חוקרים מבריטניה מצאו שבני אדם מסוגלים לזהות אלפי פרצופים, אך היכולת הזו שונה מאוד אצל כל אחד מאתנו
הכתבה הוקלטה בידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה
לרשימת כל הכתבות הקוליות באתר
אני גרועה בזיהוי פרצופים. ממש. אני חיה בחשש תמידי מהפעם הבאה שמישהו ינופף לי לשלום מהקצה השני של החדר, ואני שוב אתהה בעצבנות מי הוא, ומאיפה הייתי אמורה להכיר אותו. זה לא אומר כמובן שאני לא מזהה אף אחד – רק שמספר האנשים שאני מזהה קטן מזה של האדם הממוצע.
אבל מה זה אומר בעצם? כמה פרצופים באמת מסוגל אדם ממוצע לזהות? את רוב ההיסטוריה שלנו בילינו בחבורות קטנות יחסית, של כמה עשרות בני אדם, מאה-מאתיים לכל היותר. היינו מצפים שמוחנו יתפתח לזכור ולזהות מספר פרצופים הדומה למספר האנשים באותן חבורות. אך כאשר חוקרים בריטים בדקו את הנושא במחקר חדש, המספר שהגיעו אליו היה גבוה בהרבה: כחמשת אלפים פרצופים. שלא במפתיע, הם מצאו גם שונות רבה בין הנבדקים – חלקם יכולים ככל הנראה לזהות עד עשרת אלפים פרצופים, וחלקם הרבה פחות.
האם הוא נראה לך מוכר?
איך אפשר לדעת כמה פרצופים כל אדם מכיר? החוקרים חישבו זאת בעזרת השוואה בין שני מדדים: מספר האנשים שהנבדקים היו מסוגלים להיזכר בהם, ומספר האנשים שהם זיהו כמוכרים מתוך תמונות שהוצגו להם.
המבחן הראשון היה פשוט מאוד: הנבדקים, 25 סטודנטים מאוניברסיטאות בסקוטלנד, התבקשו לרשום כמה שיותר אנשים שאת פניהם הם מכירים. הרשימה הראשונה הייתה של אנשים שהם מכירים אישית: עמיתים לעבודה, בני משפחה, חברים, אנשים שהם רואים בפאב. לאחר מכן עברו למפורסמים: פוליטיקאים, מוזיקאים, דמויות היסטוריות. ניתנה להם שעה לחבר את כל אחת מהרשימות. המחקר התמקד ביכולת לזהות פנים ולא לזכור שמות, ולכן הנבדקים יכלו לכתוב גם תיאור כמו "המורה שלי להיסטוריה בתיכון", אם לא זכרו את שמו.
הנבדקים הצליחו להיזכר בממוצע ב-362 אנשים שהכירו אישית, וב-290 אנשים מפורסמים. כבר כאן נראתה שונות רבה: היה נבדק שלא הצליח להיזכר ביותר מ-167 אנשים שהכיר אישית, והיה מי שתוך שעה סיפק רשימה של 524 אנשים כאלו.
אבל במבחן ניתנה להם רק שעה – מה הם יוכלו לעשות אם יינתן להם זמן בלתי מוגבל? החוקרים בדקו את הקצב שבו הנבדקים הוסיפו שמות לרשימה, שהלך וירד בצורה קבועה למדי ככל שהזמן עבר. כך הם יכלו לחשב מתי קצב ההוספה יגיע לאפס, כלומר מתי הרשימה תיסגר. הם הסיקו שהנבדקים שלהם זכרו תוך שעה בין שני שליש לשלושה רבעים מרשימת כל האנשים שהיו יכולים להיזכר בהם אם לא היו מוגבלים בזמן.
