סוד קסמה של
המוזיקה

בחודש מרץ 2020, כשבנאפולי שבאיטליה אנשים שרו ממרפסות דירותיהם את הבלדה הנפוליטנית "Abracciame" (חבק/י אותי) של אנדראה סנינו (Sannino), כלי התקשורת והרשתות החברתיות מיהרו לאמץ את הסיפור ולעטוף אותו בהילה רומנטית. הם הציגו את המוזיקה והשירה המשותפת כאמצעי שהצליח להחזיר לאנשים, ולו לרגע, את המגע האנושי ואת תחושת ה"ביחד" שמגפת הקורונה והסגר הראשון לקחו מהם. מאות כתבות דרבנו תושבים בעוד ועוד מקומות בעולם, כולל ישראל, לאמץ את הרעיון וליצור "שירת מרפסות" משלהם.

"שירת המרפסות" המקורית בנאפולי. תיעוד: The Guardian

במחקר שערכנו ב-11 מדינות, עם יותר מ-5,600 משתתפים, אלה שדיווחו כי השתתפו בשירת מרפסות או במחיאות כפיים לצוותים הרפואיים, אכן העידו על שיפור בתחושת ה"ביחד" ובמצב הרוח לעומת אחרים. עם זאת, היקף השימוש באמצעי הזה השתנה מאוד ממדינה מדינה. בחלקן, למשל ספרד, איטליה וברזיל, קרוב ל-30 אחוז מהמשיבים דיווחו כי לקחו חלק בפעילויות כאלה. במדינות אחרות, למשל מקסיקו, נורבגיה או ארגנטינה, ההיענות היתה הרבה יותר דלה, ועמדה על 8-4 אחוזים בלבד.

על כוחה של המוזיקה בתקופות משבר למדנו גם מהשוואה בין השימוש שאנשים עשו במוזיקה לעומת פעילויות אחרות על מנת לשמור על מצב רוח חיובי, להסיח את הדעת מהמצב, לאוורר רגשות שליליים ולהתחבר בחזרה לעצמם. באופן מפתיע מצאנו שמוזיקה דורגה כמעט תמיד במקום הגבוה ביותר בין הכלים להשגת היעדים הללו. זאת אף על פי שבין הכלים האחרים היו גם פעילויות שתרומתן לשמירה על הרווחה האישית (שלוֹמוּת) מוכרת היטב, כגון פעילות גופנית ומדיטציה, או פעילויות פנאי ובידור כמו צפייה בטלוויזיה, עיסוק בתחביבים ואכילה. רוב עצום של נשאלים ענו שהמוזיקה חשובה או חשובה מאוד בחייהם. האם בנתונים האלה טמון רמז כלשהו לשאלת סוד קסמה של המוזיקה? לא ממש. הם בעיקר מספרים לנו שיש לה קסם.

מה יש במוזיקה שמעניק לה תפקיד מרכזי כל כך עבור כל כך הרבה אנשים ותרבויות שלמות? ריקוד של שבט הסו האמריקאי, מ-1894, צולם על ידי תומס אדיסון: 

יכולת חסרת תועלת אבולוציונית

החוקר סטיבן פינקר (Pinker), הרואה במוח מערכת שהתפתחה לפתור בעיות הישרדותיות, הקדיש פרק שלם למוזיקה בספרו "כיצד פועל המוח: מבט חדש על נפלאות החשיבה האנושית" (הוצאת מטר, 2007. מאנגלית: עמוס כרמל). בחצי חיוך הוא תמה שם מדוע צלילים שמחולצים ממעיים של בעלי חיים – החומר שממנו יצרו בעבר מיתרים של כלי נגינה – גורמים לנו להתרגש עד דמעות ולבכות אף על פי שאיש לא מת.

"עד כמה שהדברים אמורים בסיבה ומסובב ביולוגיים, המוזיקה חסרת תכלית. היא איננה מראה שום סימנים של עיצוב להישג יעד כדוגמת חיים ארוכים, נכדים, או תפיסה מדויקת וחיזוי של העולם. בהשוואה לשפה, ראייה, חשיבה חברתית וידע פיזיקלי, המוזיקה הייתה יכולה להיכחד מקרב המין שלנו בלי שיחול שום שינוי בפועל בשאר אורחות חיינו. המוזיקה נראית כטכנולוגיה של עונג טהור, קוקטייל של סמי בידור שאנו מחדירים לאוזן כדי לגרות המון מעגלי עונג בבת אחת" (עמ' 465), כתב.

