משני צידי המתרס

וב המדענים משקיעים את זמנם במחקר למען קידום הידע וההבנה של העולם הסובב אותנו. אולם לפעמים הנסיבות והאידיאולוגיה מובילות אותם להקדיש את כישוריהם לטובת המאמץ המלחמתי של ארצם. זה בדיוק סיפורם של שני מדענים גדולים שפעלו במלחמת העולם הראשונה: שניהם כימאים, שניהם בנים למשפחות יהודיות, והם ניצבו משני צידי המתרס של המדינות הנלחמות. אחד מהם הפך כעבור שלושים שנה לנשיא מדינת ישראל, ואילו השני נאלץ לברוח ממדינתו כשהשלטונות הפנו לו עורף. כל זה לא מנע מהם לפתח ביניהם קשר מיוחד.

מדען ומדינאי

סיפור חייו של חיים ויצמן כתוב בדפי ההיסטוריה של התנועה הציונית ומדינת ישראל. כבר בילדותו בכפר מוטל שבבלרוס הוא הפגין כישרון בשני תחומים: כימיה ומדינאות. ככימאי הוא הצטיין בהמצאת שיטות ותהליכים להפקת חומרים. במקביל הוא התגייס לתנועה הציונית, שעשתה אז את צעדיה הראשונים. הוא הצטרף לתנועת "חובבי ציון" והתקדם עד מהרה לעמדת הנהגה, תוך שהוא מרחיב בהתמדה את קשריו ומעגלי ההשפעה שלו בעולם.

כוחו הגדול היה טמון בהצלחתו לשלב בין הישגיו המדעיים לתחום המדיני. בשנת 1904, לאחר שסיים דוקטורט בכימיה בגרמניה ובשווייץ,  עבר ויצמן לאנגליה והחל לעבוד במעבדת מחקר במנצ'סטר. הוא גילה שם חיידק שנקרא על שמו, אורגניזם ויצמן, שבעזרתו אפשר להפיק חומרים ממקורות צמחיים בתהליך של תסיסה.

אחד מהחומרים הללו היה האצטון, שמשמש אותנו כיום להסרת לק מהציפורניים. באותה תקופה האצטון היה ממס חיוני בתהליך ההכנה של קורדיט – סוג של אבק שריפה, אולם לא הייתה אז שום שיטה מוכרת לייצר אותו בכמות תעשייתית. בשנת 1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הצבא הבריטי מצא את עצמו בבעיה, שכן מצבורי האצטון הטבעי באירופה נמצאו בתחומי גרמניה, וגרמניה הייתה האויב.

בשל כך הזמין שר הימייה הבריטי דאז, וינסטון צ'רצ'יל, את ויצמן למשרדו וביקש את עזרתו. המדען הצעיר השכיל להבין את ההזדמנות הניצבת בפניו וקיבל את המשימה. כך מצא את עצמו ויצמן בשנים הבאות אחראי על מבשלות שיכר רבות באנגליה, ארצות הברית וקנדה, שהוסבו למפעלים לייצור אצטון.

בזכות פעילותו זו טיפח ויצמן קשרים טובים עם מנהיגי האימפריה הבריטית, ביניהם גם ראש הממשלה לויד ג'ורג' ושר החוץ הלורד ארתור ג'יימס בלפור. כשהמלחמה החלה להתקרב לסופה ניצל ויצמן את הקשרים האלה כדי לדרבן את הממשלה הבריטית לפרסם את הצהרת בלפור המפורסמת בנובמבר 1917. זו הייתה הפעם הראשונה שמעצמה עולמית הכירה רשמית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.

אחרי מלחמת העולם הראשונה תפס ויצמן מקום מרכזי בהנהגת ההסתדרות הציונית ופעל רבות למען היישוב העברי בארץ ישראל ויהודי העולם כולו. הוא היה בין מייסדי האוניברסיטה העברית בירושלים וגייס כספים רבים לתנועה הציונית. כמו כן נפגש עם מנהיגים מהעולם הערבי, כגון האמיר פייסל, בניסיון למצוא פתרון של שלום לסכסוך ולזכות בתמיכתם בהקמת מדינה יהודית.

מעבדה וומפעל לייצור אצטון בטורונטו קנדה 1916באדיבות יד חיים ויצמן

דשן פורה וגז קטלני

מעבר לחזית ניצב באותה עת מדען יהודי נוסף שהתגייס גם הוא למאמץ המלחמתי של מולדתו – גרמניה. הנשק שהוא פיתח – גז הכלור – גרם לרבים לראות בו פושע מלחמה, למרות תרומתו הבלתי מעורערת לפיתוח טכנולוגיות למטרות שלום לפני המלחמה.

