"חיקוי הוא הצורה הכנה ביותר של מחמאה"
צ'ארלס קיילב קולטון, סופר והוגה דעות אנגלי
חקיינות היא דמיון בין שני מינים בטבע, ולפעמים גם בין פרטים בתוך אותו מין, שנועד לעזור לשרידותו של אחד מהם לפחות. היא יכולה להופיע בתכונות מגוונות: צורה, צבע, קול ואפילו ריח.
החקיינות היא תופעה נפוצה מאוד בטבע – ולא בכדי. במובנים רבים היא משמשת מעין קיצור דרך אבולוציוני עבור המין המחקה. אחרי הכול, למה לנסות ליצור תקשורת עם המינים הסובבים אותך, בתהליך ארוך מאוד מבחינה אבולוציונית שדורש התאמות בין שני המינים המתקשרים, אם במקום זאת אתה יכול בקלות יחסית לעטות את הצורה של מין דומה וכך ליהנות מכל ההטבות שהמין הזה מקבל מסביבתו.
חקיינות בייטסיאנית
את צורת החקיינות הנפוצה הקרויה "חקיינות בייטסיאנית", הגדיר לראשונה במאה ה-19 חוקר הטבע האנגלי הנרי וולטר בייטס. בייטס היה שייך לקבוצת חוקרי טבע צעירים שתמכו מתחילתה בתיאוריית האבולוציה שהגה צ'רלס דרווין. על מנת לעזור בבניית מאגר הוכחות לתיאוריה החדשה נסע בייטס הצעיר, בגיל 23 בלבד, לאזור האמזונס בברזיל כדי לאסוף, לזהות ולקטלג חרקים, פרפרים ושאר פרוקי הרגליים. יחד עם חברו הטוב אלפרד ראסל וואלס הוא קטלג אלפי מינים שלא היו מוכרים עד אז למדע.
הנרי וולטר בייטס
במהלך עבודתו הבחין בייטס בתופעה מעניינת: פרפרים ממינים שונים לגמרי, בעלי פיזיולוגיה שונה ואפילו איברים פנימים אחרים, הפגינו מראה חיצוני דומה מאוד ודוגמאות צבעים דומות. התופעה הייתה נפוצה מכדי שיפטור אותה כצירוף מקרים בלבד.
בייטס ידע גם שבטבע יש שתי צורות נפוצות של צביעה: הסוואה באמצעות צבעים שדומים לסביבה או התהדרות בצבעי אזהרה בוהקים ומושכי תשומת לב. מרבית המינים שמתהדרים בצבעי אזהרה אכן מסוכנים לטורפיהם הפוטנציאליים, בדרך כלל בגלל ארס או טעם רע במיוחד, אבל יש גם שיטות אחרות, כאילו הם אומרים, "היי, אני כל כך מסוכן לך שלא אכפת לי לחשוף את עצמי בפניך". תקשורת כזאת משרתת הן את המין והן את טורפיו: סיכויו של המין להיטרף יורדים ואילו הטורפים אינם מבזבזים את זמנם על טרף שמסכן אותם. מרבית המינים שבייטס קטלג כמושא לחיקוי היה מהסוג המתהדר.
כמה מהפרפרים המקוריים של בייטס. שורה 3+1: לבניניים; שורה 4+2: נימפיתיים
כשהוא חמוש בשתי העובדות הללו הגה בייטס את הדגם הראשון של החקיינות, שנקרא כאמור על שמו. בחקיינות בייטסיאנית מין מסוים מפתח מנגנון הגנה נגד טורפיו, ובמקביל מפתח דרך לסמן לטורפיו הפוטנציאליים שהוא רעיל, למשל באמצעות תבנית מסוימת של צבעים בוהקים. הטורף לומד את התבנית ותוקפנותו כלפי המין הזה פוחתת. בעקבות זאת מין אחר, שלא פיתח את אותו מנגנון הגנה, מאמץ את אמצעי התקשורת של המין המקורי ו"תופס טרמפ" על התקשורת שהתפתחה בינו לבין הטורפים הפוטנציאליים ונהנה מן ההפקר.
דוגמאות בטבע
מרגע שהתיאוריה התפרסמה החלו חוקרים בכל רחבי העולם לחפש עוד מינים שמתאימים לתופעה. אחת הדוגמאות המרשימות ביותר של חקיינות בייטסיאנית הוא עש הצרעה (Sesia apiformis) שמתחזה בהצלחה לדבור הארסי והעצבני (Vespa). השניים חולקים אזורי מחייה, והחיקוי לא מסתכם במראה בלבד אלא גם בצורת תעופה דומה והעתקה של התנהגויות נוספות.