ייתכן שהיכולת המוזיקלית עצמה לא פתרה שום בעיה הישרדותית ממשית עבור המין האנושי. ייתכן גם שהיא מנצלת מעגלים מוחיים רבים, שנוצרו לצורך תהליכי עיבוד אחרים, כמו שפה, תנועה קצבית, קריאות שמבטאות רגש ועיבוד העולם הצלילי הסובב אותנו. מה שברור הוא שהיא ממלאת הרבה מאוד תפקידים עבור החברה והפרט גם יחד. מכאן עולה השאלה: הכיצד? מה יש בה במוזיקה שמעניק לה תפקיד מרכזי כל כך עבור כל כך הרבה אנשים ותרבויות שלמות במשך כל כך הרבה אלפי שנים?

כלי נגינה המוקדמים ביותר הם שרידי חלילים עשויים עצמות מדרום גרמניה, שמתוארכים לכ-35 אלף שנה לפני זמננו. אחד החלילים מגרמניה | ויקיפדיה, Marco Ciaramella

מסורת עתיקת יומין

ככל הידוע לנו אין תרבות שאין בה צורה כלשהי של ביטוי קולי או כֵּלי השונה מדיבור. המוזיקה היא גם עתיקת יומין. הממצאים המוקדמים ביותר של כלי נגינה הם שרידי חלילים עשויים עצמות שנמצאו במערות בדרום גרמניה ומתוארכים לכ-35 אלף שנה לפני זמננו. אפשר להניח בוודאות גבוהה שאם המין האנושי, הומו ספיינס, השתמש בתקופה ההיא בכלים מוזיקליים – אולי במסגרת של טקסים דתיים – הרי שהייתה קיימת גם הרבה לפני כן צורה כלשהי של מוזיקה, כגון שירה או תיפוף. כמה מוקדם? קשה לתארך, שהרי פעולות כאלה לא משאירות אחריהן שום שריד.

סביר גם להניח שהשימוש המוקדם ביותר שנעשה במוזיקה היה בהקשר חברתי, בדומה לשימושים המוכרים שיש לה בחברות של לקטים-ציידים בזמננו. אצלם היא משמשת לציון אירועים חשובים בחיי הקבוצה והפרט – בדרך כלל בליווי ריקוד: ציד מוצלח, בקשה לגשמים, זימון הרוחות או סילוקן, הולדת תינוק, טקסי מעבר, חיזור, מוות וכו'. תפקיד אוניברסלי קדום נוסף שקשור בשירה הוא ליצור תחושה של רגיעה ושלווה, דבר שבא לידי ביטוי למשל בשירי ערש.

סביר להניח שהשימוש המוקדם ביותר שנעשה במוזיקה היה בהקשר חברתי, בדומה לשימושים שיש לה בחברות של לקטים-ציידים בזמננו. מוזיקה וריקודים במרכז אפריקה, UNESCO:

למעשה, המוזיקה שזורה בחיי היומיום של חברות שבטיות כאלה גם הרבה מעבר לציון אירועים מיוחדים. היא מלווה אפילו פעולות יומיומיות של תנועה ממקום למקום, כגון צעידה או חתירה, או פעולות הקשורות לעבודות הדורשות תנועות חזרתיות כגון ערבוב, חיתוך, הקצעה ועוד. במצבים כאלה, כולם שותפים יחד להפקת המוזיקה. אין הפרדה בין מבצעים לצופים או מאזינים: כולם משתתפים – בשירה, בריקוד, בתיפוף ושקשוק, בנגינה או במחיאות כף.

המחזה הזה נראה לכאורה רחוק מהאופן שבו המוזיקה שזורה בחיינו בחברה המודרנית, ובמיוחד מאותו חלק של המוזיקה שנהיה "אמנות של היכל הקונצרטים", או פלייליסטים המושמעים באוזניות. אנו גם יצרנו הפרדה בין מבצעים מומחים לקהל מאזינים.

אך אם ניתן את דעתנו על כך, נמצא שלרוב התפקידים שהמוזיקה ממלאת בחברות שבטיות קטנות יש בימינו מקבילות שלבשו כסות אחרת: המנונים לאומיים ושירים שהם "הפסקול של המדינה", תפילות, פיוטים, שירי חגים ושבת, שירי חתונה ושמחות, שירי כדורגל, מארשים צבאיים, ושירה בצוותא עם אלפי אנשים נוספים בהופעת ענק באצטדיון או בפארק.

חוויה שבטית של "ביחד" בהופעת רוק גדולה. הקהל בהופעה של גרין דיי שר את Bohemian rhapsody של קווין.

