה החדשים הללו – הרחוק-מאוד והזעיר-להפליא, הפכו מקור לחדשנות ויצירתיות נוספים, באמצעות פיתוחים טכנולוגיים כמו לוויינים, מעבורות חלל, אנטיביוטיקה, חיסונים ועוד – שלל אמצעים טכנולוגיים שעיצבנו ואנו ממשיכים לעצב כדי לשדרג את יכולתנו לספק צרכים, מאוויים ורצונות, וכדי לקדם את האדם בכל עת, לכל מקום, ללא הרף.

לפתח בלי למשכן את העתיד

המאה הנוכחית הציבה בקדמת הבמה את אחד ההיבטים המרכזיים והכואבים של התבונה הטכנולוגית: פיתוח בר-קיימא. עלינו למצוא דרכים לתת מענה לצרכינו בהווה, בלי לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים להתמודד עם הצרכים שיהיו להם בעתיד. 

זעקתו של ההיבט הזה אינה חדשה. כששטים אל מפרץ המלך אדוארד באיי ג'ורג'יה הדרומית שבפתח האוקיינוס האטלנטי הדרומי נתקלים במחזה עוצר נשימה. המפרץ המרהיב נמצא למרגלות רכס הרים מושלג, מנוקד בצבעים עזים של צמחייה ירוקה וסלעי בזלת שחורים. בפתח המפרץ נמצאים שרידיה של עיירה קטנטנה, גריטוויקן (Grytviken), שנוסדה בראשית המאה ה-20 ובתי העץ שלה כמו ממתינים לבואנו. ביניהם ניצבת כנסייה לבנה, צנועה וגאה.

גריטוויקן. זוועה מאחורי מראה פסטורלי | צילום: ד"ר ליאת בן דוד

כיום המקום מאוכלס רק בקיץ, בידי קומץ אנשים שמתחזקים את המקום לצורכי תיירות ומחקר, ואלפי פינגווינים מלכותיים, כלבי ים ופילי ים, שמקדמים את פני המבקרים. היופי המרהיב עומד בניגוד חריף לאכזריות חסרת הרסן ששלטה כאן עד לפני שנים לא רבות. שרידיה מחלידים על החוף, עדים אילמים וגלויים לעין כל. הם כוללים ספינה גדולה בשם "פטרל", שלשלאות ברזל עבות וארוכות מונחות לצידה בערימות, ולידן מבנים של מפעלים מקומיים. כאן התרחש טבח. 

גריטוויקן נוסדה ב-1904 כתחנה לציד לווייתנים. היונקים העצומים והיפים האלה שימשו לצרכים מגוונים ורבים, עד כדי כך שציידיהם התגאו כי "שום חלק מהלווייתן אינו נזרק". השומן, הבשר והעצמות שימשו לתאורה, בנייה, ציוד ומזון, וכל ספינת ציד, כמו הפטרל, שאפה להביא אל החוף את מספר הלווייתנים המרבי שיכלה לשאת.

כל לווייתן שנצוד נקשר בשלשלאות ברזל ללולאה עגולה בדופן הספינה. בביקורי שם צעדתי לאורך דפנות הספינה ומניתי את הלולאות: שבע בדופן ימין, שבע בדופן שמאל. 14 בסך הכול. בכל פעם שהספינה הגדולה הזאת, שבאופן אירוני קרויה על שמו של עוף ים המסמל חופש, יצאה לאוקיינוס, היא שבה לתחנה עם 14 לווייתנים מתים.

שלד ספינת ציד הלווייתנים פטרל | צילום: ד"ר ליאת בן דוד

בתחילת המאה ה-20 דיווחו מלחים שהמפרץ כולו שקק לווייתנים, עד כי היה אפשר לשמוע בקלות את נשיפותיהם וקריאותיהם. לא היה כל צורך לצאת אל מרחבי האוקיינוס כדי לצוד אותם – הם פשוט שחו להם במי המפרץ בלי שמץ של מושג על האסון המשחר לפתחם. מתוך חשיבה צרה וגסה על רווחים מידיים, ציידי הלווייתנים טבחו בהם בלא מעצורים ובלי חמלה או אחריות. הם לא עצרו לחשוב על ההשלכות האקולוגיות, האתיות ואפילו הכלכליות ארוכות הטווח של מעשיהם.

