מעלים את הדופק

בניסוי הזה נראה איך אפשר להשפיע על הדופק שלנו בכמה דרכים, שאינן דווקא מאמץ גופני.

ציוד

• שעון עצר – אפשר גם להשתמש בשעון העצר שבטלפון החכם
• בלון ומחט, זמבורה או כלי רועש אחר.
• מהלך הניסוי

את מהלך הניסוי אפשר לראות בסרטון הבא: 

מה קרה פה?

בסרטון ראינו שמצבים מסוימים גורמים לדופק שלנו להאיץ. הדופק שאנו מודדים בלחיצה על פרק היד שלנו, בדיוק מעל העורק שעובר סמוך לעור, הוא הלחץ שמפעיל הדם על דפנות כלי הדם כשהלב מתכווץ ומזרים את הדם לעורקים. אפשר להשוות את הלחץ הזה ללחץ המים בצינור השקיה. ככל שקצב פעימות הלב מהיר יותר, הדופק עולה, הדם זורם מהר יותר, וזקוק לפחות זמן כדי לשאת חמצן וחומרי מזון לתאים בכל איברי הגוף. במהלך מאמץ גופני, למשל כשאנחנו רצים או קופצים, תאי השריר צריכים חמצן ואנרגיה, ולכן הלב יעלה את קצב פעולתו ונראה שהדופק שלנו מתגבר על מנת לספק לתאים את צורכיהם במהירות.

עד כאן נשמע הגיוני: כשהשריר מתאמץ הוא זקוק ליותר חמצן ואנרגיה, ולכן הדופק עולה במהלך פעילות גופנית. אבל ראינו בסרטון שהדופק עולה גם כשאנחנו נבהלים מרעש פתאומי, בלי שום מאמץ גופני. כניסוי המשך תוכלו לנסות לחשוב על משהו מפחיד או מכעיס, ותגלו שדי בעצם המחשבה כדי להעלות את הדופק. איך זה ייתכן?

הדופק שאנו מודדים הוא הלחץ שמפעיל הדם על דפנות כלי הדם כשהלב מתכווץ ומזרים את הדם לעורקים. מדידת דופק בעזרת האצבע | מתוך הסרטון, צילום: עידן גליקזליג 

כשקורה לנו משהו בלתי צפוי, למשל רעש חזק ופתאומי כמו בסרטון, או מכונית שבולמת בחריקת בלמים בשעה שאנחנו חוצים את הכביש, נכנסת אצלנו לפעולה האמיגדלה – אזור במוח שמזהה סכנות ומעורר תגובת פחד. האמיגדלה מפעילה אזור נוסף במוח, שנקרא היפותלמוס ושייך למערכת העצבים האוטונומית, או העצמאית. החלק הזה של מערכת העצבים איננו קשור לרצון שלנו. בשונה מפעולות רצוניות כמו הושטת יד לכוס מים, שאנחנו עושים מתוך בחירה, מערכת העצבים האוטונומית פועלת באופן אוטומטי, ללא כל כוונה מצידנו. היא אחראית על תפקודים חיוניים לחיים, כמו נשימה. נשימה אינה רצונית, כי מה יקרה אם חלילה נשכח לנשום?

לברוח מחזיר הבר

מערכת העצבים האוטונומית מחולקת לשתי מערכות: מערכת העצבים הסימפתטית ומערכת העצבים הפרסימפתטית. כשהמוח מזהה סכנה, מערכת העצבים הסימפתטית מעוררת שרשרת של תגובות גופניות שנועדו לאפשר לנו להגיב במהירות וביעילות לאיום חיצוני. מאחר שהתגובות הטיפוסיות הן הסתערות על מקור הסכנה או התרחקות ממנו, נוהגים לקרוא לה תגובת הילחם או ברח.

כשהמוח מזהה סכנה, מערכת העצבים הסימפתטית מעוררת שרשרת של תגובות גופניות שנועדו לאפשר לנו להגיב במהירות וביעילות לאיום חיצוני. אילוסטרציה של ילד בורח מאריה | מתוך הסרטון, צילום: עידן גליקזליג, אנימציה: רונית צוויג

דמיינו למשל שאתם מסתובבים בכרמל ולפתע פתאום מסתער עליכם חזיר בר ענקי. כדי לברוח ממנו תצטרכו לרוץ ממש מהר. לכן מערכת העצבים הסימפתטית מעלה את קצב פעימות הלב וקצב הנשימה, ומסיטה את אספקת הדם אל השרירים כדי שיהיה להם שפע של חמצן ואנרגיה לריצה. בה בעת היא מצמצמת את אספקת הדם למערכות אחרות בגוף, שחשובות פחות להישרדותנו במצבי חירום – למשל מערכת העיכול. לא חשוב במיוחד לעכל את השניצל שאכלנו קודם אם אנחנו צריכים לנוס מחזיר בר זועם. לאחר שנחלצתם בשלום מהסכנה והחזיר מצא לעצמו עיסוקים מועילים יותר הרחק מכם, תיכנס לפעולה מערכת העצבים הפרסימפתטית, תוריד את קצב הלב והנשימה ותחזיר את הגוף למצב רגיעה. כעת תוכלו להתמקד מחדש בעיכול מזון ובגדילה.

המוח שלנו לא מבדיל בין איום אמיתי ומוחשי, כמו חזיר מגודל ששועט לעברנו, לאיום מתון יותר שעלול להתממש. כל מה שהוא יודע הוא שמשהו מפחיד קורה והוא דורש תגובה מהירה - גם אם אחר כך מתברר שזה בסך הכל היה בלון שהתפוצץ, ואין פה באמת סכנה. ה"איום"  יכול להיות גם מבחן במתמטיקה שאנחנו חוששים להיכשל בו, או ויכוח סוער על מערכת המשפט. בכל המקרים המוח מכין את הגוף לתגובת הילחם או ברח – מבחינתו ייתכן שנאלץ להילחם נגד המשוואות או לברוח מפני הטיעונים בוויכוח.

רגשות שליליים, כמו חרדה, פחד או זעם, גורמים למערכת העצבים הסימפתטית לפעול. לכן הם מעלים את קצב הלב עולה ומכניסים את הגוף לדריכות. אם המצב הזה נמשך לאורך זמן, התגובת הפיזיולוגיות שלנו לסכנה עלולות להשפיע לרעה על בריאותנו. מה אפשר לעשות? לנשום נשימות עמוקות, ולזכור שגם אם משהו מפחיד או מלחיץ אותנו כרגע, לא באמת רודף אחרינו חזיר בר.