תחושת זמן

אחד ההיבטים הבולטים בכל אלה הוא שמדובר במצבים שיש בהם חשיבות עצומה לתחושת התיאום והחיבור בין חברי הקבוצה. נדמה שמוזיקה מסוגלת לתת מענה מעולה ליצירת תחושות כאלה, שכן אפשר לבצע אותה בתיאום מושלם בקבוצה גדולה, אפילו ללא קשר עין או מגע. הדבר מתאפשר בין השאר הודות לאופן שבו חלק ניכר מסוגי המוזיקה מאפשרים לנו לארגן את הזמן ולקצוב אותו. הארגון הזה ייחודי למוזיקה ולא קיים באף מדיום אחר, וכך היא מצליחה לספק מצע לתיאום בין חברי קבוצה, שאף פעילות אחרת לא יכולה לספק.

תחושת הזמן שלנו היא נושא מורכב מאוד, כך שאתמקד בשלוש נקודות מרכזיות. ראשית, אין לנו חוש שמיועד לקלוט זמן, ובמיוחד לא בטווח המיידי או הקצר. אנו מחלצים את התחושה הזאת על בסיס מידע שמתקבל מחושים אחרים, כמו הראייה והשמיעה. במוזיקה, תחושת הזמן קשורה להתחלות של אירועים, כגון רגע ההקשה של התוף או הרגע שבו נשמעת תחילתו של צליל.

העניין השני שחשוב להבין הוא שמערכת השמיעה האנושית מצטיינת במיוחד בעיבוד מידע הקשור בזמן, אפילו יותר מחוש הראייה. הסיבה לזה היא שאירועים הקשורים לקול, כמו צלילים בטבע, צלילים סביבתיים, דיבור וכמובן גם מוזיקה, מתפתחים על ציר הזמן. הם דורשים מאיתנו לזהות הפרשי זמן זעירים של כמה מאיות השנייה כמו אלה שמפרידים בין צלילי הדיבור בּ' ופּ, וגם לעבד מידע ולמזג אותו על פני חלונות זמן ארוכים הרבה יותר, של כמה שניות, כשאנו שומעים משפט מילולי או מוזיקלי.

ולבסוף, אצל בני אדם קיים קשר פונקציונלי חזק בין מערכת השמיעה למערכת המוטורית (התנועתית). במחקרי הדמיה מוחית, שנעשית בשכיבה וללא תנועה, רואים באופן עקבי שכאשר משמיעים לאנשים מוזיקה קיימת אצלם פעילות באזורים במוח שבדרך כלל פעילים בזמן תנועה, ובהם הצרבלום, הגרעינים הבזליים, קליפת המוח התנועתית הראשונית ואזורים קדמיים בקליפת המוח האחראים על תכנון תנועה.

אחת התגובות הנפוצות שלנו למוזיקה היא תנועה מסונכרנת איתה: תנועות ראש או רגל, מחיאות כפיים או דחף לזוז ולרקוד. אנשים רוקדים למוזיקה ברכבת התחתית | artphot

לרקוד בקצב הביט

ואכן, אחת התגובות הנפוצות שלנו למוזיקה היא תנועה מסונכרנת איתה: תנועות ראש, תנועות רגל, מחיאות כפיים או דחף לזוז ולרקוד. התגובה הזאת נצפית כבר אצל פעוטות שזה עתה למדו לעמוד, כך שהיא נטועה עמוק בביולוגיה שלנו. ייתכן שהיא אפילו מולדת.

התגובה המוטורית שלנו מסונכרנת עם מה שמכונה במוזיקה "בִּיט" (beat), או פַעֲמָה בעברית. ביט מוזיקלי הוא יחידת הזמן החוזרת הנמצאת בבסיס ארגון הזמן במוזיקה. כמו תקתוק שעון, אבל כזה שנמצא אצלנו בראש, ולא במוזיקה עצמה, או לפחות לא כל הזמן. במוזיקה עצמה יש מספיק צלילים או הקשות שמתבססות על ביטים, כדי שנחוש את הביט ונמשיך אותו במוחנו גם כשהמוזיקה סוטה ממנו, למשל לצלילים ארוכים או קצרים יותר.

מעבר לכך שהמוזיקה מאורגנת סביב ביטים, קיימת בה רמה נוספת של ארגון שמחלק את הביטים למחזורים של ביטים מודגשים וביטים בלתי מודגשים, שמיוצגים בכתב התווים על ידי תיבות. ארגון הזמן הזה, שמתקיים בשתי שכבות של חלונות זמן – אחד קצר של רמת הביט והשני ארוך ברמת מחזורי הביטים – מתאים ליכולת הגמישה של מערכת השמיעה להתייחס לאירועים קצרים וארוכים.

