הלוחם האמיץ
עם הלב הגדול

"היה משהו לא הגיוני בכמה שהוא היה מוצלח. הוא היה הבן-אדם הכי מוצלח שהכרתי בחיים שלי, וגם ממש צנוע". כך תיארה רותם מוטרו, בוגרת הכיתה הארצית של מכון דוידסון למדעי כדור הארץ, את אמיר צור, חברה ללימודים בתוכנית לבגרות במקצוע, ואחר כך בנבחרת שייצגה את ישראל באולימפיאדה למדעי כדור הארץ. אמיר, בוגר התוכנית, היה מראשוני החיילים שהגיעו לקיבוץ כפר עזה במחדל 7 באוקטובר 2023, ועצרו את טבח האזרחים, במחיר הנורא מכל. 

הכי מוצלח, וגם הכי צנוע. אמיר צור | צילום באדיבות משפחת צור

אופקים רחבים

אמיר צור נולד ב-7 במאי 2000, בן הזקונים של אסתר ויניב; אח לאיתן, תומר ועופרי. "הוא היה פלא חד פעמי, קורן, מחונן, סקרן ואהוב", סיפרה עופרי. "כולנו ניסינו לפנק אותו, אבל המילה פינוק הייתה רחוקה ממנו מאוד. הוא תמיד דרש מעצמו את המקסימום. עד הקצה".

אמיר גדל בעמק חפר, תחילה ביישוב בת-חפר ובהמשך בכפר ידידיה. לאחר שסיים תיכון עברה המשפחה להתגורר בירושלים. הוא היה תלמיד מצטיין, שאהב מאוד לקרוא. "הוא היה חוזר מהספרייה עם שישה ספרים כל פעם", מספר האב יניב. "גם בבגרותו המשיך לקרוא והיה 'בולע' ספרים". אפילו בתקופות של אימונים קשים בצבא, מספרים בני המשפחה, היה קשה למצוא אותו בלי ספר זמין, קורא כמה עמודים כשיש לו הזדמנות.

אהבת הקריאה ואופקיו הפתוחים של אמיר חברו לקסם האישי שלו, לחיוכו הכובש גם ברגעים קשים, לאהבת הזולת וליכולת נדירה לראות כל אחד, להושיט יד ולעשות זאת בשקט ובצנעה, בלי לשים את עצמו במרכז העניינים. הוא גם היה מהאנשים שמצליחים לראות בכל קושי – הזדמנות.

אהב לטייל עם המשפחה, בכל גיל. אמיר (משמאל) עם הוריו, אסתר ויניב, אחיו איתן, גיסתו נופר והאחיינים מטר ובארי | צילום באדיבות משפחת צור

כילד סקרן נמשך אמיר למגוון רחב של תחומים, מתנועת נוער לחוג כדורסל, מהקמת וטיפוח גן ירק משגשג ועד נגינה על פסנתר. "כשהיה בכיתה ה' הוא התחיל לנגן בפסנתר. כשעברנו דירה, שכנה ראתה את משאית ההובלה, אמרה שיש לה פסנתר ושהיא חושבת שהוא יהיה בידיים טובות אצל אמיר. הפסנתר הפך להיות באופן הכי טבעי הפסנתר של אמיר", מספר יניב. "גם בשבתות שבהן היה חוזר מהצבא הוא המשיך לנגן ולהנות מהפסנתר".

