לשחק אותה נחש

טיולים בצפון אמריקה יכולים להפגיש את המטיילים עם דובים מסוכנים – בין השאר, דובי הגריזלי הגדולים. עצה רווחת לצורך התגוננות מפני הדובים הללו, אם לא הצלחתם להתחמק מהמקום בשקט בלי שהבחינו בכם, היא לשכב על הבטן ולהעמיד פני מת. אבל בני האדם לא היו הראשונים שהעלו בדעתם את התרגיל הזה: נחש המים Natrix tessellata, שחי באירופה ובאסיה, כולל בישראל, נוהג להעמיד פני מת כדי לא להיפגע, וליתר דיוק, כדי לא להיטרף. היות שטורפים רעבים אינם נסוגים בקלות, נחש המים מפגין "הצגה" של ממש: הוא מתהפך על הגב, חושף את גחונו הפגיע ופוער את הפה לרווחה. כדי להיות ממש אותנטי, הנחש גם מדמם באופן רצוני ופיו מתמלא בדם. מרשים, נכון? 

דרך נוספת של נחש המים להתגונן מפני טורפים עשויה לזכות אותו בפרס הראשון בקטגוריית "הנחש הכי מסריח": הוא מפריש מהבלוטות האנאליות שלו חומר מצחין במיוחד, ולפעמים אף מפריש צואה על מי שלוכד אותו. בדרך כלל מדובר בטורף שחושק בארוחה ארוכה ומזינה, והסירחון יכול להרתיע אותו עד כדי כך שהוא יעזוב את הנחש לנפשו. נחש מת, מסריח ומדמם עלול לשאת מחלות או להיות רקוב, ויתכן שעדיף מבחינת הטורף לוותר ולחפש טרף אחר.

גם חוסר התנועה עצמו עשוי להקנות יתרון לנחש המים, אם מדובר בטורף שזקוק לתזוזת הטרף על מנת להבחין בו. כך, במקרה שהנחש יפסיק לזוז, הוא למעשה "ייעלם" מנקודת המבט של הטורף. 

נחש המים נוהג להעמיד פני מת כדי לא להיפגע, וליתר דיוק, כדי לא להיטרף. נחש מים שוכב על גבו ונראה כמת | Shutterstock, taviphoto

למה להציג?

ככל הנראה, ההתנהגות של "הצגה" והעמדת פני מת התפתחה אצל נחש המים משום שיש לה יתרון אבולוציוני. ייתכן שבמהלך האבולוציה, הנחשים שמציגים הצגה משכנעת במיוחד זכו להעמיד יותר צאצאים: הצגה טובה שמשלבת כמה טריקים, כמו חוסר תנועה, הפרשת דם וסירחון, עשויה להיראות אמינה יותר ולהרשים את הטורף עד כדי כך, שהוא יימלך בדעתו ויעדיף לחפש טרף אחר. כך, נחשים שיעלו הצגה כזו ישרדו זמן רב יותר. אין פלא שדרך הפעולה הזו התפתחה בהקשר של התגוננות מטורפים, שכן סכנת טריפה יוצרת לחץ ברירתי חזק מאוד על בעלי חיים. 

ההצגה של נחש המים כוללת כמה מערכות וכמה טריקים שנשלפים מהשרוול המטאפורי שלו. לפעמים הוא מסתפק רק בהפרשת חומר מסריח כדי להרחיק את הטורף, ואילו במקרים אחרים הוא הולך עד הסוף עם ההצגה. מדוע נחשי המים לא תמיד משתמשים בכל ארסנל התכסיסים שלהם, ומה גורם להם להחליט כמה טריקים לשלוף מהשרוול? 

הצגה טובה ואמינה עשויה להרשים את הטורף עד כדי כך, שהוא יימלך בדעתו ויעדיף לחפש טרף אחר. חסידה לוכדת נחש מים | Shutterstock, Toni Genes

הצגה מפוצלת

חוקרים מסרביה בדקו אם שימוש בכל האמצעים בזמן ההצגה מוביל לקיצור זמן ה"מופע", וכך עוזר לנחשים להישאר פחות זמן במצב הפגיע. הם תפסו נחשים ובדקו אם בתגובה הם הפרישו חומרים מצחינים, אם הם דיממו באופן רצוני, וכמה זמן הם העמידו פני מתים. המחקר נערך באי גולם גראד (Golem Grad) המכונה גם "אי הנחשים" ושוכן באגם פרספה (Prespa) במקדוניה הצפונית. האי נבחר כי הנחשים שבו ידועים ביכולות הדרמטיות שלהם, ובכך שהם משתמשים לעתים קרובות בשיטת ההפרשות והדימום מרצון. 

