הפרפר שלא היה שם

לפני יותר מ-230 שנה צִייר סוחר יינות עשיר ואנטומולוג (חוקר חרקים) חובב בשם וויליאם ג'ונס (Jones) פרפר. המודל לציור היה פרט יחיד שנשמר באוסף החרקים הגדול של דרוּ דרוּרי (Drury), חרש כסף מוצלח ואנטומולוג לונדוני בעצמו. נראה כי מאז ועד היום לא נתפס או נמצא פרפר נוסף כזה, כך שהפרט שהיה באוסף של דרורי הוא הנציג הידוע היחיד של חרק נדיר ביותר. במהלך השנים נעלמו עקבות הפרפר ונותרו ממנו רק הציור של ג'ונס ואיורים שצוירו על פיו. עתה, בזכות עבודת בילוש של אלברטו צילי (Zilli), מומחה עשים ממוזיאון הטבע בלונדון, וניק גרישין (Grishin), חוקר פרפרים מאוניברסיטת טקסס, נמצא הפרט הנעלם. הם גילו שכלל לא מדובר בפרפר, אלא בעש.

עשים ופרפרים הם שתי קבוצות שונות של חרקים מסדרת הפרפראים (Lepidoptera), ושרוב הפרפראים הם עשים. ההפרדה לעשים ולפרפרים אינה חלקה ולא תמיד קל לשים גבול ברור בין שתי הקבוצות. פרפרים, למשל, פעילים לרוב ביום ולכן מכונים פרפרי יום, בעוד עשים, המכונים לפעמים "פרפרי לילה", פעילים בלילה. עם זאת מינים רבים של עשים הם פעילי יום. ההבדל הבולט ביותר בין שתי הקבוצות הוא מבנה המחושים שלהם: לרוב הפרפרים מחושים דמויי אלה, בעוד לעשים מחושים בצורות מגוונות – חוטיים, משוננים, דמויי מסרק ועוד – שלרוב לא דומים לאלה. למחושי ה"פרפר" שצייר ג'ונס מבנה המזכיר אלה.

זהות בדויה

מי שהגדיר לראשונה את ה"פרפר" של דרורי היה יוהאן כריסטיאן פבריציאוס (Fabricius), אנטומולוג דני שהיה תלמידו של הבוטנאי השוודי קרל לינאוס, הראשון שפיתח שיטת סיווג מדעית לכל עולם הטבע. פבריציאוס נחשב לאחד האנטומולוגים החשובים ביותר במאה ה-18 ואחד הפוריים ביותר בהיסטוריה – הוא העניק שמות לקרוב ל-10,000 חרקים, ביניהם גם מינים רבים של חיפושיות ממשפחת השחרוריתיים מאזור סיני. פבריציאוס אף פיתח שיטה לסיווג חרקים על פי גפי הפה שלהם, שיטה בה משתמשים עד ימינו. הוא היה גם חביב מאוד על הסטודנטים שלו: כאשר הגיש את התפטרותו ממשרת פרופסור באוניברסיטת קיל, לאחר שאדם ש"לא ידע להבדיל בין כרוב לעץ תפוח", לדבריו, קיבל את הקידום שהוא רצה, הסטודנטים פנו עד למלך דנמרק, וזה התגייס לשכנע אותו למשוך את ההתפטרות.

מחושים המעוקלים כמו מסרגת קרושה. פרפר ממשפחת ההספריתיים | צילום: Haeferl, ויקיפדיה

בזמן עבודתו בקיל ביקר פבריציאוס במוזיאונים ואוספים רבים באירופה, כולל באוסף של דרורי, והגדיר חרקים. הוא בחן גם את איוריו של ג'ונס וב-1793 העניק לפרפר שבציור את השם Hesperia busiris וקבע שהוא מין חדש השייך למשפחת ההספריתיים – פרפרים שלרובם מחושים דמוי אלה המעוקלים לאחור בקצותיהם, כמו מסרגת קרושה.

במשך מאות שנים אף חוקר או חוקרת אחרים לא ערערו על הסיווג שקבע פבריציאוס. מאחר שהפרפר היה מוכר רק מפרט יחיד שנעלם ומאיורים – או העתקים של איורים – של אותו פרט, ומאחר שכל אותן שנים לא נמצא פרפר נוסף מאותו מין, לא הייתה לחוקרים כל סיבה או דרך לתהות על קנקנו של הפרפר. כל זה השתנה ב-2015, כשצילי וגרישין נפגשו בכנס באינדיאנה.

איוריו של ג'ונס, שכוללים יותר מ-1,500 פרפראים המייצגים 760 מינים מרחבי העולם, נאספו בספר של שבעה כרכים המוכר בשם "האיקונות של ג'ונס". הספר מעולם לא פורסם והעותק היחיד שלו, שנכרך מחדש בשישה כרכים, נשמר בספרייה ובארכיונים של מוזיאון הטבע של אוניברסיטת אוקספורד. ב-2015 העלה המוזיאון לרשת את כל הכרכים. על פי "מגזין סמית'סוניאן" גרישין, שהבחין באיור של Hesperia busiris כשעיין באיקונות של ג'ונס באתר המוזיאון, הראה אותו לצילי בכנס ושאל אותו מה לדעתו מופיע בציור.

