יותר ויותר אנו שמועים בחדשות על הרשעות וזיכויים בפשעים חמורים שנעשים על סמך בדיקות דנ"א. המגמה הזאת אינה מקרית. לאחרונה נוסד מאגר מידע חדש של המשטרה שבו מאוחסנות דגימות ותוצאות בדיקות דנ"א של אנשים רבים – בינתיים רק של חשודים.
ובכן, מה זה אומר ואיך זה עובד?
הדנ"א שחשוד השאיר בזירת פשע הופך בימינו לכלי יעיל מאוד למלחמה בפשיעה. מולקולות דנ"א קיימות בכל תא ותא בגוף, כך שדי בשיירים הזעירים ביותר של הגוף, כגון שערה או תאי עור בודדים, כדי שהפושע לא יוכל לעזוב את הזירה בראש שקט. במקרי אונס, לדוגמה, אפשר לקחת את הדנ"א מהזרע שהשאיר האנס בשטח או בגופה של הקורבן.
הדנ"א שבאמצעותו בודקים את זהותם של אנשים הוא אותו צופן גנטי שנמצא בגרעין התא ומקודד את ההוראות ליצירת הגוף ולתחזוקתו. הדנ"א של כל בני האדם דומה אך אינו זהה לגמרי והזהות הגנטית בין בני האדם עומדת "רק" על 99.9 אחוז. היות שגודלו של הגנום האנושי עומד על כשלושה מיליארד אותיות של דנ"א, עשירית האחוז הזאת לבדה, שמייצגת את ההבדלים, מתבטאת בשלושה מיליוני אותיות שונות שיכולות להיות שונות בגנים של שני אנשים שונים.
השונות הזו (וגם שונויות נוספות) היא מה שחוקרי הזיהוי הפלילי מחפשים כשהם בודקים את מידת ההתאמה של אדם לדגימת דנ"א שנמצאה בזירת הפשע. בגלל ההבדל הגדול בין המטענים הגנטיים של אנשים שונים, לכל אדם בעולם יש "חתימת דנ"א" ייחודית לו, בדיוק כמו טביעות האצבעות שלו אבל הרבה יותר מדויק.
ההבדלים שבודקים כדי להבחין בין בני אדם אינם כוללים את כל השינויים במטען הגנטי של אנשים שונים, פשוט מפני שאין בזה צורך. השונות הגנטית גדולה עד כדי כך שאפילו בדיקה של מדגם קטן מתוכה מספיקה כדי להבדיל בין כל שני אנשים בעולם פרט לתאומים זהים. עם זאת, מאחר ש-99.9 אחוז מבסיסי הדנ"א זהים אצל כל בני האדם, יש לדעת מראש היכן נמצאים בגנום שלו האזורים שמאפשרים להבדיל בין אנשים ולהתמקד רק בהם.
אפילו אצל אנשים מאותה משפחה, למשל אחים, אפשר להבדיל ביניהם בלי שום קושי משום שהם חולקים רק מחצית מהדנ"א שלהם והחצי השני שונה מספיק. המקרה היחיד שבו תהיה בעיה להבדיל בין שני אנשים בבדיקה גנטית היא כשמדובר בתאומים זהים, משום שהם נוצרו מביצית מופרית אחת שהתחלקה והמטען הגנטי שלהם זהה לחלוטין.
זיהוי באמצעות דנ"א
הטכנולוגיה לזיהוי על פי הדנ"א קיימת כבר שנים והיא קבילה בבית המשפט. משפטים רבים הוכרעו על פיה, ובניגוד לראיות אחרות כמו עדויות כזב, מסמכים מזויפים ושאר שיבושי צדק, טכנולוגיית הזיהוי הגנטי אינה טועה. אם נמצאה התאמה בין דגימת דנ"א שנלקחת מאדם לדגימה שנמצאה בזירת פשע, אין כל ספק שהיא הגיעה ממנו.
אם כך, הטכנולוגיה הזו טובה לכל מי שאינו פושע, לא?
למעשה, בזיהוי לפי דנ"א משתמשים לעוד הרבה דברים טובים בעולם. אפשר, למשל, לזהות באמצעותה קורבנות אסון שגופם הושחת ואין שום דרך אחרת לגלות מי הם ולהודיע למשחותיהם. רבים מקורבנות התקפת הטרור על מגדלי התאומים בארה"ב זוהו על פי דגימות דנ"א שנלקחו משרידיהם.