ברוב המוזיקה המערבית המחזורים הללו כוללים רצפים חוזרים קצרים יחסית של 6-2 ביטים, שבדרך כלל הראשון בכל מחזור הוא המודגש ביותר ועליו נספור "אחת" בצורה המדגישה שזוהי תחילת המחזור. חִשבו על צעידה צבאית, שבה לעיתים קרובות תוכלו לשמוע את הרס"ר צועק "שמאל ימין שמאל _ (שקט), שמאל ימין שמאל _(שקט)". כאן יש לנו מחזור של ארבעה ביטים שבו המילה "שמאל" המתחילה כל מחזור נאמרת בצורה מודגשת. ה_(שקט) מייצג כמובן תנועה של רגל ימין, שכאן היא משנית לרגל שמאל המתחילה את המחזור. הארגון הזה הנקרא משקל. השילוב של ביט ומשקל מספק לבני אדם מסגרת מעולה ויחידה במינה לתיאום תנועתי ואפילו מוחי.

מוזיקה מאורגנת סביב מחזורים של ביטים מודגשים. בצעידה צבאית יש מחזור של ארבעה ביטים, עם ביט ראשון מודגש. חיילים אמריקאיים צועדים | Shutterstock, Tianyu Han

מתיאום לתחושת שייכות

מחקרים משני העשורים האחרונים מראים שנוכחות של גירוי קצבי מוזיקלי מעוררת פעילות המכונה "תנודות (oscillations) מוחיות" שהתזמון שלהן תואם את הביט. אפשר להתייחס לתנודות האלה כאל שינויים מחזוריים של עלייה וירידה במוכנות של צבר תאי עצב ליצור פעילות חשמלית עצבית. המחזורים הללו משפיעים על העיבוד החושי שלנו, שכנראה נמצא במיטבו בשיא התנודה ופחות בנקודות אחרות.

התנודות הללו ממשיכות גם כשמדלגים על ביט בתוך רצף ביטים, מה שמעיד שהן אינן רק תגובה לצליל קיים, אלא חלק ממעין שעון פנימי שהוא הייצוג המוחי של הביט. בעזרת מטלה שבה מציגים רק ביט אחיד ללא דגשים, ומבקשים מהנבדק לדמיין משקל זוגי או משולש, ניתן להראות שהמוח מייצג לא רק את רמת הביט אלא גם את רמת המשקל.

יתרה מזאת, העובדה שאנו רואים תנודות דומות שמתרחשות במערכת השמיעה ובאזורים תנועתיים במוח יכולה להסביר את היכולת שלנו לסנכרן בין תנועה לביט המוזיקלי. ואם כך, יש לנו מנגנון שמסביר מדוע המוזיקה היא מדיום מצוין וייחודי ליצירת תנועה מתואמת של אנשים שמסתנכרנים יחד לאותו ביט ולאותו משקל. אך מה הקשר בין תנועה מתואמת לתחושת השייכות והחיבור בין אנשים?

בהגדרתו הרחבה, פירושו של סנכרון הוא שני אירועים או יותר המקיימים ביניהם יחסים סדורים של זמן שיוצרים מהם יחידה אחת. היחסים האלה יכולים להיות בזה אחר זה, בו-זמנית או בכל תבנית סדורה אחרת. פרופ' רות פלדמן מאוניברסיטת רייכמן, שחוקרת את קשרי הגומלין בין הורים לתינוקות, מתארת סנכרון בהקשר הזה כתיאום בהתנהגות, במצב הרגשי ובקצבים הביולוגיים של ההורה והתינוק. מצבים כאלה משמשים תשתית לרגעי תקשורת שבהם התינוק לומד את יסודות התקשורת האנושית. חילופי מבטים וחיוכים, מגע, חיקוי מחוות קוליות ותנועתיות, כולם מתרחשים במהירות אך במבנה סדור בזמן: לעיתים לסירוגין, לעיתים בו-זמנית ולעיתים בחפיפה חלקית. המבנה הסדור הזה מאפשר לתינוק ללמוד את ההתנהגות ההורית, לפתח ציפיות מהאינטראקציה, ולהשתתף באותו "ריקוד" שבו התינוק לומד וחווה את התחושה של להיות ביחד עם מישהו ולתקשר.