קסם אישי וחיוך כובש, כבר מגיל צעיר. אמיר צור בילדותו | צילום באדיבות משפחת צור

מוצא את הדרך

לכבוד בר המצווה לקחו שלושת האחים הגדולים את אמיר לטיול-אחים מהחרמון לכינרת, ושם למד בפעם הראשונה לנווט. עד מהרה הוא נדבק בחיידק הניווט הספורטיבי, בין השאר בעקבות אחיו הבכור, שהיה לוחם בשייטת וגם ייצג את יחידתו באליפות צה"ל בענף זה, וגם בעקבות האח השני, תומר, שהיה אחראי ניווט ביחידתו ואיש שטח. משם, הדרך הייתה קצרה להתמסרות מלאה של אמיר. הוא נרשם למחנה ניווט של עשרה ימים בצ'כיה, שם הכיר את המאמן יקיר גולדנר ממועדון הניווט עמק חפר, שהתרשם מהנער החרוץ והמסור. "הוא התאהב בניווט והתחיל להשתתף באימונים ובתחרויות על בסיס קבוע. בגיל 13 כבר דורג חמישי בליגה הישראלית של בני גילו", סיפר גולדנר. "כעבור שנה החלטנו לשלוח נציג ישראלי לאליפות אירופה לנוער, ואחרי מבחני מיון בחרנו באמיר מבין מועמדים רבים. תוכנית ההכנה לאליפות כללה שנה אינטנסיבית מאוד – ריצות ניווט כמעט בכל סוף שבוע, מחנות אימונים בארץ ובחו"ל, שינוי תזונתי, מעקב רציף אחר מדדים, פיזיותרפיה. זה היה חשוב לו, והוא לקח את הכול מאוד ברצינות. עד מהרה הוא השתפר, התקדם, והתחיל לנצח בתחרויות מקומיות. בגיל 16 דורג ראשון בליגה ובאליפות החורף ושני באליפות ישראל. בשנים שאחר כך שמר על מקום קבוע בשלישייה הראשונה. הוא גם ייצג אותנו שלוש פעמים באליפויות אירופה. העבודה איתו והעבודה שלו תרמו לקידום הענף בארץ". את חוויותיו מהאליפות הראשונה תיעד אמיר בבלוג שכתב.

היה יכול להיות ספורטאי מקצועני. לקח הכול ברצינות, אבל לא שכח לחייך. אמיר צור בריצת ניווט |  צילום באדיבות משפחת צור

האימונים הפכו חלק בלתי נפרד מחייו של אמיר. "הוא למד בבית הספר במכמורת, ואם שחררו אותם מהלימודים ולא הייתה לו הסעה הביתה, הוא היה מנצל את זה לאימון כיף, וחוזר הביתה בריצה של כ-15 קילומטרים. מבחינתו זו הייתה חוויה משמחת באמצע היום", אומרת עופרי. "הוא היה קם לפני הלימודים כדי לרוץ, וגם בשבתות, כולם ישנו והוא היה יוצא בשש או שבע בבוקר לריצות של 15-10 קילומטר, גם בגשם",  מוסיף האח תומר. "הוא היה בוגר והיתה לו משמעת עצמית מרשימה".

"הוא היה מאוד הישגי ותחרותי אך גם מאוד חברותי. היו לו הרבה חברים שהיו גם יריבים ומתחרים שלו", סיפר גולדנר. "הוא אהב להתמודד ולנצח, וגם לשמור על כבודם של מי שהתחרו בו".

כשהיה בן 16 נרשם אמיר למרוץ החרמון: ריצה תחרותית בעלייה המפרכת ממפלס הרכבל התחתון לעליון, ירידה ברכבל, ואז שוב ריצה למעלה. הוא ניצח בריצה את המאמן, גולדנר, ששמח לראות את ההתקדמות של חניכו. "אם הוא היה מוכוון לזה, הוא היה יכול להיות ספורטאי מקצועני. אבל הוא לא ויתר גם בתקופות הכי עמוסות של תחרויות ואימונים גם על דברים אחרים שעניינו אותו, ובראשם הגיאולוגיה".

נבחר מבין מועמדים רבים להכנה מיוחדת לאליפות אירופה. אמיר צור (משמאל) עם חברים במשלחת הישראלית לאליפות אירופה בריצות ניווט בפולין, 2017 | צילום באדיבות משפחת צור

עבודה מצטיינת

אמיר הגיע למחזור החמישי של התוכנית למדעי כדור הארץ של מכון דוידסון לחינוך מדעי, שבמסגרתה לומדים המשתתפים במשך שנתיים לבגרות ברמה של חמש יחידות לימוד במדעי כדור הארץ. הוא לקח את היחידות האלה נוסף על חמש יחידות בביולוגיה ובערבית שכבר למד בבית ספרו. "הרבה מהעבודה במגמה, בסיורים ומפגשים היא עבודה בקבוצות, וכולם רצו להיות עם אמיר. הוא היה דמות מרכזית ומובילה, מסיים את העבודה שלו ועובר לעזור לקבוצות אחרות", מספר רון בן שלום, מנהל התוכנית. "כבר בסמינר הפתיחה שלנו הוא הרשים אותנו, כשנתן לנו משוב והצעות לשיפור, אבל באופן מאוד נעים ונינוח".