במקרים כאלה צריך להשוות את דגימות הדנ"א מהשטח עם אלה של קרובי המשפחה של נעדרי האסון. אפשר להתאים בין קרובי משפחה מאחר שחלק ניכר מהדנ"א שלהם משותף: 50 אחוז בין הורים לילדיהם וקרוב ל-50 אחוז בין אחים, ולכן חצי מאזורי השונות שלהם יהיו זהים.
פרויקט נוסף שעושה שימוש נרחב בהתאמה בין בני משפחה הוא פרויקט לאיתור משפחות שנפרדו בזמן השואה. בפרויקט הזה יצרו מאגר של בדיקות דנ"א של אנשים שאיבדו את הקשר עם קרוביהם בזמן השואה ולא גילו מה עלה בגורלם. האנשים האלה נבדקים גנטית בטכנולוגיה שמזהה את החתימה הגנטית הייחודית שלהם, ותוצאות הבדיקות של כולם מוכנסות למאגר ממוחשב שמרכז את תוצאות כל הבדיקות ומשווה ביניהן. אם שני בני אדם במאגר הם קרובי משפחה, הצלבת המידע הגנטי שלהם תגלה שאחוז גבוה במידה מחשידה של רצפי דנ"א אצלם דומים.
הטכנולוגיה הזו כבר הפגישה בין בני משפחה שלא ראו זה את זה מאז השואה. מגוון היישומים הנוספים של הטכנולוגיה הזה רב וגדל משנה לשנה. לאחרונה, למשל, החלו להשתמש בזיהוי דנ"א כדי לאתר ילדים שנחטפו, למצוא חיות שנגנבו (אפילו אם הם כבר סטייק) ועוד.
דנ"א: מקור כוח ושליטה
אם כן, מאגרים של בדיקות דנ"א הם כלים שימושיים מאוד, במיוחד במלחמה בפשע, והם נעשים יעילים יותר ויותר בכל שנה ככל שהם גדלים ומצטברות בהם דגימות ממספר נאשמים רב יותר. מאחר שבמציאות פשעים רבים מבוצעים על ידי עבריינים שזה אינו פשעם הראשון, בסיס נתונים גדול של דגימות דנ"א יכול לסייע ללכוד עבריינים חוזרים.
אם כן, למה לא לבנות מאגר גדול הרבה יותר שיכלול דגימות דנ"א של כל האזרחים – עבריינים ושומרי חוק גם יחד? הרי כך נוכל לפענח גם פשעים שיבצעו עבריינים שזה פשעם הראשון ושבמצב הנוכחי לא היינו מאתרים אותם כי נתוניהם אינם נמצאים עדיין במאגר.
מבחינה מעשית אין ספק שכלי כזה היה מקל על המשטרה במלחמה בפשיעה. עם זאת, רבים מתנגדים לו בגלל החשש מפגיעה בפרטיות האזרחים. חלק מהחששות מציאותיים וחלקם נשענים על חוסר הבנה של הטכנולוגיה. בדיקות דנ"א לצרכי זיהוי אינן מכילות אף מידע פרטי או שימושי על האדם שממנו נלקחה הדגימה פרט ליכולת לזהות אותו, אך יש אנשים שומרי חוק שפרטיותם חשובה להם מספיק כדי שיתנגדו גם לזה.
חשש נוסף הוא שדגימות הדנ"א ישמשו גם לצרכים אחרים, מעבר לעצם הזיהוי. ניתן למשל כבר כיום, אם כי עדיין רק באופן חלקי, לחלץ מבדיקות דנ"א מידע פרטי על אנשים כגון נטיות בריאותיות (הסתברות לחלות במחלות מסוימות וכו...) ועוד. בעתיד יתאפשר ללא ספק לגלות על פי הקוד הגנטי גם תכונות רבות נוספות. את המידע הזה יכולים לנצל מגוון גורמים בדרכים בלתי חוקיות כגון גניבת זהות ועוד. כאן גם נכנס גורם האמון שיש לאזרחים ברשויות והמידה שבה הם מאמינים שהרשויות ישמרו על פרטיות המידע הגנטי שלהם.
דבר אחד ברור – ברגע שטכנולוגיה חדשה קיימת זו רק שאלה של זמן עד שהיא תחלחל אל תוך חיינו. ההיסטוריה מראה שאין דרך לעצור את ההתפתחות המדעית, אלא רק חשוב להשתמש בה בצורה מושכלת.
