בהפרש של ימים ספורים הלכו לעולמם בשיבה טובה מייסד המכונים לחקר המדבר עמוס ריצ'מונד, ויחיאל אדמוני, מבוני המדינה ומבצרי ההתיישבות בדרום. פרידה ממפריחי הנגב
"מדינת ישראל איננה סובלת מציאות מדבר בתוכה", כתב דוד בן-גוריון ב-1955. "אם המדינה לא תחסל את המדבר, עשוי המדבר לחסל את המדינה. בנגב ייבחן כושר היצירה והעוז החלוצי של ישראל; בנגב ייבחן כושר המדע והמחקר היהודי; בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו, כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה ויישובה".
חזונו זה של בן-גוריון, מנהיג שהעריץ מדענים וראה בהם את מי שיבצרו את ביטחונה של המדינה הצעירה – התגשם. אוניברסיטת הנגב, שתיקרא לימים על שמו, הפכה במרוצת השנים לאחד מהמוסדות האקדמיים המובילים בישראל.
בשבוע שעבר, בהפרש של ימים אחדים, נפל אבל על המכונים לחקר המדבר בשדה בוקר, אחת השלוחות החלוציות ביותר של האוניברסיטה הדרומית. בשקט ובענווה נפרדו שם משניים מחשובי ממשיכי דרכו של בן-גוריון, עמוס ריצ'מונד ויחיאל אדמוני, שהלכו לעולמם בשיבה טובה.
הפרופסור הבאר-שבעי הראשון בתולדות העיר. עמוס ריצ'מונד בתקופה שבה ניהל את המכונים לחקר המדבר | צילום: באדיבות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
הפרופסור הראשון בבאר שבע
עמוס אדווין ריצ'מונד נולד במאי 1931 בתל אביב, ושם גם עברה עליו רוב ילדותו. את לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר הריאלי בחיפה ובתיכון החקלאי פרדס חנה, ובשנות החמישים נסע ללימודים אקדמיים בארצות הברית. ב-1963 השלים תואר שלישי בחקלאות באוניברסיטת מישיגן סטייט, בהנחיית דן דיואי (Dewy). משם המשיך לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת פרדיו ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA).
ב-1966 שב ריצ'מונד לישראל והצטרף למכון לחקר הנגב בבאר שבע, שייסד בן-גוריון עצמו זמן לא רב קודם לכן. כשנוסדה כעבור שלוש שנים אוניברסיטת הנגב בבאר שבע, היה המכון אחד הגרעינים המרכזיים שסביבם התפתחה האוניברסיטה. בתחילת דרכה, עשרים מ-22 חברי הסגל האקדמי של המחלקה לביולוגיה במוסד האקדמי הצעיר הגיעו מהמכון לחקר הנגב, ביניהם ריצ'מונד עצמו.
ריצ'מונד כיהן כראש המחלקה לביולוגיה באוניברסיטה ולאחר מכן כדיקן הפקולטה למדעי הטבע. לצד התפקידים הללו הוא קודם לדרגת פרופסור חבר, וכך היה לפרופסור הבאר-שבעי הראשון בתולדות העיר.
בינתיים בן-גוריון הלך לעולמו ונקבר בקיבוץ שדה בוקר שבנגב, שם התגורר בשנותיו האחרונות. המורשת שהותיר אחריו כללה בין השאר קבוצה של מוסדות ציבוריים שהוקמו בקרבת הקיבוץ, והוקדשו למחקר, לחינוך ולציונות. אחד מהם היה מדרשת שדה בוקר, שקיימה שיתוף פעולה פורה עם האוניברסיטה, וריצ'מונד נשלח להקים ולרכז את הפעילות האקדמית במדרשה.
המנהל הראשון של המכון לחקר המדבר בשדה בוקר. ריצ'מונד (מימין) בחברת רעייתו דליה ועמיתו אביגד וונשק | צילום: באדיבות המכונים לחקר המדבר
מכאן הייתה הדרך סלולה למינויו למנהל הראשון של המכון לחקר המדבר בשדה בוקר – גוף שמתמחה בחקר המים, חקלאות וביוטכנולוגיה מדברית, האקולוגיה של אזורים צחיחים, חקר הסביבה ואנרגיה מתחדשת. עם השנים פוצל המכון לשלושה מכונים נפרדים, שמרכיבים יחד את שלוחת אוניברסיטת בן-גוריון בשדה בוקר. ריצ'מונד עמד בראשו עד 1995, עם הפוגה של חמש שנים בשנות השמונים. כיום מדרשת שדה בוקר, קמפוס האוניברסיטה ושאר המוסדות באזור הם חלק מיישוב קהילתי משגשג בשם מדרשת בן-גוריון, המונה כאלפיים תושבים.
