ד"ר אבי סאייג סבור כי פרס נובל לרפואה שיוענק היום, הוא אחד הפרסים הראויים ביותר שהוענקו בשנים האחרונות
אני רוצה לפתוח עם חשיפה קצרה על 'מאחורי הקלעים' של מערכת אתר מכון דוידסון: בכל שנה לקראת חודש אוקטובר, אז מכריזים בשוודיה על חתני וכלות פרסי נובל במדעים, המערכת נכנסת לכוננות. קבוצת וואטסאפ ייחודית נפתחת, מגויסים כתבים מתחומים רבים ככל האפשר בתוך תחומי הדעת השונים כדי להגדיל את הסיכוי שיימצא מישהו שבקיא בתחום שעליו יוענק הפרס, שהוועדה לא מגלה עד להכרזה עצמה, ויוכל לכתוב עליו ועל חשיבותו לקהל הרחב מהר ככל האפשר.
לפני ההכרזות אנחנו, כמו שאר הקהילה המדעית ואנשי תקשורת המדע בעולם, מעלים השערות מי יזכה. על איזה תחום מחקר יוענק הפרס, ואם הפרס אכן יוענק בתחום הזה, מה תהיה זהות הזוכים עצמם. לפי תקנון הפרס אפשר לחלקו בין שלושה אנשים לכל היותר, אך כמובן שברוב פריצות הדרך המדעיות מעורב בדרך כלל מספר גדול הרבה יותר של חוקרים וחוקרות.
בימי ההכרזות אנו מתכנסים בהתרגשות, פיזית ובאופן מקוון, מול השידור החי משוודיה ודקות לאחר ההכרזה כבר מתחילים לכתוב על התגליות שזיכו את המדענים או המדעניות בפרס היוקרתי, ועל משמעותן וחשיבותן.
הבעיה בתיאור האוטופי הזה היא, שלפעמים, אם לא לומר פעמים רבות, אנחנו מוצאים את עצמנו מגרדים את הראש במבוכה או נעים באי-נחת בכיסא, למשמע ההכרזה על פרס מסוים. שלא תבינו לא נכון – כל מי שזוכה בפרס נובל הוא ודאי מדען גדול שעשה עבודה מדעית מרשימה. אולם, לא תמיד העבודה היא באמת כל כך משמעותית – הן מבחינת היקף וחידוש התגלית המדעית, למשל תת-תעלה יונית בעור החשה חום, הן מבחינת ההשלכות לאנושות. לעיתים הפרס מוענק על תוספת מחקרית על המצאה קיימת, כאשר על ההמצאה המקורית לא חולק פרס נובל. למשל פרס נובל בפיזיקה על פיתוח נורת לד בצבע כחול, כאשר על המצאת נורת הלד עצמה לא הוענק פרס, וגם זה מעורר תחושות אי-נוחות. תחושה זו מתגברת כאשר מסתכלים מעט אחורה בהיסטוריה, על התגליות הגדולות שעליהן זכו בפרס נובל, כמו ביקוע האטום או המצאת הטרנזיסטור, או על המדענים הדגולים שזכו בפרס, כמו אלברט איינשטיין, עד כדי כך שתגליות שעליהן מקבלים פרס נובל כיום, מתגמדות לידן לעיתים.
פריצת דרך של ממש. קטלין קריקו עם פסל של אלברט סנט גיירגי (Szent-Györgyi), מתן פרס נובל ברפואה מהונגריה | צילום: Szegedi Tudományegyetem, Wikipedia
תגלית זוהרת
לא כך השנה. הענקת הפרס ברפואה או פיזיולוגיה על פיתוח חיסוני mRNA ממלא את תכליתו המקורית של הפרס בכל היבט, בתגלית שזוהרת מעל תגליות אחרות בבולטות שלה, בחדשנות שלה, בהשלכות שלה, ובסיפור שמאחוריה.
פיתוח חיסוני mRNA נגד קורונה הציל מיליוני בני אדם ברחבי העולם, בלי הגזמה (ויסלחו לי הקונספירטורים) ואיפשר את חזרת האנושות לשגרה מהירה לאחר השגת חיסוניות עדר נרחבת.
התגלית היא פריצת דרך ברפואה, שהחיסון נגד קורונה הוא רק הסנונית הראשונה שלה. ההתמודדות עם מגפת הקורונה הוכיחה שבאופן עקרוני אפשר לפתח חיסונים חדשים במהירות רבה, ולעדכן אותם בקלות עם הצטברות השינויים במחולל המחלה. ניסויים שנערכים בזמנים אלו ממש בטכנולוגיה החדשה גם מקדמים פיתוח חיסונים מותאמים אישית נגד סוגים מסוימים של סרטן. נקווה שהפיתוח יסתיים במהרה בימינו, והטיפולים האלה יצילו חיים רבים.
