היום לפני: אלכסנדר פלמינג

"אדם ששכלו אינו מוכן לכך עלול שלא להבחין בידה המושטת של ההזדמנות" כתב אלכסנדר פלמינג, המדען ששכלו החריף איפשר לו לא רק להבחין ביד המושטת אלא גם ללפות אותה בחוזקה.

אלכסנדר פלמינג נולד ב-6 באוגוסט 1881 בכפר קטן בדרום מערב סקוטלנד, שביעי משמונת ילדיו של חקלאי קשה יום. אביו מת כשאלכסנדר היה בן שבע והילדים נאלצו לעבוד בחווה ולסייע בפרנסת המשפחה. אף על פי כן אלכסנדר לא ויתר על לימודיו, וכשסיים את בית הספר היסודי השיג בעצמו מלגת לימודים לעוד שנתיים.

כשהיה בן 13 עבר להתגורר אצל אחיו טום, שהיה רופא בלונדון. הוא למד מסחר בתיכון מקצועי, וכשסיים את הלימודים בהצטיינות בגיל 16, השיג עבודה משרדית בחברת ספנות. כעבור כמה שנים, כשירש סכום צנוע מדודו, השתמש בו למימון לימודי רפואה.

בשנת 1900 התנדב לגדוד רובאים סקוטי בצבא הבריטי, שם התגלה כישרון הקליעה שלו. הגדוד היה אמור להישלח למלחמת הבורים בדרום אפריקה, אך היא הסתיימה בטרם הושלמה הכשרתו. פלמינג המשיך להתנדב בשורות הגדוד עד 1914, במקביל לעיסוקיו האחרים.

כשסיים את לימודי הרפואה תכנן פלמינג להתמחות בכירורגיה, אך לא היה לו הסכום הדרוש לכך. בעודו בוחן את אפשרויותיו הוא קיבל הצעה להצטרף למעבדת הבקטריולוגיה בבית החולים סנט מארי. ראש המעבדה, אלמרות' רייט (Wright), היה חובב קליעה מושבע ורצה מאוד שמעבדתו תזכה בתחרות צלפים יוקרתית, תחום שפלמינג הצטיין בו, כאמור. בסופו של דבר הוא זכה גם בגביע הנכסף וגם בחוקר מסור וחרוץ.

קליע הכסף

פלמינג ורייט ניסו לפתח חיסונים נגד זיהומים חיידקיים, אך בלי הצלחה של ממש. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התנדב פלמינג לצבא הבריטי כרופא והוצב במעבדה בצרפת שניסתה לפתח תרופות אנטיביוטיות. לרשות הרפואה עמדו אז כמה חומרים שקטלו חיידקים ביעילות מסוימת, אך היו בדרך כלל רעילים גם לאדם. פלמינג ראה חיילים רבים מתים בייסורים בשל פצעים שהזדהמו והיה נחוש למצוא את "קליע הכסף" – חומר שיקטול רק חיידקים, בלי לפגוע בתאים אחרים.

אחרי המלחמה, כחוקר עצמאי בסנט מארי, מיקד פלמינג את מאמציו במציאת תרופות כאלה. הוא טפטף חומרים על תרביות חיידקים, וב-1921 גילה שטיפות נזלת מפרקות חלק מהתרבית והבין שיש בהן חומר שמשמיד חיידקים. פלמינג בודד את החומר, קרא לו "ליזוזים" ובהמשך גילה כי הוא קיים בנוזלי גוף רבים, בהם דמעות, רוק ודם, ואף במוצרים מהחי והצומח. אולם הפעילות של ליזוזים נגד חיידקים לא היתה חזקה די הצורך לפיתוח תרופה, כך שהוא המשיך לחפש חומר יעיל יותר.

בספטמבר 1928 שב פלמינג למעבדה מחופשה משפחתית מהנה וגילה שפטריית עובש זיהמה את תרביות חיידקי הסטפילוקוקוס שחקר. בטרם השליכן לאשפה הוא התבונן בתשומת לב בתרביות המזוהמות והבחין שסביב הפטרייה נוצרה מעין "הילה" של אזור נקי מחיידקים. שכלו של פלמינג זיהה את ידה המושטת של ההזדמנות ולא הרפה ממנה. הוא גידל את העובש והתחיל לבדוק את ההשפעה שלו על תרביות חיידקים. התברר לו שמדובר בפטרייה מסוג פניציליום (Penicillium) ושהמיצוי שלה, שאותו כינה "פניצילין", יעיל נגד חיידקים גראם-חיוביים, כלומר בעלי דופן עבה.