"היינו בתחילת כיתה י' כשהכרנו בתחילת התוכנית, וכבר אז הוא נראה הרבה יותר גדול, גבוה, מרשים וחתיך משאר הבנים. הוא גם היה ממש חכם וכולם רצו להיות איתו בצוות", סיפרה רותם מוטרו. "הוא ידע לשאול את השאלות, והיה מעולה בלימוד עצמי. בכל פעם שהיינו נתקעים עם נושא מסוים הוא היה הולך הצידה, קורא על זה, לומד, מסדר לעצמו את זה בראש, ואז בא ומלמד את כולנו".

העניין של אמיר במדעי כדור הארץ חרג מעבר לתוכנית הלימודים הרשמית. "הוא היה מבריק, קלט הכול בקלות רבה, נכנס ביוזמתו לנושאי בחירה וביקש להרחיב ולהעמיק", אמר בן שלום. "הוא אהב מאוד לטייל, עם המשפחה ובמסגרות אחרות, ומדי פעם היה נעזר בי בהכנת הדרכות גיאולוגיות על אזורים שטייל בהם. גם בריצות הניווט הוא היה מבחין בדברים, ושולח לי שאלות".

במסגרת התוכנית נדרשים התלמידים לבצע עבודת חקר, גיאוטופ. אמיר בחר לחקור את שאיבת המים מהכינרת, ועסק בעבודה בשאלת העומק המתאים לפתח צינור השאיבה של המוביל הארצי. בתקופות מסוימות נוצרות בכינרת שכבות מים, שונות מעט בהרכבן, ובחורף השכבות לרוב מתערבלות, כך שעומקו של פתח השאיבה צריך להשתנות מדי פעם. אמיר לא רק חישב את העומק האופטימלי של פתח השאיבה בתקופות שונות, אלא גם הציע פתרון מבריק, לחבר את ראש היניקה לרפסודה, ולשנות את עומקו בעזרת מצוף על פי השינויים בשיכוב המים. ההצעה אומנם לא יושמה, אבל זכתה להערכה רבה. עבודת הגיאוטופ של אמיר נבחרה לעבודה המצטיינת מכל העבודות שהוגשו באותה שנה. "המנצח בתחרות העבודות צריך להרצות על העבודה, אבל אמיר נעדר מהאירוע בגלל תחרות ניווט, ושלח הרצאה מוקלטת", נזכר בן שלום.

המשיך להיעזר בצוות המגמה בהדרכות גיאולוגיות גם לאחר שסיים את לימודיו. אמיר צור, כבר חייל, מדריך קבוצה של מכינת ניצנה | צילום באדיבות משפחת צור

הישגים אולימפיים

אמיר נבחר לאחד מארבעת הנציגים במשלחת הישראלית לאולימפיאדה לתלמידים במדעי כדור הארץ, שהתקיימה ב-2017 בניס שבצרפת. שלבי המיון כללו מבחנים עיוניים, גם על חומר שלא כלול בתוכנית הלימודים, ידע באנגלית ויכולות חברתיות. "הייתה ממש חוויה לראות אותו שם, בסביבה חברתית מאוד אינטנסיבית, ועדיין שומר על קוּליוּת. הוא ידע המון דברים ועשה המון", סיפרה רותם מוטרו, חברתו למשלחת. "המשלחת הישראלית כולה הייתה מוקד חברתי במהלך ימי האולימפיאדה, ואמיר הוביל את זה. לפני המבחנים העיוניים, שזה השלב הכי מלחיץ, הוא כינס את כל המשלחות, סידר עשרות אנשים לחיבוק במעגל, והקפיץ את כולם בצעקות 'אחים! אחים! אחים!', בעברית ובשפות אחרות, אחרי שהסביר להם את המשמעות".

