כריתה כירורגית מצילה
חיים – של נמלים

היא חוזרת הביתה בצליעה, מרימה את אחת מרגליה בצורה מוזרה – יש לה פצע חמור בירך, שמונע את השימוש ברגל. חברותיה מקיפות אותה, בודקות את הפצע, מנקות אותו. במהירות הן מגיעות למסקנה: אין מנוס מכריתה. אחת מהן מתחילה מייד בניתוח, וכורתת את הרגל בבסיסה לפני שהזיהום יספיק להתפשט לשאר הגוף. היות שהפצועה היא נמלה, נשארו לה עוד חמש רגליים, ולא יהיו לה בעיות לעמוד או ללכת. וכפי שמראה מחקר חדש, הכריתה ככל הנראה הצילה את חייה. 

טיפול רפואי יעיל

לחלק ממיני הנמלים יש בלוטות מיוחדת בבית החזה (Metapleural glands), שמפרישות נוזל אנטיביוטי. בעזרתו הן יכולות לטפל בפצעים של חברותיהן, ומחקרים הראו שהטיפול הרפואי הזה אכן יעיל מאוד, ומוריד את שיעור התמותה של נמלים פצועות בכ-90 אחוזים. 

אבל מה יעשו נמלים שחסרות את הבלוטות הללו, ואת האנטיביוטיקה שמיוצרת בהן? כדי לבדוק זאת, החוקרים עקבו אחר נמלים מהמין קמפונית פלורידה (Camponotus floridanus), שמקננות בעצים רקובים בדרום-מזרח ארצות הברית. כמו נמלים רבות, הן תוקפניות למדי, ולעיתים קרובות נלחמות בנמלים מקינים אחרים. וכשהן נפצעות בקרבות, גילו החוקרים, הן לעיתים קרובות עושות את מה שעשו גם בני האדם במצבים דומים, לפני גילוי האנטיביוטיקה: כריתה. 

כמו נמלים רבות, הן תוקפניות למדי, ולעיתים קרובות נלחמות בנמלים מקינים אחרים. צילום מיקרוסקופ אלקטרונים של נמלי קמפונית פלורידה נלחמות זו בזו  | Volker Steger / Science Photo Library

החוקרים ראו שכאשר הנמלים היו פצועות בחלק של הרגל הקרוב יותר לגוף, המקביל לירך אצלנו, חברותיהן כמעט תמיד כרתו את הרגל. הן החלו בליקוק הפצע, ולאחר מכן נשכו את הרגל הפצועה סמוך מאוד ל"כתף", שוב ושוב, עד שהיא התנתקה. זו לא הייתה פעולה פשוטה, והיא נמשכה לפחות 40 דקות. הנמלה הפצועה, במשך אותו זמן, עמדה במקום והניחה לחברותיה לטפל בה. 

"כשמסתכלים על הסרטונים רואים את הנמלה מציגה את הרגל הפצועה ונותנת לנמלה האחרת לכרות אותה בנשיכה, לגמרי מרצונה החופשי, ואז מציגה את הפצע החדש כדי שנמלה אחרת תוכל להשלים את תהליך הניקוי – הרמה הזו של שיתוף פעולה מולד ממש מדהימה בעיני", אמר אריק פרנק (Frank), שהוביל את המחקר, בהודעה לעיתונות. 

החוקרים ערכו ניסויים שהראו שהכריתה הייתה יעילה במניעת זיהום, וכך הצילה את חייהן של נמלים רבות. יותר מ-60 אחוז מהנמלים שנפצעו בירך ולא קיבלו טיפול מתו, לעומת רק חמישה עד עשרה אחוזים מהנמלים שנפצעו באותה צורה, וחברותיהן כרתו את רגליהן. כדי לבדוק אם הכריתה היא אכן מה שעזר לנמלים לשרוד, החוקרים כרתו בעצמם את הרגליים של נמלים פצועות בירך. ואומנם, גם הנמלים הללו שרדו באחוזים גבוהים מאוד. 

סרטון שמראה נמלה כורתת את רגלה הקדמית של נמלה פצועה, מסומנת בכתם צהוב על גבה:

נמלים מאבחנות

במהלך המחקר החוקרים שמו לב לדפוס יוצא דופן: הנמלים כמעט תמיד כרתו את רגליהן של חברותיהן שנפצעו בירך, אך אם נמלה נפצעה באזור הרחוק יותר מהגוף, המקביל לשוק אצלנו, הן אף פעם לא כרתו את הרגל שלה. הן העניקו לה טיפול מסור וליקקו את הפצע זמן רב כדי לנקותו, אך לא ניסו בשום שלב להסיר את הרגל או חלק ממנה. הטיפול הזה עדיין שיפר מאוד את סיכוייהן של הפצועות לשרוד: ללא טיפול יותר מ-85 אחוזים מתו, ועם טיפול וניקוי הפצע שיעור התמותה ירד לכ-25 אחוזים. 

החוקרים כרתו בעצמם את הרגליים של נמלים עם פצעים בשוק, וגילו שזה לא שיפר את סיכוייהן לשרוד – כלומר, כריתה באמת אינה יעילה במקרים האלו. זה אומר שהנמלים יודעות איזה טיפול לתת לאיזה סוג של פציעה, וכורתות את הרגליים רק במקרים שבהם זה אכן נדרש. 