אם כך, הרעיון של סינכרון הדדי של התנהגות ומקצבים טבוע עמוק בעיצוב הקשר שלנו עם אחרים. מחקרים שנעשו על תינוקות וגם על מבוגרים הראו שדי בפעילות מתואמת כמו צעידה משותפת או התנדנדות מסונכרנת בנדנדה כדי לעורר תחושה של הזדהות עם האחר או דמיון אליו, ואף לחזק את המוכנות לעזור או לשתף פעולה איתו למען יעד משותף.

תיאום בהתנהגות ובמצב הרגשי בין ההורה והתינוק משמש תשתית לרגעי תקשורת ולמידה. אם ותינוק מחייכים זה לזה | Shutterstock, shurkin_son

סבסטיאן קירשנר (Kirschner) ומיכאל טומסלו (Tomasello) ממכון מקס פלנק בגרמניה בחנו, לדוגמה, את ההשפעה של פעילות מתואמת על תחושת האהדה והנכונות והמוכנות לעזור אצל ילדים בני ארבע. במחקרם, קבוצת ילדים אחת צעדה ותופפה בקצב אחיד של שיר שהושמע במסגרת משחק. הקבוצה השנייה הורשתה לצעוד ולתופף בקצב אישי לצלילי אותה מוזיקה ובאותו משחק. בשלב השני בחנו עד כמה כל זוג ילדים היו מוכנים לעזור זה לזה בשני סוגי מטלות. השאלה שהועלתה היתה אם הילדים שצעדו בתיאום ובקצב אחיד יעזרו זה לזה יותר מהילדים בקבוצה השנייה, ואכן כך קרה.

נוכל לסכם ולומר שמוזיקה מספקת תנאים אופטימליים לתיאום תנועתי וקולי בין אנשים, ושתיאום כזה מעורר תחושות של אהדה, שייכות, ואפילו נכונות לעזור.

התיאום בין בני אדם, אם כן, הוא מרכיב מרכזי בקסמה של המוזיקה, והוא קשור לא רק לתפקידיה של המוזיקה בהקשר הקבוצתי, אלא גם להשפעה שלה על תחושת האנרגיה שלנו. לכן "מוזיקה ריקודית", שמתאפיינת בביט ברור וחזק ובטמפו מהיר, כלומר הרבה ביטים בדקה, מדרבנת אנשים לזוז ולחוש נמרצים, ולהפך. ואכן כששואלים אנשים "באיזה הקשרים אתם שומעים מוזיקה?" רבים מדברים על שינוי רמת האנרגיה או העוררות. השינוי הזה יכול להיות לכיוון של הגברה, למשל בזמן פעילות ספורטיבית, או דווקא הקטנה במטרה להירגע או להתכונן לשינה.

מוזיקה מספקת תנאים אופטימליים לתיאום תנועתי וקולי בין אנשים, שמעורר תחושות של אהדה ושייכות. סרטון של Playing For Change

כוחה של ההקלטה

יש עוד סיבות רבות אחרות להאזנה למוזיקה, שנפתחו לפנינו ברגע שחלקים מהמוזיקה התנתקו מחיי היומיום. במיוחד תרמה לכך התפתחות אמצעי ההקלטה, שמאפשרים כמעט לכל אחד להשמיע כל מוזיקה שוב ושוב בכל עת ובכל מקום.

כשאנו מאזינים למוזיקה מוקלטת, קל להפוך אותה לרקע לפעילות אחרת, כגון הכנת שיעורי בית, ספורט, נהיגה, בישול ואפילו עבודה. לרובנו גם קל "להיכנס ולצאת" מהמוזיקה מבחינת קשב והקשבה, וקל יותר ללמוד את המוזיקה המוקלטת ולהצטרף אליה באופן פעיל בשירה ספונטנית, שכמובן משנה מאוד את אופי החוויה.

יתרה מזאת, בעולם אפוף מוזיקה סביר להניח שנצבור הרבה מאוד זיכרונות טובים ורעים שיש להם פסקול מוזיקלי משלהם. במקרים כאלה, הקשבה חוזרת למוזיקה הזאת תציף מחדש את אותם זיכרונות ואת החוויה הרגשית הקשורה בהם. לא בכדי, אחד הרגשות הנפוצים ביותר המקושרים למוזיקה הוא הנוסטלגיה, וזהו אכן אחד המסלולים העיקריים המוליכים ממוזיקה לרגש.