מימין: דבור; משמאל: עש הצרעה הלא מזיק
מקרה מאלף לא פחות הוא ההתחזות הכמעט מושלמת של נקבת עכביש הקרנגה (Myrmarachne plataleoides) לנמלה האורגת (Oecophylla smaragdina). הנמלים האורגות התוקפניות חיות בנחילים והן מאוד לא אטרקטיביות לטורפים פוטנציאליים. העכבישות מקפידות לחיות בקרבת הנחיל האמיתי וכך לנצל את הרתיעה של הטורפים ממנו. שימו לב בתמונה למטה איך העכבישה, בעלת שמונה הרגליים, מרימה את שתי רגליה הקדמיות כדי לדמות את המחושים של הנמלה, שיש לה רק שש רגליים.
מימין: נמלים אורגות על עץ; משמאל: עכבישת קרנגה. התחזות מושלמת
מנגנון אבולוציוני
לאחר שבייטס ההגדיר את התופעה החלו חוקרי טבע לנסות לפענח את המנגנון העומד מאחוריה. אחד הממצאים היה שבאזור שבו חיים המין המסוכן, המין המחקה והטורפים שלהם, המין הבלתי מזיק יהיה כמעט תמיד בנחיתות מספרית מול מקבילו הרעיל. המודל האבולוציוני הפשוט ביותר שהוצע לתופעה הוא זה: הבה נדמיין טורף (נניח ציפור) ונטרף פוטנציאלי (נניח פרפר). עם הזמן פיתח הפרפר טעם רע וצבעי אזהרה, למשל שילוב של אדום וסגול. ציפורים צעירות שינסו לטרוף את הפרפר ירגישו רע ולכן ילמדו לקשר את הצבעים העזים לחוויה הטראומטית. בעקבות זאת הן יירתעו מלאכול פרפרים אדומים-סגולים.
עכשיו נניח שלאותו אזור מחיה הגיעה גם אוכלוסיית פרפרים "טעימה" בצבע אפור. הציפורים, כמובן, יחגגו על הטרף החדש והאוכלוסייה האפורה תספוג חללים לרוב. עקב כך ייווצר עליה לחץ ברירתי חזק למצוא פתרון לבעיית הטריפה. לפי עקרונות הברירה הטבעית, המוטציות במין הן אקראיות אבל הברירה איננה כזו כלל. בגלל המוטציות האקראיות חלק מהפרפרים יהפכו כחולים יותר, חלקם ירוקים יותר וחלק יהיו אדומים יותר, אבל רק לאדומים יותר יהיה יתרון הישרדותי מול הטורף וחלקם היחסי באוכלוסייה יגדל.
אין זה אומר כמובן שהפרפר האפור יהפוך בן לילה לפרפר אדום-סגול, אלא שעל ידי שורה של צעדים קטנים, שכל אחד מהם ייתן לפרפר יתרון קטן על אחיו האפורים, האוכלוסייה תנוע אט-אט לכיוון הזה. הפרפרים הראשונים שיהיו עליהם כתמים אדומים ירוויחו עוד שנייה לפני שהציפורים יזהו שהם אינם רעילים. בטווח הארוך, השנייה הזאת תשתלם ביותר ותאפשר ליותר פרטים לשרוד.
בסוף התהליך הפרפר הלא מזיק יחקה בצורה מושלמת את הפרפר המסוכן. מעבר לכך, לפרפר הלא מזיק יהיה יתרון משמעותי על פני הפרפר המסוכן: בעוד שהאחרון צריך להשקיע משאבים רבים בבניית טעמו הרע, באמצעות יצירת מולקולות ייחודיות, הראשון נהנה מההגנה שנותנים לו הצבעים הייחודיים וגם יוכל להשקיע את רוב משאביו ברבייה. אט-אט חלקו היחסי באוכלוסיית הפרפרים יגדל על חשבון בן-דודו הרעיל. אך אליה וקוץ בה – ככל שחלקו באוכלוסייה יגדל, ציפורים צעירות שיטרפו את החקיין לא ירגישו טעם רע ולכן לא ילמדו לקשר בין הצבעים ולטעם – וכך יאבד היתרון של צבעי האזהרה. כך הציפורים יזללו את הפרפרים הטעימים בהמוניהם, עד שאוכלוסייתם תקטן והרעל ישוב ויספק יתרון, וחוזר חלילה.
מצב כזה מכונה "מצב שיווי משקל" – מצד אחד יש מנגנון שנותן יתרון לחקיין שאוכלוסייתו קטנה, ומצד שני מנגנון שמדכא את היתרון ככל שאוכלוסיית החקייןן גדלה. יש לזכור, שזהו רק מודל שמפשט מציאות הרבה יותר מורכבת. בפועל, בטבע רואים לא פעם כמה סוגי חקיינים ברמות שונות של זהות, שחלקם רעילים בעצמם (חקיינות מולריאנית), אבל על כך בפעם אחרת.
