רוב האנשים בעולם נוטים להאמין לקביעה האומרת ש"בני האדם מנצלים רק עשרה אחוזים מהמוח שלהם", ואנחנו שואלים את עצמנו למה? איך ייתכן שאיננו משתמשים במוח המפותח שלנו במלואו? ואם זה אכן כך, למה אנחנו מבזבזים כל כך הרבה משאבים ואנרגיה כדי לתחזק מסת מוח מיותרת, כשיכולנו במקום זה ניתן לתעל את המשאבים המוגבלים שלנו לאיברים אחרים ולמטרות אחרות? לכאורה נשמע כאילו יש לנו מוח אגואיסטי ובזבזן. אבל המציאות היא כמובן אחרת.
הופק על ידי TED ED
מאיפה באה האנרגיה לגוף?
כולנו יודעים שכדי להתקיים עלינו לצרוך מזון, שמאפשר לגופנו לייצר את האנרגיה הדרושה לו לתחזוקה ולפעילות שוטפת. המזון שאנחנו אוכלים מתפרק בגופנו למרכיבים רבים, שהעיקריים ביניהם הם הסוכרים שמהם אנחנו מייצרים את מולקולת האנרגיה שלנו – ATP (או Adenosine Tri-Phosphate). אף שגופנו יודע לנצל לאנרגיה סוגים רבים של מולקולות סוכר, התאים שלנו מנצלים ביעילות הרבה ביותר את מולקולת הסוכר הקרויה גלוקוז. אולם מאחר שבמזון שאנחנו צורכים אין מספיק גלוקוז לכל התאים, אנחנו מנצלים לאנרגיה גם סוכרים אחרים, כמו פרוקטוז וסוכרוז.
אם כך, אילו איברים זוכים לקבל את הגלוקוז? הרי חייבת להיות היררכיה כלשהי. ההיגיון אומר שהאיברים החשובים יותר בגופנו הם אלו שיקבלו את הגלוקוז בשעה שאיברים פחות חשובים יסתפקו בסוכרים האחרים, וההיגיון אכן צודק: המוח הוא האיבר היחיד בגופנו שמשתמש אך ורק בגלוקוז לאנרגיה, ולא בסוכרים פחות יעילים.
מסת המוח האנושי אמנם עומדת רק על שני אחוז מכלל מסת הגוף, אך הוא צורך בין 20 ל-60 אחוז מכמות הגלוקוז היומית הנחוצה לגופנו. איך זה ייתכן? ובכן, המוח שלנו לא פראייר: למרות גודלו הקטן יחסית לשאר הגוף, דחוסים בו כמאה מיליארד תאי עצב, ובלועזית "נוירונים". האריזה הדחוסה הזו של התאים היא מה שמאפשר לאנושות להיות המין הנבון ביותר בכדור הארץ.
כדי להבין מה קורה עם 90 האחוזים מתאי העצב שבהם אנחנו לכאורה לא משתמשים, עלינו להסתכל על כמות האנרגיה העצומה הנחוצה כדי להפעיל את כל תאי העצב בו-זמנית, ולהבין איך המוח פותר את הבעיה הזו.
איך זה עובד?
המוח שלנו פועל על חשמל. תאי העצב מעבירים מידע בעזרת דחפים חשמליים. חצי מהאנרגיה שהמוח צורך מנוצלת על ידי מנגנונים פעילים ששומרים על סביבה שיש בה מטען חשמלי הנחוץ ליצירת הדחפים האלה. החצי הנותר מנוצל כמעט במלואו כדי לשמור על מצב המנוחה של התאים, שנקרא "פוטנציאל מנוחה".
פוטנציאל מנוחה הוא המתח החשמלי שבו תאי העצב נמצאים כשהם אינם פעילים. למרות ההגדרה המטעה שאפשר לפרש אותה כ"חוסר פעילות", כל תאי העצב צריכים לשמור על פוטנציאל מנוחה, והתהליך הזה צורך הרבה אנרגיה.
עד כה דאגנו שתהיה במוח סביבה טעונה חשמלית ושמרנו על פוטנציאלי מנוחה בכל התאים. כעת, אם אנחנו רוצים להפעיל את תאי העצב ולהשתמש בהם, מצב שנקרא פוטנציאל פעולה, נגלה שכבר לא נותרה לנו הרבה אנרגיה. כדי להפעיל את כל תאי העצב באותו זמן צריך הרבה יותר אנרגיה ממה שיש לנו, כך שהמוח מקפיד להפעיל בכל רגע נתון רק חלק קטן מהתאים שלו – אלה שנחוצים לפעילות הספציפית שאנחנו עושים באותו רגע. המנגנון האנרגטי הזה נקרא: "קידוד דליל" (Sparse Coding).
היתרון במנגנון כזה הוא שבכך שאנו מפעילים רק חלק מתאי העצב (ולא את כולם), שיכולים לתקשר זה עם זה ולשלוח דחפים חשמליים לכמה יעדים במקביל, אנחנו מתפקדים ביעילות, ועדיין שומרים על מחיר אנרגטי נמוך יחסית.
אז מדוע אנחנו צריכים כל כך הרבה תאים?
לתאי עצב שונים יש תפקידים שונים, ולכן אנחנו בהחלט צריכים את כולם. אנחנו פשוט לא מפעילים את כולם באותו זמן. בגלל זה אנחנו לא כל כך טובים ב- multi-tasking– ביצוע כמה מטלות בו-זמנית. כדי לבצע יותר פעולות בזמן נתון עלינו להפעיל יותר תאי עצב, וזה דורש מאיתנו יותר אנרגיה ממה שאנחנו יכולים להפיק בזמן הזה. לכן, אם ננסה לבצע כמה מטלות במקביל, בהכרח תהיה ירידה באיכות הביצוע של המטלות הללו לעומת הביצוע של כל אחת מהן בנפרד.
אם כך, במקום להתאכזב מהיכולות המוגבלות של המוח שלנו, תנו לו טפיחה על השכם – הוא גם חכם וגם חסכן – שילוב שלא היינו יכולים לחשוב עליו בלעדיו.