טיפול גֵני נגד המופיליה

"הלכתי כל הזמן על קליפות ביצים". כך הגדיר ג'יי קונדורוס (Konduros) את חייו עם ההֶמוֹפִיליה בראיון לוושינגטון פוסט. לחולי המופיליה יש מוטציה גנטית הגורמת לבעיה בייצור גורמי קרישה – החלבונים המונעים מאיתנו לדמם ללא הפסקה מכל חתך או חבורה. במקרים הקשים יותר של המופיליה, כמו של קונדורוס, כל מכה עלולה להוביל לפגיעה קשה ואפילו למוות. החולים נאלצים להזריק לעצמם את גורם הקרישה החסר כדי למנוע דימום.

קונדורוס הוא אחד מעשרה משתתפים בניסוי של טיפול גני, שנועד להחזיר להם את היכולת לייצר את גורם הקרישה בעצמם. כל המשתתפים הם חולי המופיליה B, צורה שבה לוקים כ-20 אחוז מהחולים, והיא מאופיינת בחוסר בחלבון המכונה פקטור 9. עשרים אחוזים מחולי ההמופיליה לוקים בצורה זו של המחלה. את הניסוי עשה צוות חוקרים בינלאומי בבית החולים לילדים בפילדלפיה. הם הזריקו לחולים נגיפים מהונדסים שהכילו את הגן לייצור פקטור 9, עם רצף גנטי שהבטיח שהחלבון ייוצר רק בתאי הכבד.

ניסויים קודמים לטיפול גני בהמופיליה נתקלו בקשיים בשל תגובה חיסונית חזקה של החולים. אחד מתפקידי מערכת החיסון הוא לתקוף ולהרוג תאים של הגוף עצמו שהודבקו בנגיף, כדי למנוע את המשך התפשטותו של הנגיף. כך תקפו תאי מערכת החיסון גם את תאי הכבד המודבקים בנגיפים המהונדסים.

הפעם השתמשו החוקרים בגרסה של הגן היוצרת חלבון פעיל במיוחד, כך שהחולים היו צריכים כמות קטנה יותר שלו כדי למנוע דימום. השימוש בגן זה איפשר הזרקת מינון יותר של נגיפים, והפחתת הסיכון  לסיבוכים. ואכן רק שניים מתוך עשרת המטופלים סבלו מתופעות לוואי כאלו, וטיפול בסטרואידים פתר את הבעיה.

מה היה מצב החולים לאחר הזרקת הנגיפים?

בדיקות הראו שאצל כל משתתפי הניסוי תאי הכבד אכן ייצרו פקטור 9 , ותשעה מהם לא היו צריכים להשתמש כלל בגורם הקרישה החיצוני לאחר הטיפול. גם החולה שנאלץ להזריק לעצמו את גורם הקרישה בשל דימום השתמש בכמות קטנה הרבה פחות מאשר  לפני הטיפול.

"אנשים תכננו את כל חייהם מסביב להמופיליה, ועכשיו הם עושים פעילויות שלא יכלו לעשות בעבר" אמרה לוושינגטון פוסט לינדזי ג'ורג (George), ממובילי המחקר. "אחד מהם הגיע בכיסא גלגלים, והיום הוא מחוץ לכיסא ומאמן קבוצת בייסבול של ילדים".

בשונה מניסויים חדשניים אחרים של ריפוי גני, כמו הניסוי שדווח לאחרונה לרפא חולה בתסמונת האנטר, הפעם הרופאים לא מנסים לשנות את ה-DNA של החולים אלא רק להוסיף לו. הגן המחדר לתאים נשאר בתוכם כמולקולת DNA קצרה ועצמאית, וכך הוא מתבטא ויוצר את החלבון מבלי להיכנס לגנום של התא.

סיכון מופחת

לשיטה זו יש יתרון גדול אחד. כשפיסת DNA נכנסת לתוך הגנום היא עלולה להיכנס למקום הלא נכון, וכך לפגוע בגנים הנמצאים שם. בדרך זו מתרחשות מוטציות שיכולות גם לגרום לסרטן, וזהו הסיכון הגדול ביותר של ריפוי גני. כאשר הגן המוכנס לתא נשאר מחוץ לגנום, הוא לא גורם למוטציות.

כמובן, יש לכך גם חיסרון. מולקולת DNA קטנה הנמצאת בתא עלולה "להיאבד", כלומר להתפרק ולהיעלם עם הזמן. אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני החוקרים הוא להראות שהגן שהכניסו ממשיך לתפקד לאורך זמן. הטיפול הראשון שביצעו ניתן לפני 78 שבועות, כשנה וחצי, ומצבו של המטופל עדיין טוב. כל המטופלים נמצאים כמובן במעקב, ובעתיד נדע אם יצטרכו לחזור על הטיפול, וכל כמה זמן.

הניסוי אמנם קטן וראשוני, אך תוצאותיו מבטיחות מאוד. "זה גורם לי לחשוב שריפוי גני להמופיליה B יהיה בידינו בקרוב מאוד, אולי תוך כמה שנים" אמר לוושינגטון פוסט אריק פרנס (Parnes), מנהל המרכז להמופיליה בבוסטון, שלא היה מעורב במחקר. אם מחקרים גדולים יותר יראו שהטיפול אכן עובד ואינו גורם לתופעות לוואי קשות, התקווה היא שאפשר יהיה לטפל בצורה דומה גם בהמופיליה A, בה חסר גורם קרישה אחר, וגם במחלות גנטיות רבות נוספות.