היום לפני: האור שבקצה הצומת

באמצע שנת 1949, לא הרבה אחרי מלחמת השחרור, הגיעה הקידמה לישראל. בפינת הרחובות הרצל, בלפור וביאליק בחיפה התקינה העירייה חידוש משונה: מתקן פנסים תלוי על חוט חשמל שהאיר בשלושה צבעים ונועד לכוון את התנועה בצומת הסואן. המתקן החדשני זכה לשם הקליט "מנגנון אור אוטומטי לכיוון תנועה", והעירייה הפיצה מנשר לתושבים שהבהיר לתושבים איך לנהוג ולהתנהג בתנועה עם המתקן החדש והחדיש הזה. אנשים נהרו לחיפה מכל הארץ לחזות בחידוש.

עד מהרה התפשט החידוש גם לערים נוספות ומתקן דומה, הפעם על עמודים, נכנס לשימוש גם בתל אביב, בפינת הרחובות הרצל ודרך יפו. לירושלים הגיע העתיד התחבורתי רק ב-1955, עם התקנת מנגנון הכוונת תנועה בצומת הראשי של הרחובות המלך ג'ורג' ויפו. באותה שנה התעוררה גם האקדמיה ללשון העברית והגתה מילה לתיאור הטכנולוגיה החדישה: רמזור.

הרמזור הגיע לישראל באיחור רב, שכן את הרעיון לכוון את התנועה בצמתים באמצעות שילוט משתנה הגה כבר באמצע המאה ה-19 המהנדס האנגלי ג'ון פיק נייט (Knight) שהתמחה בשיטות איתות לרכבות. בשנת 1865 הוא ניגש אל נציב המשטרה בלונדון והציע לו ליישם את שיטת האיתות של הרכבות גם ברחובות לונדון. המנגנון כלל סמפור (מתקן איתות המבוסס על זרועות נעות, כנהוג במסילות ברזל) בשעות היום ותאורת גז אדומה וירוקה בשעות הלילה.

נדרשו שלוש שנים ליישום התוכנית, וב-9 בדצמבר 1868 הותקן רמזור הגז בצומת הרחובות גרייט ג'ורג' וברידג', לא הרחק מגשר וסטמינסטר. המתקן היה ידני והיה זקוק לשוטר שיפעיל את האותות, כך שמדובר היה למעשה במעין שוטר תנועה משוכלל. הרמזור זכה להצלחה גדולה – אך קצרת מועד, שנקטעה במהירות בגלל אסון מצער. ב-2 בינואר 1869, פחות מחודש אחרי הפעלתו התרחשה דליפת גז והרמזור התפוצץ בפניו של השוטר שהפעיל אותו וגרם לו כוויות קשות. המיזם בוטל מיד.

נדרשו עוד כמה עשרות שנים עד שהטכנולוגיה תבשיל מחדש. ב-5 באוגוסט 1912 הותקן הרמזור החשמלי הראשון בעולם בצומת של רחוב 105 ושדרות יוקליד בעיר קליבלנד שבארצות הברית. קצת יותר מוקדם באותה שנה אמנם פיתח את אותו רעיון השוטר לסטר וייר (Wire) מיוטה, שהשתמש במקור בקופסת עץ עם פנסים, אך הרמזור השימושי הראשון היה זה שבקליבלנד. עיצב אותו הממציא ג'יימס הוג (Hoge), והוא כלל ארבעה זוגות של אורות אדומים וירוקים על ארבעה עמודים וזמזם אזהרה. ההפעלה הייתה ידנית באמצעות מתגים, כך ששוטרים וכבאים יכלו להפעיל את הרמזור במקרה הצורך כדי לווסת את התנועה.

הציבור הבין מהר מאוד את חשיבות ההמצאה. בכתב העת The Motorist של מועדון המכוניות של קליבלנד, שיצא לאור באוגוסט 1914, נכתב: "המערכת אמורה ליצור מהפכה בטיפול בתנועה ברחובות העיר הצפופים. כדאי שוועדות התחבורה ישקלו ברצינות להטמיע אותה לשימוש נרחב".

ומדוע דווקא אדום וירוק? האור האדום היה בחירה טבעית, משום שהוא מקושר מאז ומתמיד לדם ולסכנה. הירוק נולד בחוקי התעבורה הימית: כללי השיט דרשו מאוניות להדליק אור ירוק על הדופן הימנית שלהן ואור אדום על השמאלית. כששתי ספינות מתקרבות זו לזו, זאת שרואה את האור האדום של חברתה צריכה לעצור או להאט עד שהספינה השנייה, שרואה את האור הירוק של חברתה, תעבור. משם התגלגלה המוסכמה גם לתחבורה היבשתית, ראשית ברכבות ובהמשך בכבישים.

האור הצהוב נוסף רק ב-1920, כשהשוטר ויליאם פוטס (Potts) מדטרויט הציע להוסיף פנס אזהרה שלישי בין האור האדום המסמן עצירה לאור הירוק המתיר לנסוע. הסיבה המקורית להוספת האור האמצעי הזה הייתה הקושי לסנכרן בין השוטרים שהפעילו את ארבעת הרמזורים בצומת. התבנית הזאת נותרה כמעט ללא שינוי עד היום, פרט להוספת הצהוב המהבהב ושינוי האור הירוק לגוון כחלחל מעט כדי להקל על עיוורי צבעים שלא מבדילים בין אדום לירוק.

מבחינה מדעית והנדסית הרמזור איננו המצאה מתוחכמת במיוחד – בסך הכל ארבע קופסאות מאירות שפועלות בתיאום. אולם מבחינה חברתית מדובר בטכנולוגיה מהפכנית שמאפשרת לנו להתמודד בהצלחה עד היום עם עומסי התנועה הגדלים והולכים בעולם. אז בפעם הבאה שאתם עומדים בפקק ומקללים את הרמזור שלא מתחלף, חישבו כמה הרבה יותר גרוע היה יכול להיות בלעדיו.

הרמזור הראשון בישראל: יומני כרמל (דקה 1:09)