המדען ששכנע כי חיידקים גורמים למחלות

"בתחום התצפיות המדעיות, המזל מעדיף את אלו שמוכנים לקראתו", קובע אחד הציטוטים המפורסמים של לואי פסטר (Pasteur), מגדולי אנשי המדע של המאה ה-19. פסטר בהחלט פעל על פי רוח הציטוט, והקדיש את חייו לעבודה מדעית. החיים כפי שאנו מכירים אותם כיום הם במידה רבה תוצאה ישירה של תגליותיו, החל בחלב המפוסטר שאנו שותים, וכלה בחיסונים שאנו מקבלים נגד מחלות שונות.

פסטר נולד בצרפת ב-27 בדצמבר 1822, למשפחה מעוטת-אמצעים שהתפרנסה מבורסקאות – עיבוד עורות, ובילדותו השתקעה המשפחה בארבואה שבמזרח צרפת. הוא החל ללמוד בבית הספר בגיל שמונה והיה תלמיד בינוני. הלימודים עניינו אותו פחות מאשר דיג וציור. בגיל 16 עזב את בית הוריו ויצא ללימודים אקדמיים בפריז, אך חודשים ספורים לאחר תחילת הלימודים נטש את הלימודים בשל געגועים למשפחתו. הוא פנה במקום זאת ללימודים בבזאנסון הקרובה יותר לבית משפחתו, וב-1840, בגיל 18, קיבל תואר ראשון ותפקיד של עוזר הוראה.

במקביל נרשם לקורסים מדעיים עם דגש מתמטי, אך נכשל בבחינותיו הראשונות. הוא ניסה את מזלו שוב, וב-1842 עבר את הבחינות, אך עם ציונים נמוכים בכימיה. לאחר מכן ניסה להתקבל לאוניברסיטה היוקרתית "אקול נורמל סופרייר" בפריז, אך לא עבר את בחינות הכניסה. רק לאחר שנתיים עבר בהצלחה את הבחינות וב-1845 קיבל תואר ראשון במדעים מהמוסד החשוב.

כעבור זמן קצר הציע לו אחד ממוריו באקול סופרייר משרת מורה זוטר לכימיה. פסטר נענה, ובמקביל לעבודת הוראה החל גם לעסוק בחקר גבישים. ב-1847 הוא הגיש שתי עבודות דוקטורט בנושא, אחת בכימיה ואחת בפיזיקה. חקר הגבישים איפשר לפסטר להבין את תופעת הכיראליות: מולקולות זהות זו לזו מבחינת ההרכב הכימי והמבנה, אך הפוכות מבחינת הסידור המרחבי – כמו שכפות הידיים שלנו זהות, אך לא חופפות, כך יש מולקולות רבות שיכול להיות להן סידור "ימני" או "שמאלי", המשפיע על תכונות מסוימות שלהן.

לאחר הסמכתו מונה פסטר לפרופסור לכימיה באוניברסיטת סטרסבורג, שם הכיר את את מארי לורן, בתו של רקטור האוניברסיטה, ונשא אותה לאישה לאחר כמה חודשים של חיזור נמרץ. מארי ליוותה את הקריירה המדעית של בעלה וסייעה לו בעבודתו המחקרית. שלושה מחמשת ילדיהם מתו ממחלת הטיפוס. הטרגדיה האישית הובילה את פסטר, שעסק בכימיה ובפיזיקה, להתחיל לחקור מחלות מידבקות.

לאחר כמה שנים בסטרסבורג ותקופה קצרה באוניברסיטת ליל, מונה פסטר ב-1857 לחוקר ומנהל הלימודים המדעיים באקול נורמל סופרייר, שם עבד במשך שלושים שנה, ועשה כמה מהתגליות המדעיות החשובות ביותר במאה ה-19.

