הנבט שהתקשה להיפרד מאימו, איך דבורים מתגוננות מפני צרעות?, אטומים כפי שלא ראיתם אותם מעולם ולמה זה נשמע לי ככה?
מה חדש?
- הנבט שהתקשה להיפרד מאימו
- איך דבורים מתגוננות מפני צרעות? זה מתחיל בצרחות
- אטומים כפי שלא ראיתם אותם מעולם
- זה נשמע לי ככה
- ענני ענק מתנהגים כמו הרים
הנבט שהתקשה להיפרד מאימו
חוקרים מצאו ענבר ובו אצטרובל עתיק מלפני כ-40 מיליון שנה, ולמרבה הפלא הם זיהו כי זרעי האצטרובל החלו לנבוט כשהם עדיין מחוברים לאצטרובל עצמו, כלומר צמח האם. נביטת זרעים מתרחשת בדרך כלל באדמה, אחרי שהזרע נפל מצמח האם. אצל עצים מחטניים, האצטרובל נופל לאדמה וממתין לתנאים המתאימים לנביטה. רק כשמזג האוויר חם ויבש הוא נפתח ומשחרר את הזרעים לקרקע לצורך הנבטה. נביטה מוקדמת היא תופעה שאינה נפוצה כלל, וגם במקרים הנדירים שבהם היא מתרחשת מדובר בצמחי פרי, שהזרעים שלהם אינם שרויים בתרדמה. אפילו בצמחי פרי, התופעה מתרחשת בפחות מאלפית מהצמחים. כשהחוקרים התבוננו בזרע תחת מיקרוסקופ הם זיהו בו שכבה דקה שכנראה מנעה מהשרף לחדור לתוך הנבט ולהרוג אותו, בהמשך השרף התאבן והפך לענבר והנבט נשמר בתוכו. זאת רק הפעם השנייה בהיסטוריה שחוקרים מזהים את התופעה הזאת בעצי מחט. לקריאה בהרחבה (באנגלית).
תמר לביאלדבורי הדבש האסייתיות, Apis cerana, יש אויבות מרות: צרעות גדולות שפושטות על הכוורות, הורגות את הפועלות וטורפות את הביצים והזחלים. הדבורים פיתחו דרכים להתמודד עם האיום: סביב פתח הכוורת ניצבות שומרות שמנסות להדוף את הצרעות; אם הניסיון נכשל, יוצאות פועלות מהכוורת ומקיפות כל צרעה בכדור דבורים צפוף שמחמם וחונק אותה.
כדי לעשות את זה, הדבורים צריכות לדעת שיש איום על הכוורת, וכך נכנסות לתמונה ה"צרחות". חוקרים שבחנו התקפות של צרעות על כוורות בווייטנאם ראו שהדבורים התרוצצו והשמיעו קולות גבוהים וחדים בעזרת כנפיהן - הן הצמידו את החזה שלהן לדופן הכוורת, הרימו את הבטן באוויר והרטיטו את הכנפיים במהירות. ההתנהגות הזאת נראתה גם כשהחוקרים נתנו לדבורים להריח נייר עם ריח של צרעת הענק, אבל לא אם לנייר היה ריח של צרעה אחרת, פחות מסוכנת. כשהדבורים בחוץ החלו "לצרוח", הצטרפו אליהן גם הדבורים בפנים, והקריאות התפשטו אל כל רחבי הכוורת. החוקרים משערים שהצרחות נועדו לגייס במהירות את הפועלות להגנה. לכתבה המלאה באתר.
צרעות ענק בכוורת דבורים בוויטנאם. צילום: Heather Mattila/Wellesley College
ד"ר יונת אשחראטומים כפי שלא ראיתם אותם מעולם
אטומים הם היחידות הבסיסיות של היסודות הכימיים, והם מורכבים מגרעין שבו פרוטונים ונייטרונים, ומאלקטרונים המסתובבים סביבו. גודלו של אטום בודד משתנה מיסוד ליסוד, אך הקוטר שלהם נמדד באנגסטרמים בודדים, שהם החלק האחד חלקי עשרה מיליארד של מטר. גודלם הזעיר מקשה מאוד לצלם אותם ישירות: בעבר הצליחו חוקרים לצלם אותם רק כבודדים, או במשטח דק במיוחד של שכבות אטומים בודדות.