אמיר ושאר חברי המשלחת הישראלית חזרו מהאולימפיאדה עם מדליית זהב ושתי מדליות כסף קבוצתיות, מדליות ארד אישיות, וגביע מיוחד, MVT – קיצור של Most Valuable Team – הקבוצה המוערכת ביותר. הפרס הזה לא היה קיים, אבל המארגנים החליטו לייסד אותו באותה שנה, כאות הוקרה לנבחרת הישראלית על תרומתה החברתית לאווירה הנהדרת באירוע.

גם לאחר שסיים את לימודיו בכיתה הארצית שמר אמיר על קשר עם רון בן שלום ואנשי המגמה, והמשיך לבוא לסייע בארגון הסיורים והסדנאות במהלך שנת לימודיו האחרונה בתיכון. "הרבה פעמים בוגרי התוכנית מתנדבים לעזור, אבל אמיר היה יוזם את זה – שולח לי הודעה 'יש לי יומיים פנויים, במה אפשר לעזור?'", אמר בן שלום. "הוא היה מהתלמידים שנכנסים חזק ללב, ומותירים חותם עמוק. סוג התלמידים שבשבילם אנו שם".

גביע מיוחד על תרומה חברתית, נוסף על ההישגים האישיים במדעי כדור הארץ. מימין: רותם מוטרו, אמיר צור, רותם מור ואיתי עדן, משלחת ישראל לאלימפיאדת מדעי כדור הארץ בניס, צרפת, 2017 | צילום באדיבות משפחת צור

שקט במדבר

לאחר סיום התיכון התנדב אמיר לשנת שירות כמדריך טיולים בניצנה. גם שם המשיך להיעזר ברון בן שלום בנושאים להדרכות שפיתח, וגם שם בלט מבחינה חברתית ומבחינה אישית. "שנינו היינו שונים מאוד בנוף האנושי שם, כי האנשים האחרים היו מאוד מוחצנים, אפילו תיאטרליים. אני שיניתי דברים בהתנהגות שלי כדי להשתלב, אבל אמיר נשאר נאמן לעצמו ולמה שהוא האמין בו", סיפרה רותם מוטרו שהמשיכה עם אמיר גם לשנת השירות. "הוא היה מאלה שעושים הכול ולא מדברים על זה. אם היה כיור מלא כלים ולפתע מגלים שהוא נקי – היה ברור שאמיר עשה את זה".

"לפעמים הייתי קמה מוקדם כדי להתבונן בזריחה במדבר וליהנות מהשקט, והייתי רואה אותו מרחוק מתאמן בריצה ומשתלב בנוף המדברי", הוסיפה מוטרו. "לאחר מכן הוא היה מגיע כרגיל ליום הפעילות, בלי לספר לאף אחד על הבוקר המוקדם שלו. אחרי כמה חודשים, עוד חברים בקומונה התחילו לרוץ בבוקר, ואחר כך היו מדברים על כמה רצו, בעוד הוא יושב בצד ומחייך בשקט, נותן להם לבלוט".

נשאר נאמן לעצמו ובלט מבחינה חברתית ואישית. אמיר צור (עומד באמצע) עם חבריו לשנת השירות בניצנה | צילום באדיבות משפחת צור

לוחם עם לב

לקראת השירות הצבאי היה ברור לכול שאמיר יבחר ביחידה מיוחדת. הוא עשה את המיונים לסיירת מטכ"ל ובנוסף החליט לגשת גם לגיבוש של השייטת. בסופו של דבר התקבל לשתי היחידות, ובחר בסיירת מטכ"ל. "הוא לא היה טיפוס של פייטר, שרצה להילחם ולהסתער עם סכין בין השיניים", הבהיר מאמנו, יקיר גולדנר. "זה היה יותר ממקום ערכי. לעשות את הכי טוב שהוא יכול ולתת הכי הרבה".