תוך שישים שנה, אוכלוסיית הלווייתנים במפרץ ובאוקיינוס שסביבו כמעט נכחדה, המפרץ נדם והציידים איבדו את מטה לחמם. ב-1966, תחנת גריטוויקן נסגרה. במחצית השנייה של המאה ה-20 הגיעו רוב מיני הלווייתנים בעולם לסכנת הכחדה עקב ציד יתר, ונחקקו חוקים שאוסרים כמעט לחלוטין על הציד שלהם. אך עבור מפרץ גריטוויקן כבר מאוחר מדי. הוא שומם מלווייתנים גם כעת, והנזק כמעט בלתי הפיך.

בביקורי שם הקשבתי לדממה השוררת במפרץ, תוצאה של המלחמה שהתרחשה פה בין האדם לבין בעל חיים. לווייתנים הם יונקים נבונים, עם חיי חברה מפותחים, שפה ואפילו שירה. אין פלא שהם לא מאמינים בנו וממשיכים לשמור מרחק מהמפרץ ומכל קשר לבני האדם. הם זוכרים.

האחריות שבנוחות

ככל שאנו מבינים יותר את הקשר בין האמצעים הטכנולוגיים שאנו מפתחים לבין ההתפתחות האנושית, כך ברור שלשימוש בהם יש פנים רבות כמספר פני חברות האדם. פיתחנו אמצעים שיסייעו לנו לנצל את הידע והתובנות הצומחות שלנו; פיתחנו אמצעים שעושים במקומנו מטלות כמו בישול, ניקיון, חימום, תנועה ושמירה, ושבאמצעותם אנו מקלים על חיינו ומפנים לעצמנו זמן לעסוק בדברים אחרים שאנחנו אוהבים. אנחנו יותר ניידים ומקושרים, מסוגלים להגיב בזמן אמת להתרחשויות בכל רחבי העולם, לסייע במהירות לאזורים מוכי אסון או להטיל עיצומים על מבצעי עוולות.

יותר מאי פעם בהיסטוריה אנחנו מסוגלים לקדם את בריאותנו בזריזות וביעילות, כפי שהוכיח שיתוף הפעולה העולמי שהוביל לפיתוח חיסון נגד מגפת הקורונה תוך פחות משנה מהתפרצותה. אנו מודעים יותר לצרכים אישיים, חברתיים וסביבתיים, יכולתנו להתמודד איתם הולכת וגדלה – וכך גם האחריות המוטלת על כתפינו לעשות את זה באופן מחושב ובר קיימא.

שימוש בר קיימא בתבונה הטכנולוגית שלנו תלוי רק בנו. חשיבותו ברורה לכול, וברור גם הצורך בבקרה ושליטה עליה. הבעיה שלנו היא ביישום. כמו ילדים, אנחנו מתבוננים בתוצאות ההתנהלות חסרת הרסן שלנו ומאשימים את "הטכנולוגיה", במקום להודות שהערך החשוב ביותר שהתבונה הטכנולוגית הייחודית לנו דורשת מאיתנו הוא האחריות: אותה הבנה שההחלטה לפתח יכולות חדשות ולהשתמש בהן מחייבת אותנו לטפל בהשלכותיהן.

בשורה התחתונה, לפני כל החלטה עלינו לשאול את עצמנו אם העובדה שאנחנו יכולים לעשות משהו, משמעותה שאנחנו גם צריכים לעשות אותו. התשובה לזה אינה טכנולוגית, אלא היא טמונה בערכים החברתיים והתרבותיים שלנו כבני אדם.