"לא רק שהן מבצעות כריתות, הן אפילו מסוגלות לאבחן את הפצעים, וכתלות במיקום שלהם, להתאים את הטיפול כדי להגביר את סיכוייהן של הפצועות לשרוד", סיכם פרנק בריאיון לרדיו הציבורי האמריקאי, NPR. מלבדן, היחידים שעושים דברים כאלו הם בני האדם, אמר.  

מה גורם לכך שכריתות אינן יעילות כאשר הפצעים נמצאים במקום מרוחק יותר מהגוף? החוקרים בחנו את החיידקים שזיהמו את הפצעים של הנמלים, ומצאו שבעוד הכריתות של רגליים פצועות בירך הפחיתו בצורה משמעותית את הזיהום החיידקי בגוף, כריתה של רגל פצועה בשוק לא השפיעה על הזיהום – אלא אם כן הכריתה נעשתה מייד לאחר הפציעה. היות שלוקח לנמלים לפחות 40 דקות לכרות את הרגל, הן לא יכולות לבצע את הכריתה במהירות כזו, ולכן הכריתות שהן עושות לא מצליחות למנוע זיהום בפצעים כאלו. 

סרטון שמראה נמלים מנקות את רגלה הפצועה של חברתן, מבלי לכרות אותה:

זרימת ה"דם" והסיכון לזיהום

כדי להבין מדוע כריתת הרגל מונעת זיהום בסוג אחד של פצעים ולא באחרים, צריך להבין קצת את האנטומיה הנמלית. לנמלים, כמו לכל החרקים, אין דם כמו לנו, אבל יש להם נוזל המולימפה שממלא תפקיד דומה, אם כי לרוב הוא לא נושא חמצן. ההמולימפה לא סגורה בעורקים ובוורידים, אלא ממלאת את חלל הגוף ובאה במגע ישיר עם האיברים הפנימיים. איבר שמקביל ללב שלנו דוחף את ההמולימפה לעבר הראש ושאר הגוף, ומשם היא חוזרת ללב בעזרת התכווצויות של שרירים שונים – ביניהם שרירים ברגליים. הלחץ שלה, עם זאת, נמוך בהרבה מלחץ הדם שלנו, וזו הסיבה שהנמלים אינן נמצאות בסיכון לדמם למוות – או להמולימף למוות – בעקבות כריתת הרגל.

מרבית השרירים שאחראים על החזרת ההמולימפה מהרגל לחזה נמצאים בירך – השרירים בשוק קטנים הרבה יותר וממלאים תפקיד קטן בלבד בכך. החוקרים משערים שכאשר הנמלים נפצעות בירך, השרירים הללו נפגעים, ולכן זרימת ההמולימפה מואטת. נוזל ההמולימפה הוא זה שבעזרתו החיידקים מגיעים מהפצע לשאר הגוף, כמו הדם אצלנו. לכן, כשזרימת ההמולימפה נפגעת, לוקח זמן רב יותר לזיהום החיידקי להתפשט. 

לעומת זאת, "בפציעות של השוק, זרימת ההמולימפה נפגעת פחות, וזה אומר שחיידקים יכולים להיכנס לגוף מהר יותר", הסביר פרנק. זה יכול להסביר למה לא ניתן לעצור את הזיהום בעזרת כריתת הרגל במקרים האלו, אלא אם כן הכריתה מתבצעת מייד. 

" משום שהן לא יכולות לקטוע את הרגל מהר מספיק בשביל למנוע את התפשטות החיידקים המזיקים, הנמלים מנסות להפחית את הסיכון לזיהום קטלני בכך שהן מקדישות זמן רב יותר לניקוי הפצע בשוק", הוסיף לוֹרֶן קלר (Keller), החוקר הבכיר החתום על המאמר. 

"לא רק שהן מבצעות כריתות, הן אפילו מסוגלות לאבחן את הפצעים". נמלה כורתת את הרגל של נמלה אחרת (מסומנת בסגול) | Danny Buffat

מתוכנתות לרפואה 

איך הנמלים יודעות מתי לכרות את הרגל, ומתי רק לנקות את הפצע? החוקרים אינם חושבים שהן לומדות זאת מניסיון, או אחת מהשנייה. "זה הכל התנהגות מולדת", אמר קלר. "יש מעט מאוד ראיות ללמידה".

"אני לא חושב שיש להן אילו שהן יכולות קוגניטיביות משוגעות", הסכים דניאל קרונוור (Kronauer), חוקר נמלים שלא היה מעורב במחקר החדש, בריאיון ל-NPR. "הן התפתחו לאורך אלפי שנים, כנראה מיליוני שנים של אבולוציה, כך שהן 'מתוכנתות' להגיב לסוגים שונים של פצעים בצורה מסוימת". 

בני אדם מבצעים כריתות כירורגיות כבר לפחות 30 אלף שנים, לפי מאובנים שנמצאו באי בורנאו. זו הפעם הראשונה שבה התגלה שיש בעלי חיים אחרים שעושים זאת, ואלו הן דווקא הנמלים הקטנות שמסתובבות בחצרות בפלורידה. כעת מקווים החוקרים לבדוק אילו עוד מינים של נמלים מבצעות כריתות כחלק מטיפול רפואי. גם אם הם "מתוכנתים" לכך, זה עדיין מדהים למדי לחשוב שמתחת לאפנו, החרקים הללו מבצעים אבחונים וניתוחים מצילי חיים, ועושים זאת ככל הנראה כבר מיליוני שנים – הרבה לפני שהמנתח האנושי הראשון השחיז את להבו.