"לפני הגיוס שלו עשינו טיול-אחים לקפריסין, שכל אחד יוכל לתרום לו מניסיונו, כדי שיוכל להגיע למקום שבו הוא רוצה להיות ולממש את השאיפות שלו. באחת השיחות אמרתי לו שאין לי ספק שהוא יהיה לוחם בסיירת מטכ"ל אם זו המטרה שלו, השאלה היא רק איזה לוחם הוא יהיה ואיזה אדם הוא יהיה", אמרה אחותו עופרי. "אמיר ידע לעצב את עצמו בדיוק. הוא רצה להיות לוחם, וגם לשמור על מידותיו האנושיות. לוחם שהלב שלו במקום הנכון. הוא היה לוחם נחוש, משימתי  ואמיץ, וגם היה חבר אמיתי, תמיד בנתינה נדיבה, בחמלה ובצניעות. הוא היה חבר של כולם, שמענו הרבה תומכי לחימה ביחידה שאמרו שהוא היה לוחם, אבל גם אחד משלהם".

הלב שלו היה במקום יותר עמוק, ובעיקר עם המשפחה. האחים איתן (מימין) אמיר, עופרי ותומר צור בטיול בקפריסין לפני גיוסו של אמיר | צילום באדיבות משפחת צור

גם במהלך השירות הצבאי, נהג אמיר להעביר הדרכות טיולים לצוות, בדגש על הנושאים הגיאולוגיים שאהב. "הוא היה שולח לי הודעות כמו 'יש לנו בשבוע הבא אימון בצפון הגולן. איזה חומר אפשר להעביר שם?'", סיפר רון בן שלום.

לאחר שעבר את שני הגיבושים, ניסח אמיר 33 עצות "שהייתי נותן לעצמי", עבור חבר שניגש לגיבוש וביקש את עזרתו. לכאורה העצות עוסקות בשאלה כיצד לעבור בהצלחה את הגיבוש, אבל הכותרת שהוא נתן למסמך "33 עצות לחיים טובים מאת א.צור", ממחישה את המהות העמוקה והרחבה יותר של דבריו. העצה הראשונה היא "לחייך כמה שאפשר וכמה שיותר". עצות אחרות הן "לעזור לחבר'ה אחרים כמה שאפשר ולשים את הקבוצה לפניך"; או "בוא עם גישה טובה ובטוחה – אני עובר את הגיבוש, וזהו. אם תהיה בטוח בעצמך באמת ותדע (לא תעריך או תשער או תחשוב או תרגיש או תקווה) שתעבור ושאתה עושה הכי טוב שאתה יכול – הדברים ילכו חלק וזה יקרין החוצה אל המתגבשים האחרים והמגבשים"; או "תעודד את עצמך ותנסה לשוות להכל קצת חיוביות – מים קרים זה בריא! בחול יש מינרלים! כיף לי וטוב לי!". באחת העצות מראה אמיר שגם במצבים קשים הוא חושב על הזולת: "תדע שגם למגבשים קשה (הם במילואים, רחוקים מהמשפחה שלהם, צריכים להיראות קשוחים ומוקפים בילדים מעצבנים שרוצים להיות חיילים גיבורים)". 

"ביחידה מתרגלים את הלוחמים המון על בלת"מים – דברים בלתי מתוכננים. אחרי שהם חושבים שכבר סיימו תרגיל או אימון ארוך וקשה, מתקילים אותם בעוד אירוע. במקרים כאלה, כשמצב הרוח שפוף, אמיר היה אוסף את הצוות, ופותח בהסבר גיאוגרפי על המקום שהם נמצאים בו או על הגיאולוגיה שלו", אמר רב-סרן יואב יזהר, קצין מילואים בסיירת מטכ"ל וחבר של משפחת צור. "הוא היה טוב מאוד בכל התחומים – שכלית, מבצעית, חברתית, כושר גופני. כמפקד לשעבר – זה מסוג הלוחמים שהייתי מצמיד אליי".

