קול מהעבר:
לזכור ביחד

בניגוד לזיכרונות אישיים, שבסיסם ביולוגי, הזיכרון הקבוצתי שלנו – כל אותם קודים ופרטי ידע משותפים שמלכדים קבוצות קטנות ותרבויות שלמות – מתבסס על העולם החומרי: חפצים, מקומות וכתובות. העשייה הארכיאולוגית היא לא פעם הכלי הטוב ביותר לפענת את הזיכרון שליכד תרבויות קדומות ולחשוף את המתנגנונים שתחזקו אותו, ולפעמים ממשיכים לשמר זיכרונות גם בחברה המודרנית של ימינו. היא מתאימה לכך משום שמטבעה הארכיאולוגיה חוקרת את העולם החומרי ומנסה לזהו דרכו את המארג השלם של הקבוצה האנושית. אין מתאימה ממנה לבחינת החפצים והמקומות שחברות אנושיות משתמשות בהם כדי ליצור ידע משותף ולהעביר אותו מדור לדור. אפשר לראות בארכיאולוג סוכן של זיכרון, ולרוב זה הזיכרון הקיבוצי של תרבות עתיקה.

חוקר המוח והזיכרון ידין דודאי ממכון ויצמן למדע הגדיר את זיכרון הליבה (Core Memory) של אומות ותרבויות כאוסף של פריטים שמגדיר בעיני חברי הקבוצה את מקורם ואת ייחודם. זיכרון קיבוצי נחשב חדש עד שלושה דורות. כדי שישרוד פרק זמן ארוך יותר כבר צריכים לפעול מנגנונים שישמרו אותו – למשל חזרתיות, שימוש בחפצים ובאתרים נושאי משמעות ועוד. הכלים הללו יוצרים "אקטיבציות" קבועות, כלומר מחיים את הזיכרון שוב ושוב ומשאירים אותו פעיל.

שחזור של עזרי הבניית הזיכרון הקבוצתי של תרבויות קדומות, בדמות פסלים, דגמי עיטור, מונומנטים ומקומות קדושים, פותח אם כן בפנינו חלון אל העבר. כשאנחנו מזהים את אוסף הפריטים ששימרו את הזיכרון הקיבוצי של חברי הקהילה שיצרה אותם, אנחנו יכולים גם לגלות איך ה הגדירו את מקורם וייחודם.

הנצחה בכתב

ארץ ישראל עשירה בשרידים ארכיאולוגיים מתקופות רבות. פסיפסים, גולגולות מכוירות ופסלוני מחבצות, לצד סמלי מנורה, צלבים וכתובות נצח, מלמדות אותנו כיום איך פעלו האקטיבציות של הזיכרון הקבוצתי.

דוגמה לכך היא הכנסייה הקדומה שהתגלתה בחפירה של הארכיאולוג יותם טפר בכלא מגידו של ימינו. באתר התגלו פסיפסים ובהם כתובות מאירות עיניים שמלמדות את מה ואת מי בוחרים להנציח, ומי אמורים לזכור.
פסיפס מכלא מגידו. את מי אמורים לזכור? | צילום: מאתר רשות העתיקות

אחת הכתובות מדווחת לדוגמה "גיאנוס… שילם על זה", עדות לכך שהקהילה נדרשה לזכור את המממן של הבנייה או השיפוץ – בדומה לשלטי הנצחה רבים במוסדות ציבור של ימינו. ועל "פסיפס הנשים" נכתב "זכור את" ולאחר מכן שמות של ארבע נשים. זה כל המידע שמופיע עליהן, על פועלן ועל הסיבה לזכור אותן, ונראה שהקהילה צוותה כאן לזכור דבר מה שמצופה ממנה לדעת אותו לפרטי פרטיו. המיוחד בכתובת הוא שאין כאן רק הנצחה, כמו אצל התורם, אלא ציווי פעיל לזכור.

בדומה לכתובות הללו, זיכרונות כתובים יכולים להופיע על נייר, פפירוס, באבן ובחימר. לעיתים המסמך נכתב בכוונה מלאה לשמר זיכרון – למשל כתובות הנצחה מלכותיות. פעמים אחרות מדובר בדיווחים יומיומיים שלא נועדו להיזכר על ידי הקהילה, כגון רישומי מיסים שנשמרו באוסטרקונים (כתובות על שברי חרס).

הזיכרון הקיבוצי של האמנות

בחברות שלא פיתחו עדיין כתב, ולפעמים גם בכאלה שכן, הועבר הזיכרון באמצעות אחרים. דוגמה לכך היא פסלונים ששרדו מחברות פרהיסטוריות.