כשאנו מאזינים למוזיקה מוקלטת, קל להפוך אותה לרקע לפעילות אחרת. אישה קוראת ומקשיבה למוזיקה באוזניות | Shutterstock, GaudiLab

הנאה, הסחת דעת ורגש

הסיבות שאנשים מונים להאזנה למוזיקה מתחלקות לשלושה תחומים. הראשון הוא מילוי צרכים חברתיים, למשל בילוי עם חברים, הפגת הבדידות, העלאת זיכרונות ועיצוב הזהות העצמית בגיל ההתבגרות ובתקופות נוספות לאורך החיים. התחום השני הוא זה שהמוזיקה משמשת בו רקע לפעילויות אחרות. אנו משתמשים במוזיקה כדי להפיג את השעמום במהלך ביצוע פעולות שגרה יומיומיות כגון נהיגה או רחיצת כלים, כדי לשפר את הביצועים בפעילות ספורטיבית או כדי להתרכז טוב יותר בלימודים. השלישי, שהוא אולי המרכזי שבהם, קשור ליכולותיה של המוזיקה להשפיע עלינו רגשית.

יש מי שרוצים לחוות רגש כלשהו ולהעצים אותו. אחרים מבקשים להשתמש במוזיקה כדי לשנות מצב רגשי לא נעים שהם חווים. התהליך הראשון יכול לנבוע מרצון להיחלץ ממצב של קהות רגשית או כחלק מתהליך של ריפוי עצמי שבו החוויה הרגשית העזה שהמוזיקה מעוררת מסייעת לנו להשתחרר מהרגש השלילי ולעבד אותו מחדש. זהו תהליך הדומה בבסיסו לתהליך הקתרזיס (זיכוך) שהיוונים ייחסו לסוגת הטרגדיה.

האפשרות השנייה משמשת גם היא לאיזון רגשות, פרט לכך שבמקום להעצים את הרגש מסיטים את מצב הרוח לכיוון אחר – בדרך כלל ממצב רוח שלילי לחיובי. לעיתים השינוי הזה מתבסס על המסר החיובי המובע במילות השיר או אפילו בקליפ שלו. פעמים אחרות הוא ינבע מעצם ההנאה שלנו מההקשבה למוזיקה שאנו אוהבים. ולפעמים אנחנו פשוט מבקשים להידבק באנרגיה ובשמחה שהמוזיקה לכאורה מעבירה לנו.

מוזיקה יכולה לשמש להסטת מצב הרוח, משלילי לחיובי. השיר Happy של פארל ויליאמס

אם כך, ברמת הפרט המוזיקה קשורה לחוויה פיזית, רגשית ואסתטית בעת ובעונה אחת, בלי לדרוש קשב רצוף וממוקד. זהו שילוב מנצח שמאפשר לנו להיעזר במוזיקה במגוון עשיר במיוחד של דרכים. מספיק להציץ בפלייליסטים של חברות הסטרימינג של המוזיקה כדי להבין עד כמה השימושים הללו מגוונים, גם אם אלה לא ממש סיווגים מדעיים. הנה רשימה חלקית: הרגשה טובה, רווחה נפשית, להישאר בקו הבריאות, אימון גופני, הליכות בוקר, מוטיבציה, להתחבר לעצמי, להתעורר, שינה, מדיטציה, רוגע, ריכוז עמוק, לרקוד בחדר, שופינג, נהיגה, אכילה, בישול ועוד כהנה וכהנה.

יתרה מזו, התהליך שבו המוזיקה התנתקה מהשורשים היומיומיים שלה והפכה לפעילות העומדת בפני עצמה אִפשר לה לעלות בדרגת המורכבות שלה, ההפשטה, וגם השינוי והמגוון.

מקרה מיוחד הוא מוזיקה כלית, שאינה כוללת מילים או תמונות. ברור שגם היא יכולה לעורר בנו רגשות, ואפילו רגשות עזים, אף על פי שלכאורה היא אינה יכולה להביע רעיונות או רגשות מוגדרים. הרי לא צריך מילים או תמונות כדי להעביר באמצעות צלילים תחושות של עדינות, רוך או דווקא סערה, שמזוהים לפעמים עם אהבה. באופן פרדוקסלי, דווקא חוסר היכולת לתמלל מה בדיוק המוזיקה אומרת, מאפשר לנו לצקת לתוכה את העולם הרגשי שלנו ולעקוף את החשיבה המילולית, שלעיתים קרובות חוסמת את דרכנו לרגשות העמוקים של עצמנו. זה הבסיס לחלק ניכר מתחום התרפיה במוזיקה.