טוב מאוד בכל התחומים – מסוג הלוחמים שהייתי מצמיד אליי. אמיר צור במהלך שירותו הצבאי | צילום באדיבות משפחת צור

קצין ופרמדיק

במסגרת המסלול ביחידה יצא אמיר לקורס קצינים. בתחילת הקורס נדרשים הצוערים לעבור מבחן כושר גופני, כולל ריצת 3,000 מטר בזמן קצוב. "הייתי שריונר, ולא בכושר טוב במיוחד, ונוסף על כך נקעתי את הרגל בניווט שבוע וחצי לפני הבוחן", סיפר ישי צנגן, חברו של אמיר לצוות בקורס הקצינים. "סיפרתי לאמיר על החשש שלי שלא אעבור את הבוחן, ואצטרך לחכות למחזור הבא של הקורס, וביקשתי את עזרתו. למרות שלא הכרנו קודם, בלי לחשוב פעמיים הוא אמר 'אני ארוץ איתך'. כל הריצה הוא היה לצידי, עודד ודרבן. סיימנו בזמן של 14:26 דקות, שלוש שניות בלבד פחות מהמינימום. הוא כמובן היה יכול לרוץ הרבה יותר מהר, אבל סיכן את קבלתו לקורס כדי לעזור לי".

"אמיר היה בחור מדהים, שהיה טוב בהכול. גם ספורטאי, גם חכם, גם איש שיחה, וגם מבין דברים רגשית. הוא היה שונה ממני מאוד בכל מישורי החיים, אבל היינו נפגשים גם אחרי הקורס, וגם מתווכחים, בין השאר על רקע הרפורמה במערכת המשפט", הוסיף צנגן. "היה נחמד לדבר עם אדם רהוט, שיודע להציג דברים בצורה עניינית ואמיתית. מצד אחד ידעת שהוא לא מסכים איתך כלל, מצד שני ראית שבאמת אכפת לו".

"הוא הפך את הקורס לתענוג. הוא נהנה מאוד מהקשר עם אנשים חדשים מיחידות אחרות, והרגיש שהוא יכול לתת ולתרום. שמענו ממפקדיו שהוא היה חצי חניך וחצי מפקד", אמרה עופרי. "בכל מקום אמיר הותיר חותם, אי אפשר היה להתעלם מתרומתו הרבה ואופיו המיוחד, לכן בסיום הקורס נבחר אמיר למופת גדודי". 

לאחר סיום המסלול ביחידה, הגיע שלב ההתמקצעות של הלוחמים, ואמיר בחר לצאת לקורס פרמדיקים. "הוא היה אדם שרצה תמיד להושיט יד ולעזור לאחר", אמרה עופרי. "קורס פרמדיקים העניק לו את הכלים המקצועיים לטפל ולהציל חיים".  אמיר, שכבר היה קצין במהלך הקורס, לא ענד את הדרגות, ולמד גם עם חניכים שזה היה קורס קדם צבאי עבורם. חברים מהקורס סיפרו למשפחה שבאחת הפעמים דרגותיו נפלו מהתיק, והם הופתעו לגלות שהוא קצין, ולמרות הדרגות עושה הכול כמו אחרון החיילים. "כשהם שאלו את אמיר לפשר הדרגות הוא אמר להם ש'אלו סתם חתיכות בד חסרות משמעות' וחזר ללמוד איתם", סיפרה עופרי "זה היה אמיר, אדם שיש לו הכל, ומעל לכל הוא בן אדם, תמיד".

גם בקורס הפרמדיקים, כמו בכל דבר שהוא לקח על עצמו, אמיר הלך עד הסוף. "כשיצא הביתה היה יושב שעות על החומר של הקורס וחורש אותו. זה נבע ממחויבות עמוקה – הידיעה שחיי אדם יהיו תלויים בו" סיפרה האם אסתר.

הלך עד הסוף גם בקורס, מתוך מחויבות עמוקה לחיי אדם שיהיו תלויים בו. אמיר צור בסיום קורס פרמדיקים | צילום באדיבות משפחת צור

בין הראשונים

אמיר המשיך בשירות ביחידה כקצין, פרמדיק ולוחם, והיה שותף בפרויקט שאת פרטיו אסור לפרסם. "השירות שהוא עשה למען עם ישראל, שאי אפשר לפרט, היה שירות חשוב מאוד", אמר יואב יזהר לאתר מכון דוידסון. "הוא ייעד את עצמו לעבור לתפקיד חינוכי, אבל נשאר כי זה היה פרויקט חשוב, עם תרומה מאוד גדולה. צורך אסטרטגי של מדינת ישראל".