לחשיבות התגלית מתווסף הסיפור האישי של הצלע הנשית בפרס, קטלין קריקו (Karikó), שחלקה אותו עם דרו וייסמן (Weissman), סיפור שכאילו נלקח מסיפורי המדענים העיקשים מלפני מאה שנה. העובדה ש-mRNA מתורגם לחלבונים ידועה למדע כבר יותר מ-65 שנה, ומכאן גם הרעיון המתבקש להשתמש ב-RNA כחומר מחסן – להזריק אותו כדי שהגוף עצמו ייצר חלבונים של מחולל המחלה, כך שמערכת החיסון תלמד לזהות ולהשמיד אותו בלי להיחשף אליו כלל. אולם משנות ה-90 של המאה הקודמת התגבשה הסכמה בקהילה המדעית שהרעיון אולי יפה, אך כנראה בלתי ישים – מערכת החיסון שלנו תוקפת ומפרקת מיד כל RNA זר שנכנס לגוף, על ידי הפעלת תגובה דלקתית. קריקו, מהגרת חסרת כול שהגיעה מהונגריה לארצות הברית, התעקשה לחקור לעומק את הנושא – נגד עמדתה של כל הקהילה המדעית בתחום, ונגד הנהלת המוסדות שבהם עבדה. שני הדברים קשים בצורה בלתי רגילה, כי עמדת הקהילה המדעית גם קובעת כיצד יחולקו – או לא יחולקו – תקציבי מחקר בתחום, ובלי תקציב קשה מאוד לעשות מחקר. היא העלתה רעיון פורץ דרך – לנסות להבין כיצד הגוף לא תוקף את ה-RNA שלו עצמו, ובזכות הבנה עמוקה בביוכימיה ובכימיה אורגנית זיהתה שינויים זעירים ממש, שינוי מקום של אטום פחמן ואטום חנקן בתוך מולקולה של בסיס RNA שמגינים על ה-RNA שלנו מפני מערכת החיסון, מה שסלל את הדרך ליישום שיטת החיסון החדשה כנגד כל הסיכויים. כפי שכתבתי בכותרת – זהו אחד מפרסי נובל המוצדקים ביותר!
התגלית בליבת הפרס: אם מייצרים מולקולת RNA עם שינויים כימיים מסוימים, המנגנונים שגורמים לדלקת לא מופעלים | מקור Nobelprize.org
הבזקים ונקודות
פרסי נובל מוענקים בכל שנה ב-10 בדצמבר, יום השנה למותו של אלפרד נובל, מייסד קרן הפרס. הפרסים מוענקים בתחומי הרפואה או פיזיולוגיה, פיזיקה, כימיה, ספרות ושלום. מ-1969 מוענק גם פרס בכלכלה על שם אלפרד נובל, שלא היה כלול בצוואה המקורית, וגם אינו ממומן מכספי הקרן שהקים נובל אלא מכספי הבנק השוודי הלאומי. על אף ביקורות על הפרס, חלקן מוצדקות, זהו עדיין הפרס היוקרתי ביותר בתחומים שבהם הוא מוענק.
פרס נובל בפיזיקה מחולק השנה בחלקים שווים בין פייר אגוסטיני (Agostini) מאוניברסיטת אוהיו בארצות הברית, פרנץ קראוס (Krausz) ממכון מקס פלנק לפיזיקה במינכן, גרמניה, ואן ל'הוליייר (L’Huillier) מאוניברסיטת לונד בשוודיה, על פיתוח דרכים לייצר הבזקי האור קצרצרים המאפשרים למדוד ולחקור תהליכים שמתרחשים בסדרי גודל של אטו-שניות (attoseconds), כלומר 10-18 שניות.
תהליכים שמתרחשים במהירויות כאלה כוללים למשל תנועה של אלקטרונים בתוך מולקולות, שינוי המטען החשמלי של חומרים, תופעות קוונטיות ועוד, ויש להם השפעה עצומה בכל תחומי החיים. הלייזרים המהירים במיוחד מאפשרים לחקור תהליכים כאלה, ולהבין כמה מהתופעות הבסיסיות ביותר בכימיה ובפיזיקה. שניים מחתני הפרס, קראוס ול'הוליייר קיבלו בשנה שעברה את פרס וולף הישראלי על עבודתם בתחום הזה.
הפרס בכימיה מוענק השנה לשלושה ממפתחי ההתקנים הזעירים המכונים נקודות קוונטיות (Quantum dots). מונג'י בוונדי (Bawendi) מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס בארצות הברית, לואיס ברוס (Brus) מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ואלכסיי אקימוב (Ekimov), כימאי רוסי העובד כעת בחברת תרופות בארצות הברית.
נקודות קוונטיות הם ננו-חלקיקים, כלומר גבישים זעירים של חומר, המתפקדים כמוליכים למחצה, שאפשר להנדס אותם למגוון עצום של שימושים בזכות היכולת לשלוט בתכונות האלקטרוניות והאופטיות שלהם. נקודות קוונטיות משמשות ברכיבים אלקטרוניים, בתאים סולריים, במכשירי דימות רפואי, במיקרוסקופים, בלייזרים, בהתקני תאורה ועוד.
אחד הפרסים הראויים ביותר – סרטון של Scishow על התגלית ועל קריקו (באנגלית):