פריץ הבר (Haber) נולד ב-1868 למשפחה יהודית בפרוסיה, אך התנצר כדי להתקדם ביתר קלות בעולם האקדמי הגרמני. כבר בתחילת המאה ה-20 הוא פיתח תהליך כימי חשוב ביותר להפקת אמוניה מחנקן באוויר לצורך יצירת דשנים חקלאיים. יחד עם עמיתו קרל בוש הוא פיתח את תהליך הבר-בוש שבעזרתו אפשר להפיק אמוניה מהאוויר בתנאי לחץ קיצוניים. על ההמצאה הזו, שאפשרה להאכיל את אוכלוסיית העולם הצומחת בהתמדה קיבל הבר את פרס נובל בכימיה בשנת 1918, למרות מחאות נמרצות מצד מתנגדי השימוש בנשק הכימי שפיתח במהלך המלחמה.

"למען האנושות בימי שלום, למען המולדת במלחמה" – זה אחד המשפטים המפורסמים המיוחסים להבר, והוא אכן לקח את מחויבותו למדינה הכי רחוק שאפשר במהלך מלחמת העולם הראשונה.

הבר התבקש להוביל תוכנית לפיתוח סוג חדש של לוחמה: נשק כימי. מלחמת העולם הראשונה נודעה כ"מלחמת השוחות", שכן לאורך קווי החזית הארוכים, בעיקר בבלגיה ובצרפת, נחפרו שוחות שבהן התבצרו החיילים לאורך זמן רב. המדינות הלוחמות חיפשו דרכים יצירתיות לשבור את קווי האויב, והבר התגייס לצבא ועמד בראש היחידה שפיתחה כלי נשק כימיים. הוא האמין כי השימוש האכזרי הזה יביא לסיום מהיר של המלחמה ויחסוך הרוגים רבים בטווח הארוך.

החומר העיקרי שעליו עבד הבר היה גז הכלור. ב-22 באפריל 1915 נעשה הניסוי הראשון בגז הכלור בשדה הקרב, מול קווי הצבא הצרפתי ליד העיירה הבלגית אִיפְר. 150 טון של גז הונחו במכלים לאורך כשבעה קילומטרים. בחמש בערב, כשהרוח נשבה בכיוון הנכון, ניתנה ההוראה לשחרר את הגז מהמכלים. הגז הירקרק-צהבהב יצר ענן בגובה 30 מטר שהתקדם באיטיות לעבר השוחות של הצרפתים. גז הכלור, הכבד מהאוויר, הגיע לכל מי שניסה להתחפר באדמה. בתחילה הגז גרם לשיעול, דמעות והקאות, ובהמשך לחנק ולמוות. בסך הכול כ-5,000 חיילים צרפתים נהרגו בהתקפה ורבבות נפגעו. הגרמנים כבשו כמה כפרים קטנים והתקדמו כשלושה קילומטרים בלבד לתוך שטח האויב.

מבחינה אסטרטגית זאת לא הייתה התקפה מוצלחת במיוחד, אך היא בישרה את תחילת עידן הלוחמה הכימית ופתחה מרוץ חימוש כימי בין המדינות הלוחמות. הבר עצמו חזר אחרי הניסוי המוצלח לביתו בברלין. אשתו, קלרה, שנוסף על היותה פציפיסטית הייתה גם האישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור בכימיה בגרמניה, התאבדה כעבור כמה ימים כששמעה מה עשה בעלה. למרות הטרגדיה, הבר המשיך לעמוד בראש מאמצי הפיתוח של הנשק הכימי בגרמניה עד סוף מלחמת העולם הראשונה.

לאחר תבוסתה של גרמניה במלחמה המשיך הבר לפעול למען מדינתו ולשיקום כלכלתה ההרוסה. הוא ניסה, ללא הצלחה מרובה, לפתח שיטות להפקת זהב ממי ים ועמד בראש יחידה לפיתוח חומרי הדברה לחקלאות. אחד מהחומרים שפיתח היה קוטל חרקים יעיל במיוחד בשם "ציקלון", על בסיס ציאניד. בשנות ה-40 השתמשו הנאצים בנגזרת של הרעל הזה לרצח בני עמו של הבר במחנות ההשמדה, ביניהם רבים מבני משפחתו שלו. הבר כבר לא היה אז בחיים.

פריץ הבר, באדיבות הקרן לפרס נובל

כימיה אישית

במשך רוב ימי חייו התנגד הבר בפומבי לציונות ודגל בהשתלבות של היהודים במדינות שבהן הם חיים. לכן הוא גם הסתייג מוויצמן ומפעילותו הציונית. כמו כן הוא ניסה לשכנע מדען גדול אחר, אלברט איינשטיין, להימנע מפעילות ציבורית למען הציונות.

כל זה השתנה ב-1933, כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה. עד מהרה נדרש הבר לפטר את היהודים הכפופים לו במכון הקיסר וילהלם שניהל בברלין. הוא הבין שהוא נמצא בצד הלא נכון של המפה, ושעד מהרה מוצאו היהודי יהפוך גם אותו למטרה בעיני הנאצים. הוא ברח מגרמניה לשווייץ, והחל להתקרב לציונות.

