כיצד ערבוב של שני חומרים לא כל כך דליקים עם חומר שאינו דליק כלל יוצרים חומר דליק ביותר?
הכתבה הוקלטה בידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה
לרשימת כל הכתבות הקוליות באתר
לפני כ-1200 שנה התגלתה בסין הנוסחה ליצירת אבק שריפה. יצאנו לנסות לשחזר את המתכון המקורי ולהבין כיצד הוא עובד. צפו בסרטון:
היסטוריה ארוכה ועקובה מדם
הדבר הוודאי לגבי ההיסטוריה של אבק השריפה זה שהוא הומצא בסין. זהות הממציא ואפילו המאה שבה הוא הומצא לוטים בערפל: רמזים לקיומו, כמו איזכור הרכיבים שלו נמצאים בכתבים סיניים עתיקים עוד מהמאה השנייה לספירה, האזכור הראשון למשהו שמזכיר אבק שריפה כחומר הבוער באש רבה ובעל 'מתכון' דומה למתכון הנוכחי הוא מתוך טקסט סיני משנת 858 לספירה שנקרא: "יסודות מסווגים של הדרך המסתורית של המקור האמיתי של הדברים" (Classified Essentials of the Mysterious Way of the True Origin of Things) שכותב כך: "...יש שחיממו יחד גופרית, ארסן-גופריתי, מלחת ודבש. עשן ולהבות עלו כך שידיהם ופניהם נשרפו, ואפילו הבית כולו נשרף".
שנת 904 היא השנה הראשונה שבה מתועד שימוש באבק שריפה שחור, כפי שאנו מכירים אותו היום – כאמצעי מלחמתי במה שנקרא 'חצי אש' שאלו חצים שחיברו אליהם מעיין כדור בוער / פצצה המבוססת על אבק שריפה. שימו לב שבתקופה זו אבק השריפה שימש חומר בעירה בלבד, ולא כחומר המשלח דברים, כמו פגזי תותחים.
'חץ אש' סיני – השימוש המלחמתי הראשון באבק שריפה | מתוך ספר מלחמה סיני מהמאה ה-17
מאז השימוש באבק השריפה נעשה נפוץ ברחבי סין והמזרח הרחוק. במהלך השנים אבק השריפה התחיל לשמש בסין גם לצרכי בידור: פירוטכניקה, זיקוקי די-נור 'מזרקות אש' וכו':
איור המתעד מופע פירוטכניקה בסין, שושלת מינג המאה ה-17
ומהצד השני בסין הומצאו גם כל ההמצאות המלחמתיות הידועות לשמצה המבוססות על אבק שריפה: רובה, תותח ואפילו סוג של רקטה:
תותח, רובה ורקטה מתוך ספר המלחמה הסיני הולונג'ינג (Huolongjing) שנת 1350
הידע להכנת אבק השריפה הגיע למזרח התיכון רק באמצע המאה ה-13 ובסוף אותה מאה גם לאירופה. השימוש העיקרי שלו היה בכלי מלחמה. לא יהיה זה מוגזם לומר שבמהלך השנים הוא גרם למותם של מיליוני בני אדם במלחמות ועימותים – בין אנשים, עמים ומדינות. אולם צריך לזכור ש'אבק השריפה' עצמו הוא לא בעל רצון, ולא טוב או רע – הוא המצאה מדעית-טכנולוגית. בכל מקרה בני האדם הם אלה שבחרו להשתמש בו בעיקר לרעה.
בשנת 1880 הומצא אבק השריפה נטול העשן ומתחיל להחליף במהירות את אבק השריפה הסיני השחור. יתרונותיו כה רבים שבמלחמת העולם הראשונה, שפרצה 34 שנים מאוחר יותר – אף צבא מודרני כבר לא השתמש באבק השריפה השחור ובכך למעשה באו לקיצן 1000 שנות שימוש באבק שריפה שחור כחומר מלחמה. מעניין לציין שהשימוש הבידורי בחומר – כלומר לפירוטכניקה וזיקוקי דינור נשמר עד ימינו.