חיים נוצרים מחיים

עוד באוניברסיטת ליל התחיל פסטר לחקור תהליכי תסיסה, בניסיון להפריך את תיאוריית הבריאה הספונטנית, שגרסה כי יצורים חיים יכולים להיווצר מחומר חסר-חיים. פסטר הראה שהזג, קליפת הענב, הוא המקור הטבעי לשמרים שאחראים לתהליך התסיסה של היין, שבו הופכות מולקולות סוכר לחומצות, גזים ואלכוהול. הוא הראה שענבים מעוקרים שכל המיקרואורגניזמים שבתוכם ועל קליפתם הומתו, לא יתססו לעולם. התגלית עוררה סערה בעולם המדעי, ומאמינים אדוקים בתיאוריית הבריאה הספונטנית יצאו נגד ממצאיו.

כדי ליישב את המחלוקת, האקדמיה הצרפתית למדענים הציעה פרס של 25 אלף פרנקים למי שיצליח להדגים בניסוי אם התיאוריה נכונה או שגויה. פסטר הראה כי חיידקים אינם גדלים על מצע מזין שנאטם מיד לאחר עיקורו, אך הם כן גדלים על מצע מעוקר שנותר חשוף לאוויר. בכך הוא הראה שחשיפה לאוויר – המכיל חיידקים ומיקרואורגניזמים אחרים – חיונית להתפתחות צורות חיים על המצע. הוא הפריך בכך את תיאוריית הבריאה הספונטנית, וזכה ב-1862 בפרס הכספי הגדול. בהמשך ניסח את חוק הביוגנזה, הגורס כי יצורים חיים יכולים להתפתח אך ורק מיצורים חיים אחרים.

בהמשך עבודתו על תסיסה, הראה פסטר שהיא נגרמת מפעילותם של מיקרואורגניזמים, בעיקר חיידקים ושמרים, וכי בתהליך התסיסה הופכים השמרים סוכר לאלכוהול בלי נוכחות חמצן. הוא גם הראה שזיהום חיידקי עלול ליצור חומצה לקטית, ולגרום להחמצה של משקאות כמו יין, בירה וחלב.

ב-1865 הוא פיתח שיטה למנוע את קלקולם של משקאות באמצעות חימום לטמפרטורה שבין 60 ל-100 מעלות צלזיוס, המספיקה כדי להרוג את החיידקים ולמנוע מהם להחמיץ את המשקה, אך בלי לשנות יותר מדי את תכונות המשקה עצמו. התהליך הזה מכונה כיום פיסטור, על שם ממציאו.

פריצות דרך מדעיות רבות, לצד סיכון עצמי, עקשנות ודורסנות. לואי פסטר | מקור: ויקיפדיה

חיסונים וסיכונים

עבודתו של פסטר על זיהום משקאות העלתה אצלו השערה כי מיקרואורגניזמים שמזהמים חיות ובני אדם יכולים לגרום למחלות. הוא החל לחקור את כולרת העופות, ולשם כך גידל בתרבית את החיידקים הגורמים למחלה. פסטר גילה כי הדבקת עופות בחיידקים מוחלשים שגודלו בתרבית, גורמת להם תסמינים מופחתים מאוד של הכולרה, לעומת מוות ודאי אצל עופות המודבקים בחיידקים רגילים, לא מוחלשים.

את החיסון הראשון פיתח הרופא האנגלי אדוארד ג׳נר (Jenner) כבר בסוף המאה ה-18, נגד מחלת האבעבועות השחורות, כשחיסן מטופלים בנגיפים שהדביקו פרות (לאחר שגילה שנשים שעבדו בחליבה לא נדבקו במחלה). החידוש של פסטר היה שהוא הצליח להפיק את החיידקים המוחלשים בתנאי מעבדה. הגילוי איפשר לפתח חיסונים נוספים, ועד מהרה פיתח פסטר חיסון נגד גחלת (אנתרקס), מחלה שקטלה בתקופתו חיות משק רבות מאוד.