במבחן השני הוצגו בפני הנבדקים 3,441 תמונות של אנשים מפורסמים, מרשימה שאספו חברי המעבדה. הנבדקים התבקשו לציין רק אם הם מכירים את האיש שבתמונה או לא. כדי לבדוק שהנבדקים אכן מזהים את האדם ולא רק התמונה נראית להם מוכרת, ושהם לא מכניסים כמה הצבעות של "כן" רק כדי להיראות חכמים, הוצג בפניהם סט שני של תמונות של אותם 3,441 אנשים – אבל לא אותן תמונות. רק אם הנבדק ציין שהוא מכיר את האדם בשתי הגרסאות, החוקרים סימנו זאת כזיהוי.
הנבדקים זיהו בממוצע כ-775 אנשים מתוך התמונות שהוצגו להם, הרבה יותר ממספר האנשים שהם הצליחו להיזכר בהם ללא התמונות. זה כמובן לא מפתיע: קשה הרבה יותר לחשוב על כל האנשים שאנחנו מכירים מאשר לזהות אותם כשאנחנו רואים את התמונה מולנו. עם זאת, רוב האנשים המפורסמים שהנבדקים רשמו מזכרונם בניסוי הראשון, הופיעו גם בתמונות שהוצגו להם במבחן השני.
החוקרים השתמשו בחפיפה הזו כדי לחשב את היחס בין מספר האנשים שאנחנו מסוגלים לזהות בתמונה למספר האנשים שאנו מסוגלים להיזכר בהם בלי עזרים חזותיים. בעזרת היחס הזה, והחישוב שעשו קודם לכן בכמה אנשים הנבדקים היו מצליחים להיזכר בלי הגבלת זמן, הם הגיעו להערכה של המספר הכולל של פרצופים שהנבדקים שלהם מכירים: בין אלף לעשרת אלפים, וכחמשת אלפים בממוצע.
מבני משפחה ועד ידוענים, כל אחד מאתנו זוכר ומזהה ב-5000 פרצופים בממוצע, אבל השונות גבוהה מאוד | איור: Shutterstock
אומדן לא מדויק
האם המספר הזה באמת מדויק? לא בהכרח. המחקר נעשה על קבוצה קטנה, והחוקרים התבססו על לא מעט הנחות. הם עצמם מציינים שלא ניסו לקבוע מספר מסוים של פרצופים שאנו יכולים לזהות, אלא רק את סדר הגודל המספרי. החוקרים הראו כי מדובר במספר הנמדד באלפים, וגם שיש בו שונות רבה, אפילו במדגם של 25 נבדקים בלבד.
השאלה הראשונה שהממצאים מעלים היא, למה כל כך הרבה? "בהתחשב בחיי החברה של אבותינו, היכולת לזהות אלפי פרטים יכולה להיראות מוגזמת, 'אוברקיל'", אמר רוב ג'נקינס (Jenkins), אחד החוקרים החתומים על המאמר, בראיון לעיתון גרדיאן. "אבל בטבע יש הרבה דוגמאות ל'אוברקיל'. הארס של עכבישים מסוימים יכול להרוג סוס, למרות שסביר להניח שלעכביש אין שאיפות לאכול את הסוס". או במלים אחרות, אנחנו לא ממש יודעים למה, אבל לפעמים היכולות שלנו הן יותר ממה שאנחנו באמת זקוקים לו.
שאלה נוספת נוגעת לשוֹנוּת הרבה בין הנבדקים. "אפשר להסביר את הטווח הרחב בכך שיש אנשים עם נטייה מולדת לזכירת פרצופים" אמר ג'נקינס. "יש הבדלים בכמה תשומת לב אנשים מקדישים לפנים, וכמה יעיל עיבוד המידע שלהם. לחילופין, יכול להיות שהשונות משקפת סביבה חברתית שונה – חלק מהמשתתפים אולי גדלו במקומות שבהם היו יותר אנשים, ונחשפו ליותר סיטואציות חברתיות". אם ההשערה הזו נכונה, אולי הדרך להבטיח שהילדים שלנו יזהו פרצופים טוב יותר היא פשוט לעבור לעיר גדולה יותר.