אם נחזור לרגע למאמץ להבין איך המוזיקה משפיעה עלינו, נגיע למסקנה שמדובר במערכת של היזון חוזר. זהו תהליך שבו אנו מביאים לשולחן את העולם הפנימי, הרגשי והפיזיולוגי שלנו, והמוזיקה מעוררת בנו זיכרונות, דימויים חזותיים ואסוציאציות, שמשקפים את עולמנו הפנימי. במצבים מסוימים, ובהתאם למידת ההתמסרות שלנו למוזיקה, זה כשלעצמו יכול להכניס אותנו למצב רגשי שעשוי להתבטא גם בשינויים פיזיולוגיים של ממש בלחץ הדם, בדופק, במוליכות החשמלית של העור המעידה על רמת הריגוש, ואפילו לשינויים עצביים והורמונליים. סקירת מחקרים (מטא-אנליזה) שערכו הפסיכו-ביולוגית והאפידמיולוגית הבריטית דייזי פנקור (Fancourt) ועמיתיה על ההשפעות הנוירוכימיות שיש למוזיקה, הראתה שאחד הממצאים העקביים הוא ההשפעה המיטיבה שיש להאזנה למוזיקה על הורדת רמות ההורמון קורטיזול, המזוהה עם מתח נפשי ופיזיולוגי (סטרס).

האזנה למוזיקה מורידה את רמות ההורמון קורטיזול, המזוהה עם מתח נפשי ופיזיולוגי. אדם נרגע בטבע ומקשיב למוזיקה באוזניות | Shutterstock, kudla

התנהגויות אנושיות בסיסיות

המוזיקה מביאה איתה שני מרכיבים נוספים שכנראה מהותיים לכוחה הרגשי. שניהם אינם ייחודיים למוזיקה, אלא יושבים על מנגנונים מוחיים התומכים בהתנהגויות בסיסיות של המין האנושי.

המרכיב הראשון הוא הקשר בין מוזיקה ודיבור, שכן שניהם חולקים מרחב של מרכיבים אקוסטיים משותפים. המרכיבים האלה מעצבים את המבע הקולי בכל מה שנוגע למהירות שלו, לעוצמתו, לגובה הצליל, לגוון, למיקום הדגשים, ולהנגנה הכללית – למשל ההבדל בין משפט חיווי לשאלה. ביחד הם מכונים פרוזודיה.

הפרוזודיה היא הכלי שבאמצעותו אנו משקפים את מצבנו הרגשי בזמן הדיבור – למשל דיבור נסער מול דיבור רגוע, או מעבירים מסר רגשי לנמען ("אני כועסת"). מאחר שכל המרכיבים הללו מצויים גם במוזיקה, אפשר להשתמש בהם כקוד דומה להעברה ופענוח של מסרים רגשיים.

חוקרים מאוניברסיטת אופסלה בשבדיה הראו בסקירת מאמרים שנגנים שהתבקשו לנגן קטע ברגש נתון, כגון רוך, עיצבו אותו בצורה דומה לשחקנים שהתבקשו להביע את אותו רגש, אך בדיבור. בשני המקרים המבע היה איטי ושקט יחסית, בתדר נמוך יחסית, ללא שינויים רבים בעוצמה או בתדר, עם נטייה להנגנה יורדת, וחיתוך דיבור/צלילים עדין.

את הדמיון הזה הבינו למעשה כבר מלחיני האופרה המוקדמים בתחילת המאה ה-17. העיקרון הזה הנחה אותם בחיפושיהם אחרי פתרונות לאתגר הלא פשוט שעמד בפניהם: איך לכתוב מוזיקה שתעצים את ההבעה הרגשית של הטקסט, במדיום שמשלב בין מחזה לשירה.

מוזיקה יכולה להיות רכה ועדינה, גם בלי מילים. מוזיקה כלית של relaxdaily

מרכיב ההפתעה

המרכיב השני שהמוזיקה מציעה הוא ארגון ומבניות, שמאפשרים למאזינים לחזות שוב ושוב מה יהיו התזמון והמהות של האירוע או האירועים הבאים ביצירה. הדוגמה הטובה ביותר היא התחושה הברורה שלנו לקראת סוף הביצוע של יצירה, לגבי התזמון של הצליל או האקורד האחרון ואיך הוא יישמע. חוקרי מוזיקה מניחים שתהליך בלתי מפורש כזה מתרחש לאורך כל שמיעת היצירה, כך שבנקודות מסוימות לאורכה יש לנו ניבוי מאוד ברור ובאחרות הוא הרבה יותר עמום.

