כינת הגוף
והמגפה השחורה

מגפת הדֶּבֶר באירופה של ימי הביניים, המכונה גם המגפה השחורה, הייתה אחד האסונות ההרסניים והנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית. באמצע המאה ה-14 המגפה קטלה בין שליש לחצי מתושבי אירופה, הובילה לשינויים חברתיים וכלכליים עצומים, השפיעה על תפיסות דתיות, ועיצבה את הבנת האמצעים הנחוצים לשמירה על בריאות הציבור. אין פלא שהיא עדיין אחת המחלות הנחקרות ביותר, למרות הופעתן של כוכבות חדשות כמו אבולה וקורונה.

אחד הגורמים שאפשרו את ההתפשטות המהירה והנרחבת של המגפה היה השימוש שעשה מחולל המחלה, החיידק Yersinia pestis, בבעלי חיים כדי להפיץ את עצמו ביעילות. החיידק הדביק חולדות, שנשאו את הדֶּבֶר למרחק רב, הפרעושים שעל גבן מצצו את דמן, שבתוכו היה החיידק, ואם נקרה בדרכם אדם, הם דילגו גם אליו, ניזונו להנאתם מדמו ובתוך כך הדביקו גם אותו בחיידק מחולל המחלה.

לאחר ההדבקה החיידק נודד לקשריות הלימפה הקרובות ויוצר שם נפיחות שמלווה בהתקשות של האזור הנגוע ולעיתים גם בהשחרתו. מחלה כזאת נקראת "דֶּבֶר חבּורות" (Bubonic plague). אם החיידק מגיע לריאות הוא עלול לגרום דלקת ריאות קשה ומידבקת מאוד, והימצאותו במחזור הדם עלולה לחולל אלח דם. ללא טיפול אנטיביוטי מדובר במחלה מידבקת וקטלנית, שהדרך היחידה לעצור את התפשטותה לפני התפתחות הרפואה המודרנית הייתה להפעיל סגר והגבלות מחמירות על התנועה ולשרוף את הגופות הנגועות – ואיתן את הפרעושים שעליהן.

קטל בין שליש לחצי מתושבי אירופה. אנשי העיר טורנה קוברים את קורבנות המוות השחור | מיניאטורה של אמן בלגי משנת 1353, ויקיפדיה, נחלת הכלל

לא על הפרעוש לבדו

במשך שנים רבות ייחסו את הפצת מגפת הדֶבֶר לפרעושי חולדות בלבד, לצד הדבקה ישירה מאדם לאדם. המצב השתנה כשאפידמיולוגים החלו להשתמש במודלים מתמטיים ממוחשבים כדי לבחון את התפשטות הדֶּבֶר באירופה של המאה ה-14. במפתיע התברר כי העברה על ידי פרעושים לא יכולה להסביר לבדה במלואה את ההתפרצות הנרחבת של המגפה השחורה ואת התפשטותה המהירה.

מחקר חדש מעלה את האפשרות שלא רק החולדות ופרעושיהן היו אשמים בהעברת הדֶּבֶר, אלא גם כיני הגוף (Pediculus humanus humanus). הכינים הללו היו נפוצות מאוד באירופה של ימי הביניים - וגם בתקופות מאוחרות יותר – וביכולתן להפיץ מחלות רבות, כגון קדחת השוחות המפורסמת במלחמת העולם הראשונה. החוקרים ביקשו לבדוק אם הכינים יכולות לשאת את חיידקי הדֶּבֶר, להעבירם לבני אדם, ולגרום למחלה ביעילות דומה לזו של פרעושי החולדות.

בדיקתם העלתה ראשית שכיני הגוף אכן מסוגלות למצוץ מהדם את חיידקי הדֶּבֶר. וחשוב לא פחות – הן יכולות לשמש נשאיות כרוניות, כלומר לשאת באופן קבוע ומתמשך חיידקים רבים ולהעביר אותם לבני אדם ביעילות גבוהה מספיק כדי להצדיק את הכללתן במודלים שמתארים את התפשטות מגפת הדֶּבֶר.

החוקרים הזינו כיני גוף בדם נגוע בחיידקי דֶּבֶר בכמה ריכוזים, על מנת לקבוע את הרמה הנדרשת כדי שכינה תקלוט את החיידק, ומה המנה הנחוצה כדי להעביר את החיידק הלאה לאדם הבא. הכינים נדגמו במרווחי זמן קבועים, והחוקרים בחנו כמה מהן נדבקו וכמה הפכו לנשאיות כרוניות. הכינים הנדגמות הוצאו מאזור הניסוי, הוקפאו, ונבחנה כמות החיידקים בבלוטות הרוק שלהן.

שאר הכינים המודבקות נשלחו למצוץ דם לא נגוע המדמה אדם בריא. כשבדקו בתום המשתה את הדם, התגלו בו חיידקי דֶּבֶר. מכאן הסיקו החוקרים שכינים מסוגלות להעביר את המחלה הלאה, ואף קיבלו אומדן כמותי של יעילות ההדבקה. עם זאת, כל הבדיקות נעשו בתנאי מעבדה, בלי להדביק בפועל בעלי חיים או בני אדם, כך שהמחקר אומנם מבסס את האפשרות לקיומו של מנגנון הדבקה תיאורטי אך אין לראות בו הוכחה מעשית לכך שכינים אכן הפיצו את המחלה.

גם בהיעדר ראיה חותכת, כמה וכמה גורמים וממצאים תומכים באפשרות שכינת הגוף מסוגלת להעביר דֶּבֶר. ראשית, כינים מוצצות בכל עקיצה יותר דם מאשר הפרעושים, כך שסביר להניח שהן גם קולטות באותה הזדמנות יותר חיידקים מהדם הנגוע. בנוסף הן עוקצות לעיתים תכופות יותר. עוד נמצא שהחיידק יכול לאכלס באופן קבוע את בלוטות הרוק של הכינים ושהרוק שמשתחרר בזמן העקיצה מדביק ביעילות גבוהה. כמו כן התברר שהחיידק נשאר במערכת העיכול של חלק מהכינים ומופרש בצואה שלהן. כשבני אדם מגרדים את מקום העקיצה, ההפרשה עלולה לחדור לגוף דרך שריטות זעירות בעור. כלומר הוכח שבתנאי מעבדה, כיני הגוף יכולות להידבק, לשאת, להפריש ולהדביק בני אדם בדֶּבֶר, ומחברי המחקר מעלים את האפשרות שיש לכלול אותן במודלים עתידיים של התפשטות המגפה.