במחקר נדגמו 263 נחשים. חוקר אחד לכד את הנחש ואחז אותו באוויר במשך חצי דקה, כשהוא מעביר אותו מיד ליד, מותח אותו מעט וצובט אותו קלות, בדומה לטורף שמנסה להתמודד עם נחש שלכד. לאחר מכן הונח הנחש על הקרקע. ה"טורף", כלומר החוקר הלוכד, התרחק מעט, וחוקר נוסף המשיך להתבונן בהתנהגותו של הנחש ולתעד אותה עד שהאחרון סגר את פיו, אותו הוא פוער כחלק מהעמדת הפנים. עם תום ההצגה נלכדו הנחשים פעם נוספת, כדי למדוד אותם וכך להעריך את גילם, וגם לבדוק מה המצב הרבייתי של הנקבות – כלומר, אילו מהן צפויות להטיל ביצים בקרוב. מתוך כל הנחשים שנלכדו, 124 הפרישו חומר "ריחני" וצואה; 35 העמידו פני מתים אחרי שנלכדו והונחו בחזרה על הקרקע; ומתוכם, 28 פרטים גם הציגו דימום מרצון. ההצגה הארוכה ביותר נמשכה 40 שניות. 

החוקרים שיערו ששימוש בכל הטריקים יחד בזמן ההצגה יקצר את משכה. ואכן, ההצגה של נחשים שהפרישו חומרים מסריחים לפני שהתחילו להעמיד פני מתים וגם דיממו מרצון בזמן ההצגה, נמשכה פחות זמן בהשוואה לנחשים שלא עשו זאת. השימוש בכל הטריקים חסך להם שתי שניות שלמות של הצגה – זמן שבו הם מסכנים את עצמם כשהם חסרי תנועה מול הטורף. אולי שתי שניות לא נשמעות כמו פרק זמן משמעותי, אבל עבור הנחש זה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות.

לוכד נחשים לוכד ומשחרר נחש מים, שמעמיד פני מת:

לדמם כדי לתקשר 

דימום מרצון היה ה"טריק" הכי פחות שכיח בהצגות של הנחשים. לא נמצאו הבדלים בשיעור השימוש בטריק הזה בין זכרים ונקבות, וגם לא בין נחשים בגדלים שונים. גם המצב הרבייתי של הנקבה וטמפרטורת הסביבה לא השפיעו על שכיחות הדימום. למעשה, השפעתו של הדימום על הטורפים לא לגמרי ברורה, ועל מנת לרדת לעומקה נדרש מחקר נוסף. ייתכן שלדם מהסוג שהנחשים מפרישים – כלומר, דם שמופרש בגלל הורמונים שמעלים את לחץ הדם ספציפית באזור הפה – יש טעם דוחה שגורם לטורף להניח לנחש לנפשו. יתכן שמופרשים בדם גם חומרים שיכולים להודיע לנחשים אחרים על נוכחותו של הטורף. 

נחשים צעירים נטו פחות להעמיד פני מתים מנחשים בוגרים. לנחשים קטנים סיכוי גדול יותר להיטרף, והם חשופים ליותר טורפים מהנחשים הבוגרים. ייתכן שמשום כך הם נוטים פחות לקחת את הסיכון שבהתחזות למתים, ומעדיפים פשוט לנוס על נפשם. היו גם נחשים שלא הפרישו חומריים ריחניים ולא דיממו, אבל כן העמידו פני מתים לזמן קצר. עדיין איננו יודעים בוודאות מה הגורמים שמשפיעים על זמן ההצגה. הם עשויים לכלול טמפרטורה, זוויג (זכר או נקבה), גודל או גורמים אחרים שלא נמדדו בניסוי, כמו המצב האנרגטי של הנחש ומה שעבר עליו זמן קצר לפני שנלכד - וכמובן גם שילוב של כמה מהגורמים הללו.

ומה חושבים הטורפים עצמם על כל ההצגות האלה? האם הם בכלל מתרשמים מהן? על השאלה הזאת קשה יותר קשה להשיב. אבל העובדה שההתנהגויות האלו קיימות מעידה על כך שיש להן, או לפחות הייתה להן, תרומה לשרידתו של נחש המים, ושמתישהו במהלך האבולוציה הברירה הטבעית בררה לטובתן.