ריצ'מונד, שהיה פיזיולוג צמחים, נודע כאחד מראשוני החוקרים של השפעת הורמוני צמחים על הזדקנותם. ב-1957 תיאר יחד עם עמיתו אנטון לנג (Lang) את האפקט של ציטוקינינים, קבוצה של הורמונים צמחיים, על מניעת ההזדקנות של עלי טבק. כיום ידוע האפקט בתור "אפקט ריצ'מונד-לנג".
קידם את הרעיון של גידול אצות לצורך טיהור שפכים, וכמקור לייצור חלבון ומוצרים אחרים מן הצומח. ריצ'מונד עם קבוצת חוקרים מסין שבאו ללמוד על אצות במכון לחקר המדבר, 1990 | צילום: באדיבות המשפחה
בתחילת שנות ה-70 הקדיש ריצ'מונד את זמנו לקידום הרעיון של גידול אצות לצורך טיהור שפכים, וכמקור לייצור חלבון ומוצרים אחרים מן הצומח. בבסיס המחקר עמדה העובדה שאצות יעילות יותר מצמחים בהפקת אנרגיה כימית מאנרגיית השמש בתהליך הפוטוסינתזה. באותה תקופה פיתחו תלמידיו במכונים לחקר המדבר, אביגד וונשק וסמי בוסיבא, טכנולוגיה שמאפשרת להפיק מאצות את הפיגמנט (צבען) פיקוציאנין, שידוע כנוגד חמצון בעל סגולות רפואיות מועילות. תלמידים אחרים שלו, שוש ארד ויוסף מזרחי, המשיכו את מלאכתו בחקר הפיזיולוגיה של צמחים והביוטכנולוגיה. על בסיס מחקריו ועבודתו של ריצ'מונד עצמו נוצרה בישראל תעשייה פורחת של ביוטכנולוגיה המבוססת על אצות.
במשך השנים מילא ריצ'מונד שורת תפקידים באקדמיה הישראלית, ובכלל זה היה חבר בכל הוועדות המרכזיות של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועמד בראש האגודה הישראלית לבוטניקה. על תרומותיו המדעיות והציבוריות הוענק לו בשנת 2017 אות יקיר הנגב מטעם אוניברסיטת בן-גוריון. בשנים האחרונות התגורר בדיור מוגן בעמק חפר, וביום רביעי שעבר הלך לעולמו בגיל 93. הוא נטמן בבית העלמין בשדה בוקר, באדמת הנגב שכה אהב.
בשיחה עם אתר מכון דוידסון סיפר סגנו לשעבר בניהול המכונים לחקר המדבר, יאיר זרמי, על דמותו המיוחדת: "עמוס ריצ'מונד היה מנהיג שידע למשוך אחריו אנשים וחתר בהתמדה להגשמת חזונו. כחבר, הוא היה בן שיח מרתק, מעמיק מחשבה ובעל הבנה של טבע האדם וחולשותיו. עד סוף חייו ניהלתי איתו שיחות ממושכות שהיו תמיד מקור לעניין רב ולמחשבה נוספת. במעשיו הוא הגשים הוא את החזון של הקמת מכון מחקר בלב הנגב יש מאין, מכון רב-תחומי שמשלב מחקרי שטח, מחקרים ניסויים ומחקרים תיאורטיים, כולל פיזיקה של הסביבה. תמיד הוא נתן לבעלי יוזמה את החופש לרוץ קדימה".
המזכירה הוותיקה של המכונים לחקר המדבר, אילנה סאלר, זוכרת מעל הכל את צניעותו ואת אופיו הנעים: "עמוס היה איש של אנשים", אמרה. "הוא ראה כל אחד מהעובדים איתו, לא רק כממונה אלא כאדם. שיחותיו, הן עם החוקרים המדענים והן עם העובדים בסגל המנהלי והטכני, היו תמיד בגובה העיניים, והוא התעניין ברווחתם, וביקש מהם עצה. בעיניי עמוס היה 'בן-גוריון של המכון'. אשרינו שזכינו בו".