ויצמן והבר נפגשו ארבע פעמים בחייהם. הפעם הראשונה הייתה בפריז בתחילת שנות ה-30 במעבדה של הרמן הבר, בנו של פריץ וכימאי בעצמו. ויצמן והבר הגיעו לביקור במקום באותו זמן, ושוחחו לראשונה. למרות עמדותיו המוצהרות של הבר, ראה בו ויצמן פוטנציאל לגיוס למען המאמץ הציוני.

השניים שמרו על קשר ונפגשו שוב בברלין, כשוויצמן התארח אצל הבר במכון הקיסר וילהלם. פגישתם הבאה הייתה בלונדון, אחרי שהבר ברח מגרמניה. בשלב הזה בריאותו של הבר כבר החלה להתרופף.

הפעם הרביעית והאחרונה שהתראו הייתה גם המעניינת ביותר. זה קרה בסוף שנת 1933, בעיר השוויצרית זרמט. ויצמן הגיע לעיר לחופשה עם משפחתו, והבר, שגר לא הרחק משם, הצטרף אליהם לארוחת הערב.

היו אלה ימים לא קלים עבור ויצמן. כמה שנים קודם לכן הוא הודח מראשות ההסתדרות הציונית בעקבות הביקורת שספג על קרבתו היתרה לממשל הבריטי. באותו ערב התכנס הקונגרס הציוני ה-18 בפראג, שוויצמן החרים אותו. במהלך ארוחת הערב התקשרו אל ויצמן עוד ועוד ממשתתפי הקונגרס והפצירו בו שיגיע וישמיע את קולו, אך הוא עמד בסירובו. גם הבר הצטרף למאמץ. בספרו האוטוביוגרפי "מסה ומעש" שִחְזר ויצמן את הדברים שהבר אמר לו באותו ערב:

"ד"ר ויצמן היקר, אני הייתי אחד האנשים הגדולים בגרמניה. הייתי יותר ממפקד צבאי גדול, יותר ממנהיג של תעשיות. הייתי מייסד של תעשיות. עבודתי הייתה חיונית לכלכלה ולהתרחבות הצבאית של גרמניה. כל הדלתות היו פתוחות עבורי. אבל התפקיד אותו מילאתי, זוהר ככל שהוא נראה, הוא כאין ואפס לעומת תפקידך. אתה לא יוצר מתוך שפע – אתה יוצר מתוך כלום, בארץ שבה חסר הכול. אתה מנסה להשיב את תחושת הגאווה לשארית של עם עתיק. ואתה, לדעתי, מצליח בזאת. באחרית ימי אני רואה עצמי כפושט רגל. אחרי שאלך ואינני, ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי הימים הארוכים של עמנו. אל תתעלם מהקריאה עכשיו, לך לפראג, אפילו במחיר של האכזבה המרה בה תיתקל שם".

ויצמן לא השתכנע ונשאר בזרמט. אבל הישג משמעותי עדיין נרשם בפגישתם – ויצמן שכנע את הבר להצטרף אליו למכון זיו, מכון המחקר שהוא עמד לפתוח ברחובות. הכימאי הגולה נעתר לעלות לארץ ישראל ולעזור לוויצמן בניהול המכון החדש.

לאחר פגישתם החל הבר להתכונן למעבר לארץ ישראל וכעבור כמה שבועות שלח את כל חפציו ויצא לדרך. ואולם, בריאותו המעורערת כשלה עוד לפני שהספיק לצאת מגבולות שווייץ והוא הלך לעולמו בעיר בזל, בן 66, פליט חסר בית. הוא נקבר שם לצד אשתו הראשונה, קלרה. חפציו הגיעו לארץ ישראל - ספרייתו המדעית שמורה בארכיון מכון ויצמן למדע, ומכתבים רבים שכתב לוויצמן אצורים בגנזך של יד חיים ויצמן. כך הסתיימה דרכו של אחד המדענים השנויים במחלוקת שידעה האנושות – אדם נערץ על תרומתו להצלת מיליוני אנשים מרעב, אך גם אבי הלוחמה הכימית וגז הציקלון, שקטלו מיליוני אנשים.

סיפורו של ויצמן עוד לא הסתיים. מכון זיו שהוא הקים ב-1934 היה למכון מחקר מוביל. לפני 70 שנה, ב-1949, לרגל יום הולדתו ה-75 של ויצמן, הוסב שמו למכון ויצמן למדע. ויצמן שב לעמוד בראש ההסתדרות הציונית ב-1935, ומילא תפקיד משמעותי ביותר ב-1948 כששכנע את נשיא ארצות הברית הארי טרומן לתמוך בהקמת המדינה. ב-1949 התמנה ויצמן לנשיאה הראשון של מדינת ישראל. ביתו במכון ויצמן הפך למשכן הנשיא הרשמי, ורק לאחר מותו ב-1952 עבר המשכן לירושלים.