אבן נייר ומספריים, המנצח בין השניים הוא... שימפנזה

בואו נשחק אבן-נייר-ומספריים. אחת שתיים וש...לוש!

אנחנו בחרנו מספריים. מי ניצח?

המשחק הפשוט הזה, שכולנו שיחקנו בילדותנו, מסתמך על יחסים מסובכים. בין שלושת הרכיבים שלו – אבן, נייר ומספריים – אין היררכיה פשוטה, שבה א' חזק יותר מב' שחזק יותר מג'. אם זה היה המצב, רכיב א' שעומד בראש הסולם היה מנצח תמיד, המשחק היה הופך לצפוי (ומשעמם) מאוד וכל סיבוב היה נגמר בהכרח בתיקו. במקום זאת יש במשחק היררכיה מעגלית: נייר חזק מאבן, אבן חזקה ממספריים, אך מספריים חזקים יותר מנייר. בהיררכיה כזו אי אפשר לתת ערך אובייקטיבי לרכיבים השונים, מכיוון שערכם תלוי ברכיב שמולם.

בעלי חיים רבים טובים מאוד בהבנה של היררכיה ישרה, מפני שבדרך כלל זה האופן שבו מתקיימת ההיררכיה בקבוצות חברתיות. ישנו יתרון מובהק להבנה של יחסים כאלו: אם אני יודע שיוסי נמצא מעלי בהיררכיה, ואני רואה שיוסי הפסיד בקרב ליורם, אני יכול לדעת שיורם נמצא במקום גבוה ממני בלי שאצטרך להילחם בו בעצמי. הידיעה הזו חוסכת זמן, ובעיקר חוסכת את המכות שאחטוף מיורם.

אך מה לגבי היררכיה מעגלית? צורת חשיבה כזו יכולה להיות חשובה להבנת יחסים חברתיים מסובכים יותר וגם ליכולת לפתור בעיות, שכן היא דורשת גמישות ועדכון של ידע קיים. האם לבעלי חיים, לפחות אלו הנחשבים אינטליגנטיים במיוחד, יש את היכולת הזו?

כדי לענות על כך, חוקרים ביפן בדקו אם שימפנזים מסוגלים לשחק אבן-נייר-ומספריים. התברר שהתשובה היא כן, אבל שהם זקוקים לזמן רב בשביל ללמוד את החוקים.

הבנת ההיררכיה המעגלית

במחקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת קיוטו ושפורסם בכתב העת Primates, שבעה שימפנזים למדו לזהות את תנועות הידיים המקושרות לכל אחד מהרכיבים כשהן נראות על מסך מחשב (הידיים המבצעות את התנועות היו ידי שימפנזה). הנבדקים היו צריכים לבחור את התנועה ה"מנצחת" וקיבלו פרס כשבחרו נכון.

השימפנזים לא למדו בבת אחת את היחסים בין שלושת הרכיבים. הם התחילו ביחס שבין נייר לאבן, אחרי שהבינו אותו עברו ליחס שבין מספריים לאבן ולבסוף הגיעו ליחס שבין נייר למספריים, האחרון והקשה ביותר מפני שהוא זה ששובר את ההיררכיה הישרה שנוצרה בעקבות שני הזוגות הראשונים.

חמישה מבין שבעת השימפנזים הצליחו ללמוד את החוקים וליישם אותם על כל זוג רכיבים שראו מולם. אבל זה לא היה קל: בממוצע, כל אחד מהם עבר 307 "שיעורים" שבכל אחד מהם 48 מבחנים, כלומר 48 זוגות של תנועות ידיים שמהן הם היו צריכים לבחור. השימפנזה הזריז ביותר היה אַיוּמוּ: הוא הצליח ללמוד את החוקים לאחר 161 שיעורים "בלבד". שניים מהשימפנזים לא הצליחו לענות כראוי על המבחנים גם לאחר יותר מ-650 שיעורים. כמצופה, הם התקשו במיוחד בלימוד הזוג האחרון, שסוגר את המעגל.

כשאותם המבחנים הוצגו לילדים בני שלוש עד שש, 34 מתוך 38 הצליחו ללמוד את החוקים בהצלחה. לגיל הייתה משמעות רבה: מגיל ארבע בערך הילדים למדו בקלות, ונדרשו להם רק חמישה שיעורים של 12 מבחנים בכל שיעור על מנת להפנים את החוקים. מתחת לגיל ארבע הם התקשו בכך מאוד.

דרכי למידה שונות לקבלת תוצאה דומה

ההשוואה בין שני המינים הראתה ששימפנזים בוגרים מסוגלים להפנים את החוקים של היררכיה מעגלית ולהצליח במבחנים שבודקים זאת ממש כמו ילדים בני ארבע, אך דרך הלמידה שלהם שונה וארוכה הרבה יותר. בעוד שילדים מבינים מה עליהם לעשות אחרי טעות אחת, השימפנזים חזרו על טעויותיהם במשך כמה שיעורים עד שהבינו אותן.

פירושן של תוצאות אלה אינו שהיכולת השכלית של שימפנזים דומה לזו של ילדים בני ארבע: בתחומים מסוימים, כמו זיכרון, שימפנזים עולים ביכולתם גם על בני אדם מבוגרים ואילו בתחומים אחרים, כמו שפה, ילדים בני שלוש מראים יכולות גבוהות יותר משל קופי האדם. המחקר הנוכחי מראה ששימפנזים מסוגלים להבין את הרעיון של היררכיה מעגלית כפי שעושים זאת בני אדם מגיל ארבע, ומצביע על שוני גדול בינינו לבינם בצורת הלמידה.

החוקרים מקווים שמחקרי המשך ילמדו אותם מה עומד בבסיס השוני הזה, ומה יכולות להיות השלכותיו. בינתיים, אנחנו מקווים שמישהו שם עין על השימפנזים באוניברסיטת קיוטו, כדי לראות אם הם החלו ליישב מחלוקות ביניהם בעזרת סיבוב מהיר של אבן-נייר-ומספריים.