לייצור אבק השריפה המודרני - קורדיט - דרוש אצטון, ואת הבעיה של אספקת אצטון לבריטניה במלחמת העולם הראשונה פתר המדען היהודי חיים ויצמן, שגילה כמה שנים דרך יעילה לייצר אצטון בעזרת חיידקים, וכך סלל את הדרך ליצירת הקשרים הפוליטיים שהניבו את הצהרת בלפור.
הלא דליקים הנדלקים
המתכון לאבק השריפה השחור כולל שלושה רכיבים בלבד: 75 אחוז חנקת אשלגן, 15 אחוז פחם ו-10אחוז גופרית. אם מסתכלים על כל אחד משלושת הרכיבים – מצד אחד, ועל התוצאה (אבק שריפה) – מצד שני, אז מופתעים: התוצאה הסופית היא מאוד דליקה, ואילו כל אחד מהרכיבים הוא דליק במידה מעטה. פחם או גופרית בוערים באיטיות ובמתינות וחנקת האשלגן אינה דליקה כלל. אז כיצד זה יתכן?
כדי להבין זאת, יש להכיר תחילה את מה שנקרא 'משולש האש' – שלושת הדברים שדרושים כדי שאש תבער, והם: חומר דליק, חום, וחומר מחמצן (בדרך כלל מדובר בחמצן שבאוויר). אם שלושת הדברים מתקיימים – יש אש, ואם חסר אפילו גורם אחד – אין אש.
פחמן וגופרית הם חומרים דליקים – אם מדליקים אותם באוויר הפתוח, החמצן שנמצא באוויר הוא זה ששורף אותם. הקצב שבו החמצן שבאוויר פוגע בחומרים הדליקים קובע למעשה את קצב האש (שהוא איטי יחסית). באבק השריפה החמצן שבאוויר מוחלף על ידי חנקת האשלגן.
חנקת האשלגן / אשלגן חנקתי – שידוע גם בשמות עתיקים יותר כמו 'מלחת', 'מלח אבן' (תרגום מילולי מאנגלית saltpeter) ו'מלח סיני' (מערבית) הוא חומר בעל הנוסחה הכימית KNO3. ניתן להשיג אותו כמרבץ שנמצא במקומות שונים בעולם. בהקשר הזה מעניין לציין שבדרום אמריקה / בצ'ילה ישנה רצועה של מה שמכונה "מלחת צ'ילה" – רצועה צרה יחסית לאורך חופי הים, של לשלשת ציפורים שנצברה במשך מיליוני שנים, התפרקה, וכיום מכילה תערובת של חנקת אשלגן (KNO3) וחנקת הנתרן (NaNO3). גם חנקת האשלגן וגם חנקת הנתרן (במקורות שונים התערובת עצמה היא ה"מלחת") יכולים לשמש כרכיב לאבק השריפה, אולם כיוון שחנקת הנתרן היא חומר סופח מים (היגרוסקופי), עובדה המפריעה לבעירה, ואילו חנקת האשלגן אינה סופחת מים, עם השנים עבר השימוש באבק השריפה לחנקת האשלגן נקייה. היום כבר ניתן ליצר חנקת אשלגן בשיטה כימית באמצעות מחצבים אחרים.
בכל אופן, הסוד לבעירה העוצמתית של אבק השריפה טמון בחנקת האשלגן (סצפיפית בחנקה עצמה). כאשר מחממים חנקת אשלגן היא מתפרקת ופולטת גז חמצן טהור (O2) לסביבה, לפי המשוואה הכימית:
2KNO3(s) --> 2KNO2(s) + O2(g)
מכאן ברור כי כדי שאבק שריפה יבער לא דרוש למעשה חמצן מהאוויר – כי יש לו מקור של חמצן 'פנימי'. חמצן טהור, בניגוד לאוויר, שורף חומרים בצורה עוצמתית מאוד. למעשה חנקת האשלגן לא פועלת רק במנגנון עקיף, כלומר פליטת גז חמצן ששורף את החומרים האחרים, אלא היא עצמה חומר מחמצן – שיכול להגיב באופן ישיר עם החומרים האחרים ולגרום לאש.