דרך פשוטה ליצור ניבוי היא לחזור על משפט מוזיקלי שזה עתה הושמע ואז לשנות רק את הסוף שלו. ככל שאנו מכירים טוב יותר את השיר או את הסגנון, הניבויים שלנו יהיו חזקים יותר. לפעמים הניבויים שלנו יוכיחו את עצמם, אך במקרים אחרים ניווכח ששגינו ובמקום מה שציפינו לשמוע נשמע משהו אחר. הצליל הצפוי יופיע אולי קצת יותר מאוחר, או לא יופיע כלל.

מתברר שהפתעות כאלה קשורות לחוויית ההנאה שלנו ממוזיקה. ההגעה לאיזון הנכון בין ציפיות ממומשות לבין רגעי הפתעה היא מרכיב חשוב ברמת ההנאה שאנו חווים במהלך ההאזנה. אין בזה כל פלא אם נזכור שגם באמנויות אחרות, כמו שירה, תיאטרון, קולנוע, ספרות או הומור, אנו מבקשים להיות מופתעים. רגעי ההפתעה הם כמעט תמיד רגעי השיא שבהם חל מהפך בעלילה, שמשנה את כל מה שחשבנו שאנחנו מבינים, או פותח לפנינו אופקים חדשים.

במוזיקה, ההנאה הסובייקטיבית הקשורה בהפתעות מלווה לעיתים קרובות בעוררות פיזיולוגית האופיינית למצבי ריגוש, שבאה לידי ביטוי בעלייה בדופק, במוליכות העור, בקצב הנשימה ועוד. במחקר של מנהלת המרכז לתפקודי המוח בבית החולים איכילוב תלמה הנדלר, ושל תלמידיה אופיר שני ונעמי זינגר בשיתוף חוקרים ממעבדת הקוגניציה המוזיקלית באוניברסיטה העברית, מצאנו קשר ישיר בין נקודות הזמן שבהן יש הפתעות במוזיקה, לבין דיווחי הנבדקים על הנאה ורמת הפעילות בכמה אזורים במוח שנקראים יחד "מערכת הגמול". המערכת הזאת כבר קושרה בעבר לחוויית ההנאה ממוזיקה, בעיקר ברגעים שבהם אנו חווים צמרמורת בזמן ההאזנה.

מערכת הגמול כוללת כמה אזורים במוח. החשובים שבהם לענייננו הם האמיגדלה, שמתמחה בעיבוד רגשות, גרעינים מסוימים באזור שנקרא סטריאטום העשירים במוליך העצבי דופמין, ואזור בקליפת המוח הקדמית שקשור לשיפוט רגשי ולוויסות רגשות.

מערכת הגמול כוללת בין השאר את האמיגדלה, גרעינים מסוימים בסטריאטום, ואזור בקליפת המוח הקדמית. אילוסטרציה של המערכת | Fernando Da Cunha, Science Photo Library

המערכת הזאת נוצרה באבולוציה באופן שמעודד התנהגות המועילה להישרדות הפרט: פעילויות חיוניות, כמו אכילה, שתייה והתרבות, מפעילות את המערכת, שגורמת לנו עונג ולכן גם מעוררות בנו רצון לחזור על אותן פעילויות. אותה רשת עלולה להכשיל אותנו כשהתנהגויות שאינן מיטיבות איתנו מפעילות אותה וגורמות לנו להתמכר, למשל לסמים או להימורים. מרתק לגלות שבמוזיקה שנשמעת לנו נעימה, דווקא רגעי ההפתעה מעוררים את מערכת הגמול. ייתכן שזוהי דרכו של המוח לעודד תהליכי למידה. תהליכים כאלה מתרחשים כשקורים דברים חדשים ומפתיעים, גם בחיים בכלל וגם באופן ספציפי במוזיקה.

למרות קצות החוטים שנפרשו כאן במטרה להבין מדוע אנו נמשכים למוזיקה, עלינו להודות בכנות שאנו מבינים מעט מאוד. מוזיקה בנויה מהרבה מאוד ממדים ומשתמשת בצורות ארגון שאת חלקן כלל איננו יודעים לתאר או לכמת. האדם, בתורו, הוא יצור חברתי שגדל בסביבה, בתרבות, ובעולמות צליליים רבים ומגוונים, ויש לו גוף ומוח שמורכבותם היא כמעט אינסופית. כשמנסים לבחון מה קורה בנקודת המפגש בין השניים, מתברר שכשאדם מתרגש עד דמעות משיר בזמן הנהיגה במכונית, יהיה זה קשה עד בלתי אפשרי לפרוט את החוויה שלו לתהליכים ולחומרים. החוויה היא ייחודית וחד-פעמית. אך אין בזה כדי להניא אותנו מלהמשיך במסע המרתק של הבנת התופעה הנפלאה הנקראת מוזיקה.