במקביל לשירותו החשוב היה אמיר גם אזרח מודאג, שחשש מהפגיעה בדמוקרטיה הישראלית. "כולנו אזרחים מודאגים וגם אמיר היה כזה", אמרה עופרי. "בכל שבת שהיה בבית היה הולך להפגנה בקפלן או מול בית הנשיא, גם אחרי שבועות מפרכים ביחידה, גם כשלא ישן לילות שלמים של עבודה. היתה לו תחושת שליחות פנימית שהדביקה גם אותנו".

"ניסינו להניא אותו, רצינו שינוח קצת בזמן שיש לו בבית, אבל הוא לא היה מסוגל", הוסיף האב יניב. "בערה בו ההבנה שמשהו נורא הולך לקרות".

היה בין החיילים הראשונים שהגיעו לקיבוץ. כוח של צה"ל בכניסה לכפר עזה ב-7 באוקטובר | צילום: חיים הורנשטיין, "ידיעות אחרונות"

כשהנורא אכן קרה, בבוקר המחדל של ה- 7 באוקטובר 2023, אמיר התייצב מייד ביחידה, והיה בכוח הראשון שיצא לעוטף עזה, בפיקודו של טל כהן. "תחילה שלחו אותם לצומת ראם, אך התברר שזו התרעת שווא, ואז הפנו אותם לכפר עזה", סיפר יואב יזהר, שבמסגרת שירות המילואים תיחקר את האירועים שבהם השתתפו לוחמי סיירת מטכ"ל באותו יום. "הם פגשו שם כוח של יחידת דובדבן, חילקו ביניהם את הקיבוץ, והצוות של מטכ"ל יצא לכיוון חדר האוכל מתוך הבנה שיש שם בני ערובה. בדרך לשם נפתחה אליהם אש מכיוון הפוך. הם השיבו אש, חיסלו שני מחבלים, ואז הכוח התפצל: חמישה נשארו ברתק, וארבעה יצאו לאיגוף לתקוף את המחבלים. הם נקלעו כנראה למארב של מחבלים אחרים שהיו באחד הבתים, וארבעתם נהרגו: אמיר צור, טל כהן, עילי זיסר והדר קמה".

"הם היו בין הראשונים שהגיעו לקיבוץ, בעשר בבוקר, הגיעו בלי הרבה מודיעין ושילמו מחיר כבד. גם כל חברי חוליית הרתק נפצעו בלחימה", הוסיף יזהר. "אבל כשדיברנו עם אנשי כפר עזה, הם אמרו שהגעת הצוות הזה הייתה הפעם הראשונה שמחבלי חמאס פגשו אויב מיומן, והטבח הנורא בקיבוץ הפך לקרב בין אויב לצבא. זה קו פרשת המים שהציל את הקיבוץ".

"אמירי היה בין הראשונים שנכנסו לכפר עזה", הוסיפה עופרי. "הם היו בקרב אבוד של מעטים מול רבים מדי, בלי הכנה מודיעינית ובלי אמצעים מתאימים. הם פשוט היו אמיצים מאוד, וחוללו את נקודת המפנה בלחימה בקיבוץ".  

קו פרשת המים שעצר את הטבח הנורא. בתים בכפר עזה לאחר טיהור הקיבוץ ממחבלים | צילום: עמית שאבי, "ידיעות אחרונות"

הפסד למדינה

נפילתו של אמיר הותירה חלל עמוק בלב כל מי שהכיר אותו, וכמובן בליבם של בני משפחתו, שנפשם קשורה בנפשו. אמיר, במהותו, היה מסור מאוד למשפחה, עם כל אחד היה קשר עמוק ומיוחד. כשאחיו, תומר, הקים מפעל לייצור סיידר מתפוחים שנפסלו לשיווק, אמיר נרתם לעבודה. "הוא נתן שם את ליבו", סיפרו תומר ועופרי. "והוא ידע להנות מכל סיטואציה, גם מהעבודה הקשה".

