האסון שהדהים את אמריקה הזחוחה

לקראת צהרי היום של 28 בינואר 1986 עמדו הוריה של כריסטה מק'אוליף (McAuliffe) ביציע הקהל של אתר שיגור החלליות בקייפ קנברל שבפלורידה, והריעו ממושכות. בתם עמדה לעשות היסטוריה ולהיות המורה הראשונה בחלל, לאחר שנבחרה בפרויקט לאומי מתוקשר מתוך יותר מעשרת אלפים מועמדים. היא היתה חברה בצוות של שבעה אסטרונאוטים במעבורת החלל צ'לנג'ר, במסגרת המשימה STS-51-L – משימתה העשירית של המעבורת שהושקה רק שלוש שנים קודם לכן. אולם השמחה הפכה לאסון מזעזע: 73 שניות לאחר השיגור התפוצצה הצ'לנג'ר באוויר לעיני קהל של אלפים באתר השיגור ועוד מיליוני צופים בטלוויזיה.

אטם קרוע אחד חולל את האסון. התפוצצות המעבורת Challenger | צילום: Shutterstock

מק'אוליף היתה אמורה ללמד שיעורים בחלל שיועברו בשידור ישיר לבתי ספר בארצות הברית, ולבצע ניסויים שתכננו תלמידים. בסוכנות החלל האמריקאית, נאס"א, קיוו ששליחת אזרח שאינו אסטרונאוט מקצועי במעבורת תמחיש את המהימנות של כלי התחבורה הזה. המציאות, למרבה הצער, טפחה על פניהם.

ששת אנשי הצוות האחרים היו אסטרונאוטים מקצועיים, וארבעה מהם כבר טסו לחלל בעבר: מפקד המעבורת פרנסיס סקובי ומומחי המשימה אליסון אוניזוקה, רונלד מק'ניר וג'ודית' רזניק, שהייתה האישה האמריקאית השנייה בחלל (והאדם היהודי השני בחלל). כמו מק'אוליף, גם לטייס מייקל סמית' ולמומחה המטען גרגורי ג'ארביס זו היתה הטיסה הראשונה מחוץ לכדור הארץ.

"צ'לנג'ר" היתה החללית הראשונה שהאמריקאים איבדו במהלך טיסה (אפולו 1, על שלושת טייסיה, עלתה באש בינואר 1967 במהלך אימון על כן השיגור), כך שעצם התאונה היכה בהלם את הציבור האמריקאי, שעד אז ראה בנאס"א ארגון טכנולוגי מוביל. בעקבות התאונה הושעו שיגורי מעבורות החלל כמעט לשלוש שנים. גם לאחר חידושם, קצב הטיסות פחת במחצית מלפני האסון. אם באמצע שנות ה-80 האמינו שנאס"א נמצאת רק פסע מהפיכת הפעילות בחלל לשגרה, אסון הצ'לנג'ר השיב את סוכנות החלל אל קרקע המציאות.

צוות STS-51-L באימונים אחרונים. המורה מק'אוליף ראשונה משמאל | צילום: נאס"א

לוועדה התברר שהאפשרות לכשל כזה היתה ידוע כבר בשלב תכנון המערכת בשנות ה-70, ושמהנדסי החברה שבנתה את הטילים טענו לפני השיגור שהאטם לא נבדק בטמפרטורות נמוכות. הם המליצו לדחות את השיגור בעקבות זאת, אך אחד ממנהלי מערכת הטילים בנאס"א השיב, "מתי אתם רוצים שנשגר? באפריל הבא?"

הלחץ לשגר את מעבורות החלל בקצב גובר והולך דחף את המנהלים לעקוף נהלי בטיחות ואפילו להסתיר דוחות הנדסיים. הפיזיקאי הנודע ריצ'רד פיינמן, שהיה חבר בוועדת החקירה, סיכם בבוטות: "כדי שטכנולוגיה תפעל בהצלחה, יש לתת עדיפות למציאות על פני יחסי הציבור, כי את הטבע אי אפשר לרמות".

אסון הצ'לנג'ר אמנם צמצם את פעילות מעבורות החלל, אך לא עצר אותה. נאס"א גם השלימה את בנייתה של מעבורת חמישית, "אנדבר", שנכנסה לשימוש ב-1992. רק בעקבות אסון המעבורת השני ב-2003, שבו התרסקה "קולומביה" ונספה גם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, החליטו בנאס"א שהגיעה העת להוציא משימוש את המעבורות המתיישנות, שסבלו מליקויי בטיחות רבים. טיסות המעבורת הוגבלו למשימות חיוניות, בעיקר להשלמת בנייתה של תחנת החלל הבינלאומית, עד שהופסקו כליל בקיץ 2011.