בשנים שלאחר מכן, שקד פסטר על פיתוחו של חיסון נגד כלבת. להיטותו של פסטר לפתח את החיסון גברה לעתים על ההיגיון הבריא: הוא לא היה רופא, ולכן חוקית אסור היה לו לחסן מטופלים, והוא הסתכן בתביעה משפטית בכל פעם שניסה לחסן אדם. יתרה מזו, עמיתיו סיפרו כי בנחישותו להשיג את נגיף הכלבת הוא שאב דגימות רוק מכלבים נגועים בצינורית זכוכית שאחז בפיו, והסתכן בכך שיידבק בעצמו במחלה הקטלנית.

למרות הקשיים והסיכונים, פסטר הצליח לפתח חיסון. ב-1885 טיפל בפעם הראשונה בילד שנדבק בכלבת, והציל את חייו. ההצלחה סללה את הדרך לפיתוח חיסונים נוספים, ולא פחות חשוב – הפכה את פסטר לגיבור לאומי בצרפת.

בעקבות עבודתו עם חיידקים גורמי מחלות, פסטר היה בין הראשונים שטענו כי על רופאים לחטא את ידיהם ואת הציוד הרפואי שלהם לפני ניתוחים ופעולות רפואיות אחרות. לפני תקופתו רק רופאים מעטים הקפידו על היגיינה, ויישום ההמלצות של פסטר ושל עמיתיו בחזית הזאת, הציל את חייהם של מיליונים.

עקשנות עד הסוף

פסטר היה מדען דעתן ועיקש. שיטותיו ודרכיו היו נוקשות לעתים, ותגליותיו המרעישות עוררו לעתים מחלוקות בקהילה המדעית. למרות זאת, הוא האמין בצדקת דרכו, והיה נחוש לזכות בהכרה על עבודתו, גם במחיר חיכוכים עם עמיתים ותלמידים.

מחברות המעבדה שלו, שהורה לבני משפחתו לא לחשוף לעולם, מוצגות כיום בספריה הלאומית של צרפת. הן חושפות כי כדי להקדים את יריביו המחקריים, הוא לעתים פרסם נתונים שקריים ולא חשף את ניסוייו האמתיים לקהילה המדעית.

עקשנותו לא באה לידי ביטוי רק בעבודה המדעית. כשניהל את הלימודים באקול סופרייר הנהיג רפורמות שונות ששיפרו את הישגי התלמידים, אבל גם התעקש שפעם בשבוע יוגש בקפיטריה נזיד כבש ושעועית שהסטודנטים שנאו במיוחד. הוא גם איים לסלק מהלימודים כל סטודנט שייתפס מעשן, ועורר מחאה נרחבת נגדו.

הצלחותיו המדעיות של פסטר, בראשן פיתוח החיסון לכלבת, איפשרו לו להקים ב-1887 מכון מחקר משלו בפריז, ולעמוד בראשו. אך הוא לא זכה ליהנות זמן רב ממעמדו הרם. מ-1868 לקה בסדרה של אירועים מוחיים שפגעו בתפקודו, ואף הותירו אותו משותק חלקית. ב-1894 לקה באירוע שממנו כבר לא התאושש, והוא מת בסופו של דבר ב-28 בספטמבר 1895, בגיל 72. הוא נקבר בכנסיית נוטרדאם בפריז, אך אפרו נטמן מחדש במכון פסטר, בקריפטה מיוחדת המנציחה את פועלו המדעי.

במהלך חייו זכה פסטר לפרסים ואותות הוקרה רבים, וההערכה אליו התגברה עוד בשנים לאחר מותו, כשהמשמעות של הישגיו ותרומותיו למדע ולרפואה התבררו עד תום. על שמו קרויים כיום בתי חולים, בתי ספר, ורחובות במקומות רבים בעולם. גם מכון פסטר התרחב והתפשט וכיום יש לו 32 סניפים ברחבי העולם. ההנצחה הגיעה גם מחוץ לעולם – בין השאר קרויים על שם פסטר אסטרואיד ומכתשים על הירח ועל מאדים.