"אמירי אהב לצחוק, היה רגוע, משכין שלום, איש הגשרים, שבדרכו הנעימה הצליח לסיים כל ויכוח או מחלוקת במשפחה. הוא ידע את הדרך ללב של כל אחד", מוסיפה עופרי. "הוא היה לוחם וקצין, אבל גם חבקן עם רוך אין סופי. יש דברים שמתגלים רק בחיבוק, ואמיר ידע להיות שם בחיבוק כן וקרוב. לוחמים שהיו איתו במסלול סיפרו שקיבלו כוח רק מלראות את אמיר מתמסר לחיבוק עם אמא בתחנת רכבת".

לוחם, אבל חבקן עדין ורך, שידע להתמסר לחיבוק ולחיבור. אמיר במהלך קורס הקצינים עם אחיו איתן ואחיינו | צילום באדיבות משפחת צור

עתידו של אמיר צור, בן 23 בנופלו, היה פתוח בפניו. היו לו עוד כשלוש שנים של שירות בצה"ל. אחת התוכניות שלו להמשך השירות הייתה לקבל עליו תפקיד חינוכי במחו"ה אלון, בסיס החינוך שעוסק בשילוב אוכלוסיות ייחודיות בצה"ל ובחברה בכלל. "הפן של החינוך והערכים עניין אותו מאוד, ולדעתי הוא היה פונה לתחום החינוך או ההשכלה", העריך יואב יזהר. "הוא היה איש של העברת ידע והטמעת ערכים".

ההצלחה באולימפיאדת מדעי כדור הארץ זיכתה את כל חברי המשלחת במלגת לימודים מלאה לשנה באוניברסיטה העברית בירושלים או באוניברסיטת בן גוריון בנגב, אם ילמדו מדעי כדור הארץ. "סביר מאוד שאמיר היה לומד תחום מדעי", אמר רון בן שלום, מנהל תוכנית הכיתה הארצית. "הוא מאוד התלהב מהתחום שלנו, ואני די בטוח שהיה ממשיך ללמוד משהו בכיוון, גם אם לא בוחר בקריירה במקצוע. אין שום ספק שבכל תחום שהיה בוחר – ואני בטוח שהיה בוחר יותר מאחד – הוא היה מצליח, תורם ומקדם. נפילתו היא הפסד למדינה".

כל הנצחה תהיה קטנה לעומת הדמות הייחודית שלו. אמיר צור בסיום ריצת ניווט | צילום באדיבות משפחת צור

"השאלה מה אמיר היה עושה מצמצמת את דמותו", אומרים במשפחה. "הייתה בו חיות עצומה. אפשר להניח שהוא היה מטייל המון ואחר-כך עושה בחירה חכמה. מנקודת מבטנו, מקור אותה ברכה באמיר, היא במידותיו האנושיות, באצילות, בנתינה נדיבה, ברוך ובענווה ששרו לצד נחישות ומשימתיות. באותה חמלה כלפי מי שדרושה הייתה לו חמלה ובאותו תוקף כלפי מי שצריך היה מולו תוקף. מאותן הבנות עמוקות ומהיכולת להיות רגיש וחכם. בעל הכרת טוב עמוקה. בעל נוכחות מורגשת שיודע גם לעשות מקום. ועוד מלא צירופים של גם וגם, שמי שהכיר את אמירי, הכיר וחווה אותם בעצמו. הצרה היא שגם אם נמשיך לתאר את אמירי, את הפלא שהוא, את כל אותם הצירופים, מי שלא הכיר את אמיר בחיותו, לעולם נצליח לקרב אותו באמת לאותה חוויה, רק עד גבול מסוים". 

"את הניצוץ בעיניים של אמירי אי אפשר להפוך לאבן או לריצת ניווט", הוסיפה עופרי. "אנו מנסים לחשוב איך אפשר להנציח אותו באופן שישאיר את האור הזה. חלק מהדברים נשארים בלב שלנו, וחלק בתקווה נצליח להוציא החוצה".

"אחרי טרגדיה כזו תמיד אומרים 'אם היינו אומרים לו...'. אנחנו אמרנו. כל הזמן" אומרת אסתר. "אמיר ידע שהוא אהוב, שהוא הפלא שלנו. אמרנו לו שאנו משוגעים עליו, ולא השתנה שום דבר מאז".