צילי אמר כי אף על פי שצורת המחושים אכן מזכירה את זו של ההספריתיים, הגוף, המבנה וצבע הכנפיים של החרק המאויר לא דומים לאלו של כל הספרית מוכרת. לעומת זאת, הם כן נראים דומים מאוד לקבוצה של עשים צבעוניים ופעילי יום ממשפחת התנשמיתיים הקרויה Agaristinae. גרישין הסכים עם צילי והצמד פתח במצוד אחר זהות העש שנחשב בטעות לפרפר.

החוליה החסרה

הניסיון למצוא דוגמה נוספת של Hesperia busiris בספרות או באוספים לא צלח. כפי שהוזכר לעיל נראה שכל המקומות בהם התייחסו ל"פרפר" התבססו על הפרט המקורי או על האיור של ג'ונס. בתחילת המאה ה-19, למשל, צִייר האירי אדוארד דונובן (Donovan) - סופר, צייר טבע וזואולוג חובב - איור של הפרפר, שעמדת כנפיו וגופו היו זהות לחלוטין לאלו שבאיור של ג'ונס. ואכן, דונובן הזכיר בעבודתו את האוסף של דרורי וגם כינה את ג'ונס "חבר ראוי".

צילי וגרישין החליטו לנסות גישה אחרת. מאחר שהפרפר הזכיר להם עש מהקבוצה Agaristinae, הם פנו למוזיאונים רבים וביקשו לבחון את אוספי הפרפראים שלהם. לאחר מעבר על אלפי מיני פרפראים נתקל צילי, במוזיאון הטבע בלונדון, באיור שנראה דומה לאיור של ג'ונס ובפרט שעליו מבוסס האיור. אך הפעם התיאור שליווה את הפרט לא היה של פרפר, אלא של עש שתואר לראשונה בשנת 1854 על ידי האנטומולוג הבריטי הפורה פרנסיס ווקר (Walker), וקיבל את השם Eusemia contigua (כיום Heraclia contigua).

עבודת בילוש נוספת גילתה שהעש הגיע למוזיאון מאוסף של חובב חרקים בשם גו'רג מיילן (Milne). ב-1839 רכש המוזיאון במכירה פומבית חלק נכבד מהעשים והפרפרים שהיו באוסף של מיילן, שבתורו רכש אותם במכירה פומבית מאוסף החרקים של דרורי, ב-23 במאי 1805.

העש שצילי וגרישין מצאו במוזיאון ניזוק עם השנים. הוא איבד מחוש אחד והבטן שלו ואברי המין נותקו ממנו ונשמרו בנפרד. עם זאת, מבנהו, צבעיו וההיסטוריה שלו רומזים מעבר לספק סביר שמדובר באותו פרט שמופיע באיור של ג'ונס. מתברר שה"פרפר" הנדיר של ג'ונס ופבריציאוס כלל לא נעלם, אלא הסתתר תחת שם אחר במוזיאון הטבע.

היות ואיוריו של ג'ונס לא פורסמו, ווקר לא הכיר אותם ולא ידע שפבריציאוס בחן את אותו פרט 61 שנים לפני כן. לכן הוא בחן אותו בעצמו, והגדיר אותו נכונה כעש מהקבוצה Agaristinae. מאחר שהעש זוהה לראשונה כפרפר בשם Hesperia busiris, אך הוא למעשה עש מהסוג Heraclia, על פי צילי וגרישין שמו החדש והרשמי צריך להיות Heraclia busiris.

ציור של ה"פרפר" שהתברר שהוא עש | איור: אדוארד דונובן, מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

מהודו ועד אפריקה

החוקרים סבורים שהעש הנדיר ביותר נכחד מהעולם. מין צבעוני ויפה כזה ישמש מטרה לאספנים, ולכן מוזר שידוע רק פרט אחד שלו מכל האוספים שנבדקו בעולם. עם זאת, לא ברור מה מקורו של אותו פרט. בניגוד להיום, התיעוד במאה ה-18 וה-19 לא היה ברמה גבוהה במיוחד. לפי רשומות שונות העש הגיע מאזור הודו, או מאמריקה או מאפריקה. עדויות שונות שמצאו צילי וגרישין מצביעות לדעתם על כך שהמקור הסביר ביותר של העש הוא בסיירה לאון שבמערב אפריקה, אם כי הם לא פוסלים את האפשרות שאולי הגיע מחוף קורומנדל בדרום-מזרח תת-היבשת ההודית.

מאחר ששני האזורים האלו סובלים מבירוא יערות נרחב – יותר מ-83 אחוז מהיערות במערב אפריקה נכרתו במהלך המאה ה-20 ויותר מ-90 אחוז מיערות חוף קורומנדל – רוב הסיכויים הם שהעש נכחד. כפי שכתבו החוקרים בסיכום המחקר, אחד מה"פרפרים הנדירים ביותר" התברר כעש נדיר לא פחות. העדות היחידה לכך שאי פעם התקיים היא פרט יחיד השמור במוזיאון, וכמה איורים. העובדה הזו מדגישה את חשיבותם של אוספי מוזיאונים, את חשיבות העלאתם לרשת ואת החשיבות שבנגישותם לחוקרים. אוספים כאלו הם לעתים החלון היחיד שיש ברשותנו למגוון החיים שהתקיים בעבר, והם יכולים לעזור לנו ללמוד על השינויים שהתרחשו בעולם הטבע, ואולי גם להניע את האנושות לשימור המגוון הקיים.