נשיא האוניברסיטה לשעבר אבישי ברוורמן סיכם: "מעשי ידיו, חזונו, מנהיגותו וטביעות אצבעותיו של עמוס ריצ'מונד אמרו שירה".
"מעשי ידיו, חזונו, מנהיגותו וטביעות אצבעותיו של עמוס ריצ'מונד אמרו שירה". ריצ'מונד בביקור בדרום אפריקה | באדיבות משפחת ריצ'מונד
הפלמ"חניק שפיתח את הנגב
יחיאל אדמוני נולד ביוני 1926 במושבה הגרמנית ביפו, בנם הבכור של אדריכל הנוף אלימלך אדמוני (רוטבאום) ורעייתו סימה. אחיו הצעיר נחום אדמוני זכור כמי שעמד בראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים במשך רוב שנות השמונים. בצעירותו עברה המשפחה לירושלים, שם למד בגימנסיה העברית ברחביה.
עם תום לימודיו התגייס אדמוני ב-1944 לפלמ"ח, במסגרת של בוגרי תנועת "הצופים" שהלכו לקיבוצים אלומות ואפיקים, ושירת בגדוד השלישי. ב-1946 נמנה עם הגרעין המייסד של קיבוץ חצרים בנגב, אחד מ-11 היישובים שהוקמו במוצאי יום הכיפורים של אותה שנה במבצע מאורגן, שנועד לחזק את האחיזה היהודית בחבל הארץ הדרומי. בהמשך נשלח מטעם המוסד לעלייה ב' לאיטליה ולאוסטריה, לסייע בהבאת מעפילים. אוניית המעפילים "ל"ה גיבורי גוש עציון", שהוא היה בין מלוויה, נתפסה בידי הבריטים ואדמוני נלקח עם המעפילים למחנה מעצר בקפריסין, אך שוחרר כעבור זמן קצר.
נשלח מטעם המוסד לעלייה ב' לאיטליה ולאוסטריה, לסייע בהבאת מעפילים. אדמוני (משמאל) עם צוות "הבריחה" באוסטריה, נובמבר 1947 | צילום: אתר ההעפלה והרכש, מתוך ארכיון יחיאל אדמוני
מיד אחרי הכרזת העצמאות עלה אדמוני על אוניית הרכש "ההר", שהביאה לישראל אספקה חיונית של חומר נפץ בעיצומה של מלחמת העצמאות. בשתי הפלגות נוספות, אחת מהן באונייה אחרת, הוא הביא תותחים ופצצות למטוסים. אך מסע הרכש הרביעי שלו השתבש – הוא נעצר באיטליה בחשד להברחה. בשובו לארץ הוא התגייס רשמית לצבא ושירת כאלחוטן בפיקוד הדרום וכמדריך בבית הספר לקשר של צה"ל, עד לשחרורו ב-1949.
אדמוני נשאר כל חייו בשירות הציבורי. תפקידו הציבורי הראשון היה מנהל אזור פרוזדור ירושלים במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, ולאחר מכן שימש עוזר למנהל המחלקה. ב-1961 מונה למנהל מינהל ההדרכה, המשותף לסוכנות היהודית ולממשלה, שם פיתח שיטות הדרכה מתקדמות והחל לבדוק את האפשרות לייצא ירקות מישראל. במסגרת זו היה אחראי לקשרים בנושאי חקלאות עם מדינות מתפתחות.
פיתח שיטות הדרכה מתקדמות והחל לבדוק את האפשרות לייצא ירקות מישראל. אדמוני כמנהל מינהל ההדרכה (שני משמאל), 1961 | צילום: מתוך ארכיון יחיאל אדמוני
באמצע שנות השישים יצא אדמוני לארצות הברית, ללימודי כלכלה חקלאית באוניברסיטת פרדיו. בשובו לישראל הוא קודם לסמנכ"ל המחלקה להתיישבות, ולאחר מכן למנכ"ל המחלקה. במסגרת תפקידו הוא הוביל את הקמת היישובים הראשונים ברמת הגולן ובבקעת הירדן, שעברו לשליטת ישראל במלחמת ששת הימים. במקביל המשיך לפעול למען הקמת יישובים בערבה ובנגב ולחיזוק יישובי ההר בגליל ובהרי יהודה. בתקופת כהונתו, שנמשכה עד 1977, הוקמו כ-110 יישובים חקלאיים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו.