באתר הכלקוליתי גילת מצפון לבאר שבע התגלה פסלון של אישה שמחזיקה על ראשה מחבצה. מחבצה היא כלי לחביצת חלב לחמאה, שלרוב נוצר מעורות של בעלי חיים, אך בתקופה הכלקוליתית (בסביבות 4500 לפנה"ס עד 3500 לפנה"ס בארץ ישראל) נהגו לייצר אותה דווקא מחרס. הכלי נפוץ במכלולים של כלי חרס מאתרים רבים ששרדו מהתקופה הזאת, אולם הפסלון הזה מיוחד. המחבצה מוחזקת על ראשה של דמות מקושטת וסמלית, וניכר שיש כאן מסר שנועד להישאר. איננו יכולים לפענח אותו – התרבות שבה הוא נוצר התקיימה לפני כ-6,000 שנה. מה שאנו יכולים לזהות את עצם העובדה שהפסלון קיבע בתוכו רעיון ושאנשי התרבות ההיא יכלו לקרוא אותו ולזכור לפיו את המסופר בו.

המחבצה מאתר גילת. סמל שבני התקופה ידעו לפענח. מוצג במוזיאון ישראל | צילום: Hanay, ויקיפדיה

עוד קודם לכן, בימיהם של ראשוני החקלאים הניאוליתיים (לפני כ-9,000 שנה), נהגו להפריד גולגולות אדם מהשלד, לכייר אותן בטין ולעטר אותן. צורתן עוצבה בחמר, לעיתים שיבצו צדפים בעיניהן ועוד. הן התגלו באזורי מגורים, לרוב מתחת לרצפת הבית.

במחקר הארכיאולוגי מקובל לראות ברעיון של איסוף גולגולות וטיפול בהן סוג של פולחן אבות. בתקופה הנאוליתית הקדם קרמית היו חברות שהתפתחו והתרחבו, והיו נחוצים להן סמלים שיסייעו ללכד את המשפחה או יחידה חברתית גדולה יותר. נראה שאחד הגורמים המלכדים בחברות האלה היה אבות המשפחה, בחייהם ובמותם.

הסבר אפשרי אחר הוא שהגולגולות נוצרו כחלק מטקס ששיקף סמלים משותפי של הקהילה. הפרהיסטוריון יניר מילבסקי סבור שאלו "גולגולות זיכרון" ושעל ידי הטיפול שנעשה להן הן הופכות למרכיב חומרי וסמלי בהגדרת החברה, שמתבססת על משפחות מורחבות בכפר ותביעתן הטריטוריאלית – גורם תרבותי וכלכלי חדש שנוצר עקב המעבר מחברת לקטים-ציידים לחקלאות ביישובי קבע. הן מקשרות בין החיים למתים דרך שימוש בזכות אבות, שמנכיחה את מעמדה של המשפחה בכפר ואת זכויותיה.

הפעולות הרבות שבוצעו על הגולגולת מרגע איסופה מהשלד, דרך עיצובה ועד קבורתה מחדש בבית, מעידות אולי גם על שורת טקסים, שהם אותן אקטיבציות שהזכרנו – עירור מחדש של זכר האבות. יש כאן שילוב של מהלך סמלי כמו שיוך הבית למשפחה וכיבוד זכרו של המת הבכיר, עם חזרה על העקרונות שהקבוצה נדרשת לזכור על עצמה.

הזיכרון משתנה

ולבסוף, כשהחברה משתנה, עזרי הזיכרון מהעבר עשויים לשנות את תפקידם. זה מה שקרה לכתובת המלכותית של המלך תלמי החמישי, שנחקקה על אבן גדולה וקשה במטרה שתחזיק מעמד לאורך זמן, ואכן שרדה אלפי שנים עד שהתגלתה מחדש בידי חיילי צבא נפוליון במצרים. במקור נועדה הכתובת, המכונה כיום "אבן רוזטה", להנכיח את פועלו של שליט מצרים תלמי, ובכלל זה תרומותיו למקדשים וההקלות שעשה בגביית המיסים. היא נועדה לכל מי שידעו קרוא וכתוב בימים ההם ולכן נכתבה בשתי שפות ובשלושה כתבים: כתב חרטומים, כתב דמוטי ויוונית עתיקה.
אבן רוזטה. שימור הזיכרון – וגם שימור הכתב | צילום: ויקיפדיה, מהמוזיאון הבריטי

משהתגלתה בסוף המאה ה-18 השתנה ייעודה. מעבר לכך שהיא אכן לימדה אותנו על מעדיו של תלמי, היא הפכה למשהו לא פחות חשוב – מפתח שאִפשר לפילולוג הצרפתי ז'אן פרנסואה שמפוליון לפענח את כתב ההירוגליפים המצרי העתיק ואת השפה המצרית העתיקה עצמה. בזכות ההישג הזה החזירה לעצמה תרבותה של מצרים העתיקה את קולה והפכה מפרהיסטורית להיסטורית.

בזיכרון הקיבוצי שלנו היום, אבן רוזטה אינה מזכירה לנו את המלך תלמי החמישי, אלא את החוקר הדגול שמפוליון ואת סיפור הפיענוח של כתב ההירוגליפים. ללמדנו שהזיכרון הקיבוצי הוא דבר נזיל ומתפתח שמשתנה יחד עם הקולקטיב. הארכיאולוג יכול לזהות בחפצים העתיקים את מה שהקהילה רצתה לזכור, אולם הזיכרון מתעצב גם בדרכיו שלו.

הכותבת היא הארכיאולוגית המנחה של מרחב דרום, רשות העתיקות