פלמינג התחיל להזריק את המיצוי לחיות מעבדה וגילה שהוא אינו רעיל. הוא פרסם את הממצאים ותכנן להתחיל בניסויים קליניים לבדיקת יעילות החומר בטיפול בזיהומים, אך נתקל בקשיים רבים. הוא לא הצליח לגדל את הפטרייה כדי להפיק את כמויות החומר הדרושות לניסויים. חסר לו הידע הדרוש בכימיה כדי לבודד את החומר הפעיל, והמיצויים שהכין לא היו בעלי רמת פעילות קבועה. גם הפרסום לא עורר התלהבות מיוחדת בקהילה המדעית והרפואית. בסופו של דבר הוא זנח את העבודה עם הפניצילין ועבר לחקור תרופות אחרות.

זיהה את ידה המושטת של ההזדמנות. פלמינג במעבדה | צילום: ויקיפדיה

בזכות המלחמה

המפנה הגיע ב-1939. מספר הנפגעים הגבוה בקרבות מלחמת העולם השנייה עורר צורך דוחק בפיתוח אנטיביוטיקה יעילה. שני חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, הפרמקולוג הווארד פלורי (Florey) והכימאי ארנסט בוריס צ'יין (Chain, שמו העברי היה חן) נתקלו בפרסומים של פלמינג וניסו להתגבר על המכשולים שעמדו בדרכו. הם איתרו מינים של פטריית הפניציליום שמייצרים כמויות גדולות יותר של פניצילין, ופיתחו שיטות לגדל אותן בהיקף רחב, להפיק מהן יותר חומר פעיל ולמצות אותו ביעילות.

במאי 1940 ריפאו החוקרים מאוקספורד בעזרת פניצילין עכברים שהודבקו במינון קטלני של חיידקים. בפברואר 1941 הצילו בעזרת פניצילין את חייו של שוטר שנחתך בעת שגזם ורדים בגנו וגסס מזיהום. לרוע מזלו החומר אזל לפני שהטיפול הושלם והוא מת כעבור כמה ימים.

המלחמה הקשתה מאוד על הקמת מפעל לייצור פניצילין בבריטניה. בסופו של דבר הייתה זו מעבדה של משרד החקלאות האמריקאי שפיתחה שיטות לגידול הפטריות בהיקף רחב ולייצור פניצילין תעשייתי. חברות תרופות אמריקאיות, שהבינו את הפוטנציאל המסחרי, נרתמו גם הן וב-1944 החלו סוף סוף זריקות הפניצילין להגיע אל שדות הקרב. התרופה הצילה את חייהם של חיילים רבים, ובהמשך גם של אזרחים.

לאחר המלחמה, ב-1945, קיבלו פלמינג, פלורי וצ'יין את פרס נובל ברפואה בזכות פיתוח הפניצילין. לימים התברר שהתרופה מעכבת את בניית הדופן של החיידקים ולכן הופכת אותם פגיעים מאוד. הגילויים איפשרו לייצר נגזרות סינתטיות של פניצילין בלי צורך בגידול הפטריות עצמן. פניצילין היתה לאחת התרופות היעילות והנמכרות ביותר בהיסטוריה.

מחקרים היסטוריים מאוחרים יותר העלו שהפניצילין התגלה כמה וכמה פעמים קודם לכן. חוקרים בעלי שם, ובהם לואי פסטר (Pasteur) וג'וזף ליסטר (Lister) הבחינו כבר במאה ה-19 שהעובש מעכב גידול של חיידקים, אך לא עשו שום צעד לפיתוח תרופה.

נוסף על פרס נובל זכה פלמינג בתואר אבירות ובפרסים רבים. הוא הוזמן להרצות בכל רחבי העולם, אך נותר נאמן להרגליו הישנים ואהב לטפל בגינת ביתו ולשחק סנוקר במועדון לונדוני. ב-11 במרץ 1955 מת מהתקף לב, בגיל 73. הוא הונצח בדרכים רבות ודיוקנו הופיע בין השאר על שטר כסף ועל בולי דואר. כתב העת Time בחר בו לאחד ממאה האנשים החשובים במאה ה-20, ובמשאל של ה-BBC הוא נבחר לאחד ממאה הבריטים החשובים בהיסטוריה. פלמינג נטמן בכנסיית סנט פול לצד דמויות היסטוריות כמו הדוכס מוולינגטון והלורד נלסון – אולם בעוד הם היו אנשי צבא ששפכו דם רב, הוא זכה לכבוד הרם על תרומתו להצלת חיים רבים מספור.