אז מה רצית לדעת?

"למה בני אדם לא יכולים לעוף?", "האם יש חייזרים?", "האם למדוזה יש מוח?" – השאלות האלה מסקרנות את הילדים שלכם? נראה שכן. הבעיה היא שהם יצטרכו לחפש את התשובות בעצמם, מפני שהם לא יקבלו אותן בבית הספר.

מחקרים מהעשור האחרון הראו שמרבית השאלות שיש לתלמידים אינן מקבלות מענה בתכנית הלימודים במדעים וגם לא בשיעור, בדרך כלל בגלל אילוצי זמן. למורה יש תכנית לימודים מחייבת, מוכתבת מראש, ובמרבית המקרים שאלות של תלמידים אינן קשורות ישירות לתכנית הלימודים.

סילבוס צללים הוא מודל שפותח כדי לתת מענה לבעיה זו. שמו ניתן לו בהשראת המונח ממשלת צללים, שמשמעותו שמפלגת האופוזיציה מעמידה הרכב חלופי לממשל כהכנה לכך שתנצח בבחירות הבאות ושתרכיב את הממשלה העתידית. במקרה הזה, סילבוס הצללים הוא הצעה לשילוב הנושאים שמעניינים את התלמידים בתכנית הלימודים הפורמלית, באופן שאינו מתנגש עם הצורך ללמד נושאים מסוימים. המודל מציע לשלב שאלות של תלמידים בתכנית הלימודים הפורמלית כדי שיגלו בה עניין רב יותר ויוכלו להשפיע על התכנים הנלמדים בשיעורי המדעים.

מסוגלים ליותר

הרעיון נולד במחקר שערכו ד"ר גלית חגי ופרופ' חבר אילת ברעם-צברי מהפקולטה לחינוך למדע ולטכנולוגיה בטכניון. החוקרות התמקדו בתלמידי ביולוגיה שהתבקשו לכתוב בתחילת כל נושא חדש שנלמד שאלות שמעניינות אותם. השאלות הותאמו לרעיונות המרכזיים בתכנית הלימודים, והמורים שהשתתפו במחקר שילבו אותן במהלך ההוראה השוטפת במטרה להגביר את המוטיבציה של התלמידים.

ד"ר חגי מצאה שהוראה שבה יש התייחסות אל שאלות של תלמידים מגבירה את רמת העניין שלהם במקצוע. יותר מכך, התייחסות כזו עונה לשלושה צרכים לימודיים בסיסיים של התלמיד לפי תיאוריית ההכוונה העצמית: הצורך להרגיש שאני מסוגל, הצורך בתחושת הערכה והצורך בתחושה של אוטונומיה ושליטה על הלמידה.

ביישום שיטת ההוראה הזו השתתפו 175 תלמידים משמונה כיתות, וחמישה מורים משלושה תחומי דעת - ביולוגיה, גיאוגרפיה וביוטכנולוגיה. המורים דיווחו שלתלמידיהם היה קל להתחבר לחומר הנלמד ושהמוטיבציה הפנימית שלהם ללמידה גדלה. נוסף על כך, בעקבות מתן האפשרות לתלמידים לשאול שאלות שמובילות את הלמידה, הם דיווחו על יחס חיובי יותר אל המורה ואל המקצוע, וגם על שיפור באקלים החברתי של הכיתה ועל התעוזה הגוברת שלהם לשאול שאלות ולנווט את הלמידה.

"הרעיון אינו להמציא תכנית לימודים חדשה שתתבסס רק על שאלות תלמידים אלא לשלב את מה שהתלמידים רוצים ללמוד בתוך מה שהם חייבים ללמוד ממילא", מסבירות ד"ר חגי ופרופ' חבר ברעם-צברי. "למשל, אם במסגרת תכנית הלימודים בביולוגיה לכיתה י"א המורים צריכים ללמד על הנדסה גנטית, חשוב שידעו שתלמידים מתעניינים יותר בהנדסה גנטית בבעלי חיים ובבני האדם מאשר בהנדסה גנטית בחקלאות. כך מורים יוכלו להיצמד לתכנית הלימודים ולענות על שאלות כמו 'האם אפשר לשלב בין גנים של בני אדם ובעלי חיים?' במקום ללמד באמצעות דוגמאות בפירות ובירקות".

אך אליה וקוץ בה: תכנית הלימודים אינה יכולה לתת מענה לכל השאלות שיש לתלמידים, זה בלתי אפשרי. גם אם כן, מה יקרה מחר – האם התלמידים עדיין יתעניינו באותו הדבר? מה "תאריך התוקף" של העניין שהם מגלים בנושאים שונים?

הרעיון הוא לשלב את מה שהתלמידים רוצים ללמוד בתוך מה שהם חייבים ללמוד ממילא. איורים: ספיר שנץ

פרופ' ברעם-צברי והחוקרת סבירסקי בחנו את השאלות הללו באמצעות ניתוח של יותר מ-2,000 שאלונים, שביקשו מתלמידי כיתות ד'-י"ב לציין אם הם היו רוצים לדעת את התשובה לשאלות מדעיות נפוצות כמו "למה בני אדם מפהקים?" ו"מי המציא את המחשב?"; שאלות ספונטניות של תלמידים כמו "האם למדוזה יש מוח, ואם כן איפה הוא נמצא? אם לא, איך היא זזה?"; ושאלות מספרי לימוד במדעים, למשל "מה הטמפרטורה על כוכב הלכת פלוטו?".

הן מצאו שהשאלות מספרי הלימוד היו המשעממות ביותר, ואילו השאלות הנפוצות ושאלות התלמידים זכו לדירוג גבוה מאוד בקרב קבוצות גיל שונות, מגדרים ובתי ספר. השאלה המעניינת ביותר, שדורגה ראשונה בכל בתי הספר ובכל שכבות הגיל, הייתה "האם יש חיים בכוכבים אחרים?".

החוקרות גם ערכו השוואה לשאלונים שנאספו כעשור קודם למחקר זה, ובחנו גם את מידת היציבות של רמת העניין. הממצאים הצביעו על התאמה כמעט מושלמת (r=0.93) בין הממצאים משנת 2007 לממצאים משנת 2017.

יציבות העניין והעניין המשותף בשאלות הנפוצות מעיד על הפוטנציאל בשילוב שאלות כאלה בתכנית הלימודים במדעים. כך שאם איננו יכולים לתת מענה לכל שאלות התלמידים, אולי אפשר לפחות לתת מענה למה שמעניין את רובם.