מיד לאחר מכן, על סמך ניסיונו העשיר בהתיישבות ובחקלאות, מונה אדמוני למנכ"ל הראשון של אגרידב – חברה ממשלתית שהוקמה במטרה לחזק את מעמדה של ישראל בעולם באמצעות ייצוא ידע חקלאי, בעיקר למדינות מתפתחות. באותן שנים גם יצא בשליחות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים למדינות שלא קיימו קשרים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל, כדי לפתח איתן שיתופי פעולה על בסיס ייעוץ חקלאי. בין השאר נשלח בזהות בדויה לאינדונזיה, לעיראק ולכורדיסטן.
יצא בשליחות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים למדינות שלא קיימו קשרים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל. אדמוני בתלבושת חייל פשמרגה כורדי (שני משמאל), כנראה שנות ה-70 המאוחרות | צילום: מתוך ארכיון יחיאל אדמוני
בהמשך היה אדמוני שותף מטעם הסוכנות היהודית בתוכנית שיקום השכונות, וב-1987 מונה למנהל קרן ג'נסיס לפיתוח הנגב וכיהן בתפקיד זה מעל לעשור. במסגרת זו הוכנו עשרות תוכניות פיתוח לנגב, וביניהן הקמת מלונות במצפה רמון, ייסוד חברה לקליטה ותעסוקה של מתמטיקאים עולים חדשים בנגב, הקמת שלוש חממות טכנולוגיות, פיתוח פרויקטים של תיירות מדברית ועוד. במשך 35 שנה היה אדמוני חבר במועצת המנהלים של קרן ההתיישבות הוותיקה יק"א, ואף מונה לסגן הנשיא שלה. בתפקידו זה יזם את ההחלטה למקד את כל פעילויותיה של הקרן בנגב ובגליל.
במשך 35 שנה היה חבר במועצת המנהלים של קרן ההתיישבות הוותיקה יק"א. אדמוני יחד עם אבא אבן ורעייתו סוזי באירוע לכבוד מאה שנה ליק"א בלונדון, 1991 | צילום: מתוך ארכיון יחיאל אדמוני
אדמוני כיהן גם בוועדים המנהלים של המכללה האקדמית תל חי ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, היה פעיל במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובאגודת הידידים של קשת אילון, ושימש יו"ר מועצת המנהלים של בית הספר החקלאי מקווה ישראל. יחד עם פרופ' אביגד וונשק הוא סייע למימוש יזמויות חקלאיות ביישובי רמת הנגב והערבה, במימון קרן "בונה-טרה".
על תרומתו הרבה למדינה, לנגב ולהתיישבות בכלל, הוא זכה בין השאר בתואר ד"ר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון ובפרס בן-גוריון. במוצאי השבת שעברה הוא הלך לעולמו בגיל 98, ונטמן בהר המנוחות בירושלים. חברו ושותפו, אבישי ברוורמן, ספד לו באומרו, "יחיאל היה אדם נדיר שייצג את העילית המשרתת של פעם, אחרון דור הנפילים מהחבורה שהקיפה את בן-גוריון. לנגד עיניו לא ניצב דבר זולת השירות הציבורי והתרומה למדינה. הוא היה מתייצב לדגל בכל משימה שנקרא אליה, וחי חיי מעש ומשמעות, בניקיון כפיים ובענווה".
"אחרון דור הנפילים". יחיאל וצפרירה אדמוני | צילום: מתוך ארכיון יחיאל אדמוני
מילה אישית לסיום.
על עמוס ויחיאל שמעתי לראשונה מפי חברי, ד"ר אוהד וונשק, בנו של פרופ' אביגד וונשק. הוא סיפר לי על שניהם, ועל עוד כמה מעמיתיהם שעשו כל כך הרבה וביקשו לעצמם כל כך מעט. את פועלם של השניים זכיתי להנציח מעל דפי ויקיפדיה העברית, בברכתם ובסיועם – שני ענקים בהפרחת הנגב. לכתיבה סייעו אודי אדמוני, בנו של יחיאל, אילנה סאלר, פרופ' וונשק ופרופ' זרמי. אנחנו זקוקים לעוד עמוסים ועוד יחיאלים. יהי זכרם ברוך.