השועלים שמבייתים
את עצמם

הביולוג קֶווין פרסונס (Parsons) נולד וגדל בקנדה. כשהחל לעבוד באוניברסיטת גלזגו בסקוטלנד, הוא הופתע לגלות מספר גדול של שועלים, שהסתובבו ברחובות העיר כאילו היו בעלי הבית. הוא פגש בהם באופן קבוע, במיוחד כאשר יצא מביתו מוקדם בבוקר. "הם היו הולכים לידי ובוהים בי, כאילו שואלים, 'מה אתה מסתכל עלי?'", סיפר פרסונס לאתר של כתב העת Science. "הם היו חסרי פחד". 

התופעה הזו אינה ייחודית לגלזגו, כמובן. השועל האדום (Vulpes vulpes) נפוץ בבריטניה וכבר לפני כמאה שנה נראו שועלים כאלה מסתובבים בלונדון ובערים אחרות, כמו שעשו גם במדינות אחרות. הם מחטטים בפחי אשפה וניזונים משאריות מזון שהשאירו אחריהם בני האדם, אבל גם טורפים יונקים קטנים וציפורים, צדים חרקים ותולעי אדמה ואוכלים פירות שנשרו מעצים. הם ישנים במחילות שחפרו, בגנים ציבוריים או בגינות פרטיות. כעת, מחקר שהוביל פרסונס מראה שאותם שועלים שונים מבחינה אנטומית מהשועלים החיים בטבע, והשינויים האלו אינם מקריים: הם דומים מאוד לאלו שעברו הזאבים כאשר בויתו לכלבים, ולאלו שעברו שועלים בניסוי שנועד לבחון את תהליך הביות. ייתכן, אומרים החוקרים, שהשועלים עוברים תהליך של ביות עצמי, שהחל כאשר עברו לחיות בעיר. 

למדו להסתגל לחיים בעיר ולאכול שאריות מזון של בני אדם. שועל מחפש מזון באשפה | צילום: bardzo.photo, Shutterstock

מראה מבוית

כאשר אנחנו מסתכלים על בעלי חיים מבויתים ומשווים אותם למיני הבר מהם התפתחו, אנחנו מגלים שיש תכונות מסוימות שחוזרות אצל רבים מהם: מסוסים ועד לפרות, מכלבים ועד לכבשים. החיות המבויתות נוטות להיות ידידותיות יותר כלפי בני אדם, תוקפניות פחות וגם פחדניות פחות מחיות הבר – זה אינו מפתיע. התכונה הזו הייתה מן הסתם חשובה מאוד בתהליך הביות: חיות שלא תקפו את בעליהן או ניסו לברוח היו אלו שהורשו להתרבות ולהעמיד צאצאים.

אך יש גם תכונות שקשה יותר להסביר. לרבות מחיות הבית והמשק יש פרווה עם כתמי צבע, בניגוד לפרווה האחידה של מיני הבר, אזניים שמוטות, זנב שמתעקל כלפי מעלה, שיניים קטנות יותר, חוטם קצר יותר וגולגולת קטנה יותר ‒ הכל בהשוואה למין הבר שממנו בויתו. כלל התכונות האלו מרכיבות את התופעה המכונה סינדרום הביות. 

ב-1959 החל בנובוסיבירסק שבברית המועצות, כיום ברוסיה, ניסוי ייחודי בביות בעלי חיים שנמשך עד היום. דמיטרי בליאייב (Belyayev) גידל עשרות שועלים כסופים, תת-מין של השועל האדום, ובחר בכל דור את הרגועים ביותר, אלו שנתנו לחוקרים להתקרב אליהם מבלי לחשוף שיניים או להתכווץ בפחד בפינת הכלוב. רק השועלים האלו הורשו להתרבות.

"בשנה הראשונה, כמעט כל השועלים נראו פחות כמו כלבים ויותר כמו דרקונים נושפי אש", סיפרה ליודמילה טרט, שעבדה עם בליאייב והיום, לאחר מותו, ממשיכה להוביל את המחקר. אבל דור אחר דור, השועלים הפכו רגועים יותר. בדור השישי כבר הופיעו גורים שקיבלו את החוקרים בכשכושי זנב, יבבות וליקוקים, ממש כמו כלבים. שיעורם של אותם שועלים "כלביים" עלה מדור לדור. 

שיעור השיעולים הידידותיים עלה מדור לדור. פסל של בליאייב עם שועל | צילום: Sirozha, ויקיפדיה

תופעת לוואי של ביות

השועלים נבחרו לפי יחסם לבני האדם, ולכן אין זה מפתיע שעם הזמן הם נעשו ידידותיים יותר – אם כי החוקרים לא ציפו לשינוי קיצוני כל כך תוך דורות ספורים. מפתיעות עוד יותר היו התכונות הגופניות של השועלים. בכל דור, השועלים החלו להיראות פחות כמו אבותיהם הפראיים ויותר כמו כלבים. פרוותם נעשתה שחורה לבנה, כמו של כלב רועים, במקום כסופה; הזנב התעקל כלפי מעלה; החוטם התקצר, השיניים קטנו וגם הגולגולת. השועלים של בליאייב הראו סימנים רבים של "סינדרום הביות", למרות שהמדענים לא בחרו במודע אף אחת מהתכונות האלה – כולן היו תופעות לוואי של הבחירה בשועלים הרגועים ביותר. 

