מערכת החינוך בישראל לא צריכה עוד רפורמה – היא זקוקה למהפכה שתעלה אותה על קטר המצוינות
עד שיתמנה שר חינוך חדש, עלינו להסתכל על מערכת החינוך שלנו, להבין את הערכים וסדרי העדיפות שמובילים אותה ולבחון עד כמה היא מתאימה לחברה שמבקשת לשגשג במאה ה-21.
המספרים מדברים. נתוני דו"ח "מצב החינוך 2018" של ה-OECD ומחקרים נוספים מעלים לדוגמה עד כמה מערכת החינוך בישראל ריכוזית: 69 אחוז מההחלטות הנוגעות לחינוך בישראל מתקבלות ברמת המדינה, לעומת 35 אחוז בלבד ברוב המדינות המפותחות. יתרה מזאת, בשעה שברובן חלק הארי של ההחלטות החינוכיות מתקבלות בסמכות משותפת של בית הספר, הרשות המקומית והמדינה, בישראל שיעור ההחלטות המשותפות הוא אפס.
תקציב החינוך הוא השני בגובהו אחרי תקציב הביטחון, אך ההשקעה בתלמיד נמוכה. זה נכון לכל הגילאים – ישראל משקיעה בילדי גן מחצית מהסכום הממוצע המקובל במדינות ה-OECD, והשקעתה בסטודנטים עומדת על שני שליש בלבד מאותו ממוצע. ושכר אנשי החינוך הישראלים? הוא נמוך ב-60-35 אחוז מעמיתיהם בעולם.
אף שמספר המורים לתלמיד בארץ דומה למקובל במדינות אחרות, ומספר שעות ההוראה אף גבוה מהממוצע, הישגי התלמידים כאן נמוכים יותר, במיוחד בתחומי ליבה כמו מתמטיקה, אנגלית ומדעים. המצב מדאיג עוד יותר לאור העובדה שהנתונים הללו אינם כוללים את תלמידי המגזר החרדי או הערבי, המונים יחד עשרות אחוזים מכלל התלמידים במדינה והישגיהם נמוכים עוד יותר.
ולבסוף, איכות המורים בעייתית, דבר שמתבטא בממוצע הפסיכומטרי הנמוך של סטודנטים להוראה (495) וריבוי ההיעדרויות של מורים. למעשה, כיום כל אחד יכול להיות מורה מחליף, אפילו בלי להציג תעודת יושר. גם תנאי העבודה הפיזיים רחוקים מלהיות נוחים ומכבדים. ולבסוף, חלק הארי של שיטות הלימוד וההערכה עדיין מבוסס על שינון, זיכרון ותרגול.
אור לגויים?
לא צריך להיות שר חינוך כדי להבין שלא זו התמונה החינוכית שמדינת ישראל, המבקשת להיות "אור לגויים", יכולה להרשות לעצמה. כדי לשנות את זה צריך הרבה אומץ, חזון וכישורי מנהיגות. כי יותר מכול, שר החינוך החדש צריך לאפשר למערכת להשתחרר מכבלי משרדו.
ברמת הניהול, על המערכת להשתחרר מהשליטה של המדינה בכל פרט ופרט. במצב הקיים, משרד החינוך גם מנהל, גם מפקח, גם מודד ומעריך וגם מעסיק. זה כולל את החובה להשתחרר מהצורך "להספיק את החומר" – אחד האויבים הגדולים של החינוך, שקוטל את היצירתיות, הסקרנות ואת חדוות הגילוי. משרד החינוך צריך להחליט מהי תוכנית הלימודים המינימלית ההכרחית לכל אזרח החי בישראל, ותו לא. כל השאר, כולל מבנה יום הלימודים, דרכי הלמידה וחלוקת התקציבים, יהיה נתון בידי קהילת בית הספר – המנהלים, המורים, התלמידים וההורים. תנו למערכות אלה להוכיח את עצמן ואת מקצועיותן. גם אזורי הרישום מיותרים לגמרי.
ברמת התכנים, יש להשתחרר מההיצמדות למוכר. יש לשאול מחדש את שאלות היסוד: מהן מטרות הליבה של החינוך? מי ראוי לקבוע מה לומדים? האם המבנה של קבוצת תלמידים באותה שכבת גיל הוא המבנה המפרה ביותר ללמידה? ושיעורים עוקבים של 45 דקות בנושאים משתנים? ומי קובע את סדרי העדיפויות של בית ספר?
במקביל, על המשרד להשתחרר מהסטנדרטיזציה. אנו יודעים כיום רבות על השונות האנושית, המתבטאת במגוון נטיות למידה, מערכות כישורים, תגובות רגשיות וקוגניטיביות ועוד. אך מבחני הבגרות ודומיהם בנויים על מבנה תחום הדעת שהם בוחנים, ולא על האדם הלומד. ההערכה הקיימת מענישה אותנו על טעויות, אף שטעויות וההכרה בהן הן אמצעי חיוני שמצמיח יצירתיות, חשיבה ואישיות.
חשוב מכל, ברמת המקצוענות, חייבים להשתחרר מתפיסת החינוך כדבר שכל אחד יכול לעשות. החינוך אינו בייביסיטר, אלא מקצוע שדורש מומחיות. "בחברה מתוקנת, הטובים בינינו יהיו מורים", אמר לפני 40 שנה לי אייקוקה, יו"ר חברת קרייזלר העולמית. והוא צדק. החינוך הוא מדד הערכים של החברה. חברה השואפת למצוינות בתחום מסוים מוודאת שאנשי המקצוע בו הם המצוינים ביותר שבנמצא. הגיעה השעה להפוך את ההוראה למקצוע יוקרתי, שרק מי שעומד בדרישות גבוהות יוכל לעסוק בו. השכר והתנאים יהיו בהתאם, וייגזרו מהוויתור על כל מה שהמערכת לא באמת צריכה לעסוק בו, ועל התמקדות במה שכן.
השינויים האלה מהפכניים, בהחלט, שכן מהפכה היא בדיוק מה שהמערכת צריכה. וכן, העלויות של השינוי הזה תהיינה גבוהות. אך אני מבקשת להתריע בפני שר החינוך החדש שהעלות של עוד רפורמה, או גרוע מכך – המשך הדשדוש במקום, תהיה גבוהה הרבה יותר. חשוב שלשר החינוך יהיו הכישורים הדרושים כדי להציב את ישראל בקטר של המצוינות החינוכית העולמית. ההצלחה שלו תהיה ההצלחה של כולנו.