אבקות מאיצות ותגובה מסובכת
מכיוון שמדובר בשלושה חומרים מוצקים שצריכים להגיב זה עם זה, התגובה מוגבלת לשטח המגע של כל חומר עם החומרים האחרים. כאשר טוחנים את החומרים לאבקה דקה מגדילים את שטח הפנים שלהם ובכך גם את שטח המגע שלהם אלו עם אלו, וכך מאיצים מאוד את קצב התגובה - כלומר את קצב הבעירה.
טחינה או כתישה של חומרים מוצקים מגדילה את שטח הפנים שלהם, וכך את שטח המגע ביניהם | אנימציה: נעמה זיו חיון
הגופרית בתערובת משמשת בתפקיד כפול: כמו הפחמן היא משמשת חומר דליק, אבל בניגוד לפחמן הגופרית ניתכת בטמפרטורה נמוכה יחסית והופכת לנוזל לוהט. הנוזל הזה, כדרך הנוזלים, זורם למקומות שכנים ובכל מסייע להסיע את החום בתוך האבקה ממקום למקום – וכך מאיץ את הבעירה.
היחסים בין החומרים (75:15:10) – התגלו בעבר בשיטה של 'ניסוי וטעייה' – כלומר אנשים ניסו תערובות שונות עד שגילו את התערובת הטובה ביותר. מאחורי היחסים הללו מסתתר משהו עמוק הקשור לאופי התגובה הכימית המתרחשת. תגובה כימית תתרחש בצורה היעילה ביותר כאשר היחסים הכמותיים בין החומרים המגיבים בה זהים ליחסים הנמצאים ב'משוואה הכימית' של התגובה המתרחשת. לפיכך היחסים שנמצאו מיצגים למעשה את היחסים בתגובה הכימית המתרחשת בין הפחמן (C) הגופרית (S8) וחנקת האשלגן (KNO3). אולם במקרה של אבק שריפה התגובה מסובכת ביותר – בחינת התוצרים מראה תוצרים רבים מאוד – גזים (מסומן (g) ) מוצקים (s), כך שלמעשה תגובות רבות מאוד מתרחשות במקביל. המשוואה המדוייקת ביותר לתיאור התהליך המתרחש היא כדלקמן:
74KNO3(g) + 96C(s) + 3¾S8(s) + 16H2O(l)--> 35N2(g) + 56CO2(g) + 14CO(g) + 3CH4(g) + 2H2S(g) + 4H2(g) + 19K2CO3(s) + 7K2SO4(s) + 8K2S2O3(S) + 2K2S(S) + 2KSCN(S) + (NH4)2CO3(S) + C(S) + ⅛S8(S)
(אני חייב לציין שזו משוואת התגובה המסובכת ביותר שאני ככימאי נתקלתי בה בימי חיי, תרגיל מאתגר למבינים בכימיה – לבדוק את איזון התגובה... למי שמזהה - התווספו מים לרשימת המגיבים - זוהי לחות שנמצאת באופן טבעי בפחם)
הגזים הרבים הנפלטים במהלך התגובה, ולא האש עצמה, הם הבסיס לשימוש באבק השריפה כחומר מלחמה ברובים תותחים וטילים – על כך בהרחבה בכתבה הבאה, יחד עם התשובה לחידה שבסוף הסרטון: איפה יבער אבק השריפה מהר יותר: באוויר הפתוח או בתוך חור האטום מכל צדדיו, אתם מוזמנים לכתוב את תשובותיכם גם כאן בתגובות לכתבה.
