היום לפני: האיש שהביא את "תור הזהב"

המדע הבדיוני מזוהה כיום בראש ובראשונה עם סרטים שוברי קופות על חלליות, פיצוצים ואקשן, אבל לא תמיד הוא היה כזה. בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת הוא היה ז'אנר ספרותי שאפתני שביקש לקרב את המדע לקהל הרחב, ולכן הקפיד להיצמד ככל האפשר לידע המדעי הקיים ולעקרונות מדעיים ולבנות על גבם ספקולציות עתידניות שיעניקו השראה למדענים ולאוהבי הטכנולוגיה. בשיא התקופה הזאת אדם אחד ניצח ביד רמה על הכול – ג'ון ו' קמפבל (Campbell) הבן, העורך הכל-יכול של כתב העת Astounding.

המדע הבדיוני בתחילת שנות ה-30 בארה"ב היה שוק של סיפורים קצרים שהתפרסמו בכתבי עת זולים. בתחילת דרכו התמקד הז'אנר בסיפורי הרפתקאות ואקשן, שהמדע שימש להם רק תירוץ. ואז, בספטמבר 1937, התמנה סופר צעיר ומצליח אך לא בולט במיוחד (שערי כמה כתבי עת שפרסמו את סיפוריו מופיעים למעלה) לעורך החדש של כתב העת "סיפורים מדהימים" (Astounding Stories). עם מינויו הוא שינה את שם כתב העת ל"מדע בדיוני מדהים" (Astounding Science Fiction), והמציא מחדש את הז'אנר ואת מה שמכונה כיום "תור הזהב של המדע הבדיוני".

העורך הטרי, קמפבל בן ה-27, שהיה בעל תואר בפיזיקה מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) ואוניברסיטת דיוק, היה נחוש בדעתו להעלות את רמת הכתיבה והמחשבה בז'אנר ודרש מהסופרים שלו "להבין מדע ולהבין אנשים". הדרישות המחמירות שהציב בפניהם היו רבות, ובראש ובראשונה שהמדע המוצג בסיפורים יהיה סביר והגיוני. "אסטאונדינג" לא קיבל סיפורים שעלילותיהם לא היו אפשריות במסגרת הידע המדעי הקיים באותן שנים, או לפחות עקביות עם מסגרת העולם. כמו כן הוא הקפיד גם על דרישות ספרותיות כמו עלילות רציניות ודמויות אמינות.

ההשפעה של קמפבל על הז'אנר הייתה חסרת תקדים. עשרות מגדולי הכותבים בז'אנר, ביניהם אייזק אסימוב, לסטר דל-ריי, רוברט היינליין ותאודור סטרג'ן, עשו בהנחייתו את צעדיהם הראשונים כסופרים ועיצבו את סגנונם בעזרתו. גם סופרים ותיקים יותר, כמו קליפורד סימאק, ג'ק ויליאמסון ועוד רבים אחרים, התאימו את עצמם לדרישותיו. בשנות ה-40 כתב העת שלו שלט ללא עוררין בשוק ובז'אנר כולו.

קמפבל היה ידוע כעורך דעתן במיוחד, שנהג לעזור באופן פעיל לכותבים שלו לגבש את רעיונותיהם, ואף הזמין מהם סיפורים על פי רעיונות שהגה בעצמו. אסימוב, למשל, ייחס לקמפבל אחריות רבה על עיצוב שלושת חוקי הרובוטיקה, שהשפיעו רבות לא רק על ספריו וסיפוריו של הסופר עצמו, אלא על הז'אנר כולו ועל מדע הרובוטיקה.

מספרים שהדרישות המחמירות של קמפבל מהכותבים שפרסם סיבכו אותו לא פעם בצרות. בשנת 1944 אף פשטו בלשי ה-FBI על משרדו בעקבות סיפור קצר שפרסם אצלו הסופר קליב קרטמיל וכלל הוראות מדויקות מאוד ליצירת פצצת ביקוע גרעינית. קמפבל, שהיו שותף לקרטמיל בחילוץ המידע על הפצצה מכתבי עת מקצועיים, נאלץ לעמול קשה כדי לשכנע אותם שאם יורידו את הגיליון מהמדפים הם רק ימשכו לנושא תשומת לב מיותרת.

דרש מהסופרים שלו להבין מדע ולהבין אנשים. ג'ון ו' קמפבל | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

בסוף שנות ה-40, הדומיננטיות של קמפבל ואישיותו התקיפה החלו להעיק על הכותבים, במקום לדרבן ולהפרות אותם. הופעת כתבי עת מתחרים כמו "גלקסי" ו"Fantasy & Science Fiction", שאימצו אף הם את דרישות האיכות של "אסטאונדינג" אבל העניקו לסופרים יותר חופש ליצור. בלי הכבלים ששם עליהם קמפבל התפתח הז'אנר בהדרגה גם לתחומים אחרים והחל לעסוק גם בתהליכים חברתיים ולהיכנס לסוגות כתיבה נוספות.

גם השינוי שעבר קמפבל עצמו באותן שנים תרם לדעיכתו. הוא החל לנהות אחרי רעיונות פסאודו מדעיים שוליים כמו כוחות "פסי" או תורת הדיאנטיקה של ל' רון הבארד (מייסד הסיינטולוגיה, וסופר מדע בדיוני בעצמו) ולהטיף להם. אסימוב סיפר על כך: "היו סופרים שעברו לכתוב דברים פסאודו-מדעיים עבור קמפבל, אבל מיטב הסופרים נסוגו, ואני ביניהם".

גם דעותיו הפוליטיות, למשל תמיכתו ברעיון העבדות או הזדהותו עם רעיונות של הימין הקיצוני, הרחיקו ממנו רבים מידידיו. אסימוב כתב שבעשרים שנותיו האחרונות "הוא היה צל הולך ודועך של מה שהיה בעבר" והיינליין סיפר שהעדיף לקבל מכתב דחייה מעורך אחר מאשר להציע את סיפוריו לקמפבל רק כדי שיוחזרו לידיו בצירוף עשרה עמודים של עלבונות מתנשאים.

למרות דעיכת קרנו, קמפבל המשיך לערוך את "אסטאונדינג" 34 שנה, וב-1960 שינה את שמו ל"אנאלוג". כמו כן ערך לתקופה קצרה כתב עת לסיפורי פנטזיה, וכתב עת לא ז'אנרי שעסק בתעופה ובמדע. הוא הלך לעולמו ב-11 ביולי 1971 בביתו, אחרי עשרות שנים של עישון כבד. שמו הונצח בהיכל התהילה של המדע הבדיוני ומדי שנה מוענק בכנס המדע הבדיוני הבינלאומי (Worldcon) פרס על שמו לכותבים מתחילים – אולי הזיכרון הראוי ביותר למי שקידם והנחה כל כך הרבה סופרים בתחילת דרכם.