מה יכול היה לגרום לכך? ריצ'רד רנגהם (Wrangham) וחוקרים נוספים פיתחו את תיאוריית הרכס העצבי, לפיה הסינדרום נגרם משינוי בקבוצה של תאים עובריים, תאי הרכס העצבי. התאים האלו מתחילים את דרכם ליד חוט השדרה, אך נודדים במהלך ההתפתחות העוברית למקומות רבים, ומשפיעים על העור והשיער, על השיניים, הגולגולת, הזנב, האוזניים ועוד, וגם על בלוטת יותרת הכליה. בלוטה זו מפרישה הורמונים שמשחקים תפקיד בתגובה למצבי לחץ, כמו מצבים בהם בעל החיים מרגיש מאוים. לפי התיאוריה, אצל בעלי חיים מבויתים יש שינוי בהתפתחות העוברית של תאי הרכס העצבי, שגורם לפעילות נמוכה יותר של בלוטת יותרת הכליה. הפעילות המופחתת של הבלוטה גורמת לבעל החיים להגיב לבני האדם בצורה רגועה יותר. התכונות האחרות של סינדרום הביות, אומרים החוקרים, הן אכן תופעות לוואי, ונובעות גם הן מאותו שינוי בהתפתחות העוברית.

תופעות הלוואי שהחוקרים לא בחרו. השינויים שעוברים על השועל| איור: יונת אשחר

ניסוי טבעי

ומה לגבי השועלים העירוניים? שועלים אלו לא בויתו, ואף אחד לא בחר מי מהם יורשה להתרבות. למרות זאת, כאשר פרסונס ועמיתיו הישוו גולגלות של שועלים מלונדון ושל שועלים מאזורים כפריים, הם גילו שהשינויים שהתרחשו אצל שועלי העיר היו דומים לאלו שנראה אצל השועלים המבויתים של בליאייב. החוטם שלהם היה קצר בהשוואה לשועלים החיים בכפר, והגולגולת שלהם קטנה יותר – שניהם סימנים של סינדרום הביות. 

"יותר משזה מפתיע אותי, זה משמח אותי" אמר הביולוג האבולוציוני לי דוגאטקין (Dugatkin), שלא היה מעורב במחקר. "זה 'ניסוי טבעי' שהגיע למסקנות מאוד דומות לאלו של הניסוי הרוסי". 

האם השועלים העירוניים עוברים תהליך הדומה לביות? כפי שהעיד פרסונס, רבים מהשועלים החיים בעיר מתייחסים באדישות לאנשים שמסביבם, ולא בורחים מהם כפי ששועלים החיים בטבע עושים. יש בכך הגיון: שועל שיהיה רגוע יותר ולא ייכנס ללחץ מקרבת אנשים יוכל לשגשג בעיר, ואילו שועל פחדן או תוקפני במיוחד לא יצליח למצוא את מקומו שם. מחקרים על בעלי חיים אחרים הראו שאלו החיים בעיר אכן נוטים להיות רגועים יותר ותוקפניים פחות, בהשוואה לבני מינם החיים בטבע. ייתכן שהשועלים העירוניים עברו מעין ביות עצמי – בני האדם לא בחרו באופן ישיר מי מהם יתרבה, אך התנאים בעיר העניקו יתרון לשועלים הרגועים, הדומים יותר לבעלי חיים מבויתים.

ניסוי טבעי עם מסקנות דומות. שועל מחפש מזון בגן ציבורי בשכונת מגורים| צילום: Jamie Hall, Shutterstock

מודל לתחילת הביות

התובנות האלו עשויות לעזור לנו להבין טוב יותר לא רק את השועלים של ימינו, אלא גם את הזאבים וחתולי הבר לפני אלפי שנים, בשעה שעשו את הצעדים הראשונים לעבר הביות, שיהפוך אותם לכלבים ולחתולי הבית שאנחנו מכירים כיום. חיות משק כמו עיזים ופרות בויתו לאחר שבני האדם צדו וכלאו אותם. לעומתם, החתולים והכלבים, שאז עוד היו זאבים, התקרבו ככל הנראה ליישובי האדם מיוזמתם והחלו להסתובב בקרבתם ולאכול מהשאריות שהשליכו – ממש כמו השועלים העירוניים.

"חלק מהמאפיינים הסביבתיים בזמן השלב ההתחלתי של ביות חיות המחמד שלנו, כמו כלבים וחתולים, היו כנראה דומים לתנאים שבהם השועלים העירוניים, ובעלי חיים עירוניים אחרים, חיים כיום", אמר אנדרו קיצ'נר (Kitchener), אחד החוקרים החתומים על המאמר. "כך, התאמה לחיים לצד בני האדם מכינה בעלי חיים מסוימים לביות". 

יידרשו עוד מחקרים, שיבחנו מאפיינים נוספים מלבד גודל וצורת הגולגולת, לפני שנדע בוודאות אם השועלים העירוניים אכן מציגים את סינדרום הביות. אם יתברר שהם אכן עוברים שינוי הדומה לביות, נוכל ללמוד מהם על התהליך שעברו אבות אבותיהם של חומי ומיצי, בדרך להיות חיות המחמד האהובות שלנו, וגם להבין טוב יותר עוד נדבך במערכת היחסים המורכבת בין בני האדם ובעלי חיים החולקים מרחב מחיה משותף. 

סרטון על שועל עירוני ידידותי בבריטניה (אנגלית):