כעת, בעזרת שיטה חדשה, הצליחה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קורנל לצלם חומרים שלמים בקנה מידה אטומי. השיטה מבוססת על ירי של מיליארדי אלקטרונים על החומר, ואז חישוב המסלולים של האלקטרונים שפגעו באטומים והוחזרו מהם. החוקרים דימו זאת למשחק מחניים בחושך. איננו רואים אם פגענו בשחקנים, אלא רק את הכדורים שחוזרים מהם – אך אם נשליך מספיק כדורים נוכל להבין איפה השחקנים (או האטומים) נמצאים. השיטה מאפשרת הגדלה של פי מאה מיליון, ובעזרתה החוקרים צילמו בהצלחה אטומים בודדים בגביש בעובי של מאות אטומים. על פי החוקרים, השיטה יכולה לתרום לקידום טכנולוגיות רבות, כגון פיתוח סוללות מתקדמות. למחקר המלא (באנגלית).
ספיר חבושה-לאופרלאחת הצורות בתמונה קוראים בּוּבָּה ולאחרת קִיקִי. מי מהן, לדעתך, נקראת בּוּבָּה? ולמי קוראים קִיקִי?
אם הענקת את השם בובה לצורה המעוגלת יותר, וקראת לצורה עם הקצוות החדים קיקי – כך ענו רוב הנשאלים בעולם. מחקר חדש בהשתתפות יותר מ-900 אנשים הראה שזה נכון במגוון תרבויות, בלי קשר לשפה או לכתב שלהן: רוב הנבדקים בחרו את השם בובה לצורה העגולה ואת קיקי לחדה. כנראה יש משהו חד בצליל "קיקי", או עגול בצליל "בובה". העובדה המוזרה הזו, שאנשים ממקומות שונים מחברים באופן דומה בין צליל לצורה, חשובה כנראה להבנת התפתחות השפה המדוברת, בראשית ימי האנושות.
החוקרים משערים שהתקשורת הקולית הראשונה אולי התפתחה מצלילים שיש להם משמעות פנימית כלשהי, כאלה שמתקשרים באופן אוטומטי במוחנולצורה, רגש או רעיון - כמו בובה וקיקי. הקשר בין צלילי הדיבור לתכונות חזותיות הוא אולי הסיבה לכך שהיום, אלפי שנים אחרי שנוצרו המילים המדוברות הראשונות, יש מילים שנשמעות לנו עגלגלות, כמו המילה האנגלית בלון (Baloon). לכתבה המלאה באתר.
ענני ענק מתנהגים כמו הרים
רוב הסופות בכדור הארץ מתרחשות בטרופוספרה, שהיא השכבה התחתונה של האטמוספרה, עד גובה עשרה קילומטרים בערך. סופות ענק לפעמים חודרות לשכבה גבוהה יותר, הסטרטוספרה ומייצרות עננים גדולים מאוד שנשארים גם לאחר הסערה. מחקר חדש מראה כי העננים האלה בסטרטוספרה מתנהגים כמו מחסום פיזי: ממש כמו שהרים מאלצים אוויר שנושב לכיוונם לעלות למעלה, וכך גורמים ליצירת עננים ולפעמים גם גשם. מחסומי העננים האלה מכריחים את האוויר מהסטרטוספרה לנשוב כלפי מטה, דבר שיוצר ירידת גשם חזקה מאוד וסופות טורנדו. חוקרים סבורים כי אם יצליחו להוסיף למודל מזג אוויר את תופעת היווצרות העננים בסטרטוספרה, הם יוכלו לחזות טוב יותר גשמים עזים וסופות טורנדו, לתת התרעה ארוכה יותר מפני סופות כאלה, ולסייע למזער את הנזקים לבני אדם ולרכוש. לקריאה בהרחבה (באנגלית).
