מה אומר הצבע?
תלוי באבולוציה

כשאתם מטיילים בצפון הארץ, לצד נחלים ובריכות, אתם עשויים לפגוש את הסלמנדרה המצויה (Salamandra infraimmaculata), דו-חי הדומה ללטאה ובולט בכתמים הצהובים על עורו השחור. אל תגעו בה: מעבר לעובדה שהיא בעל חיים מוגן, ושבאופן כללי לא רצוי לתפוס חיות בר או להציק להן, לסלמנדרה גם יש בלוטות על גבה המייצרות רעל. הכתמים הצהובים משמשים כצבעי אזהרה, ומבטיחים לכל מי שעלול לנסות ולאכול אותה שמצפה לו הפתעה לא נעימה.

צבעים חזקים כמו צהוב, כתום ואדום, במיוחד כשהם נמצאים לצד צבע שחור או לבן, ידועים כצבעי אזהרה. הם מזהירים טורפים פוטנציאליים מפני עקיצת הדבורה, הכשת נחש הפתן האלמוגי, דקירת הזיזים הצורבים של דג הזהרון, וגם מפני הרעל של הסלמנדרה. אבל יש מינים אחרים שמציגים לראווה צבעים דומים, ואינם רעילים או ארסיים. לירגזי יש בטן צהובה ובוהקת עם קו שחור באמצעה, והזהבן המחלל (Oriolus oriolus), שעובר בישראל בנדודיו, צהוב אפילו יותר ממנו, וכנפיו שחורות. הזכרים של חרדון צב הדור (Uromastyx ornata), שניתן למצוא בסיני ובהר אילת, מציגים לראווה פסים צהובים על גבם. בעלי החיים הללו אינם מנסים להבריח טורפים. הצבעים שלהם משמשים למטרה שונה מאוד, ובמידה מסויימת הפוכה: לשכנע בנות זוג פוטנציאליות להתקרב, ובסופו של דבר להזדווג איתם.

איך קרה שאותו לוח צבעים משמש מינים מסוימים למטרות אזהרה והרחקה, ואחרים לחיזור ופיתוי? במחקר שפורסם לאחרונה, חוקרים מארצות הברית מציעים שהפתרון טמון בהיסטוריה האבולוציונית של המינים השונים. בעלי חיים שפעילים ביום, ושגם אבותיהם היו פעילי יום, משתמשים בצבעים לחיזור. לעומת זאת, אלו שאבותיהם היו פעילים בלילה, מציגים את הצבעים כאזהרה – אפילו אם כיום הם עצמם מעדיפים את אור היום.

מחקה את הצבעים של הפתן האלמוגי הארסי. זעמן אלמוגי | צילום: John J. Wiens

חיזור צבעוני באור השמש

החוקרים בחנו יותר מ-1,800 בעלי חיים, כולם חולייתנים החיים על היבשה, כלומר דו-חיים, זוחלים, יונקים ועופות. הם התמקדו באלו שמציגים צבעים בוהקים, במיוחד אדום, צהוב וכתום אך גם כחול או סגול, אותם חילקו לאלו שמשתמשים בהם לאזהרה, ואלו שמציגים אותם לראווה כדי למשוך בנות זוג. החלוקה הזו אינה תמיד פשוטה. הזעמן האלמוגי האדום (Lampropeltis elapsoides), למשל, הוא נחש בצבע אדום כהה, עם טבעות צהובות ושחורות, והוא אינו ארסי. האם זה אומר שהצבעים שלו משמשים לחיזור? לא. הזעמן האלמוגי מחקה את הצבעים של הפתן האלמוגי (Micrurus), שהוא כן ארסי, ולכן הצבעים שלו הם צבעי אזהרה – רק שבמקרה זה, האיום שהוא משדר הוא איום ריק.

החוקרים, אם כך, סיווגו בעלי חיים כבעלי צבעי אזהרה אם הם עצמם ארסיים, רעילים או מסוכנים בדרך אחרת, וגם אם הם מחקים בעל חיים ארסי או מסוכן. לעומת זאת, הם סיווגו אותם כבעלי צבעים שנועדו לחיזור אם היו הבדלים בין הזכרים והנקבות לפחות בחלק מהצבעים או הדוגמאות. "באופן כללי, בעלי חיים משתמשים בצבעים או לחיזור או כסימן אזהרה – נדיר מאוד שהם משמשים לשתי המטרות", אמר ג'ון ווינס (Wiens), החוקר הבכיר החתום על המאמר. 

בשלב הבא בדקו החוקרים את העצים האבולוציוניים של המינים המשתייכים לשתי הקבוצות הללו. "התכונות שאנחנו רואים כיום אצל בעלי החיים הם תוצאה של ההיסטוריה האבולוציונית שלהם", הסביר זכארי אמברטס (Emberts), שהוביל את המחקר. "אנחנו מחפשים תבניות אבולוציוניות, ולכן בצענו שני ניתוחים נפרדים, אחד עם הנתונים על הפעילות ביום או בלילה של המינים כיום, ואחד עם המידע על הפעילות של אבותיהם הקדומים".

הם מצאו שצבעים שמשמשים לחיזור נמצאו כמעט תמיד אצל מינים שפעילים ביום כיום, או אצל מינים שאבותיהם היו פעילי יום. יש בכך היגיון רב. באור נמוך קשה לראות צבעים, ובהתאם לכך, לרבים מהמינים שפעילים בלילה יש ראיית צבע ירודה מאוד. העיניים שלהם מותאמות לנצל את מעט האור שמגיע מהירח או מהכוכבים, וזה בא על חשבון ראייה של מגוון צבעים. בעל חיים שחי בלילה, אם כך, יתקשה למשוך נקבות בעזרת צבעים בוהקים. קודם כל, הוא צפוי לפגוש את אותן נקבות בתנאים של אור נמוך, שבו הצבעים כמעט ואינם נראים. ושנית, אפילו אם יצליח למצוא אחת מהן באזור מואר יותר, יש סיכוי סביר שעיניה לא מותאמות לראיית צבע.

רעילה, צהובה ופעילה ביום, אך אבותיה היו פעילים בלילה. צפרדע חץ רעיל | מקור: Da Vinci Science Center, Flickr, CC BY-NC-SA

צבעים מזהירים גם לחיות לילה

בעלי חיים שלובשים צבעי אזהרה, לעומת זאת, משדרים מסר לא לבני מינם, אלא למינים אחרים. לכן זה משנה פחות אם הם עצמם יכולים לראות צבע – השאלה היא אם הטורפים שלהם מסוגלים לכך. "צבעי אזהרה התפתחו אפילו במינים חסרי עיניים", העיר ווינס. בנוסף, הטורפים לא בהכרח פעילים באותו זמן כמו הטרף שלהם. בעלי חיים שפעילים בלילה עלולים להיטרף בזמן המנוחה שלהם, ביום, וצריכים להתגונן מפני טורפי יום, שכנראה יהיו בעלי ראיית צבע טובה.

השאלה אם בעלי החיים פעילים בלילה או ביום, לפיכך, לא השפיעה במיוחד על הסיכוי לכך שיהיו להם צבעי אזהרה. לעומת זאת, להיסטוריה האבולוציונית שלהם הייתה השפעה: צבעי האזהרה היו נפוצים בעיקר בקבוצות שהתפתחו ממינים פעילי לילה, כמו נחשים ודו-חיים. זאת לעומת לטאות ועופות, שהתפתחו ממינים החיים ביום, והצבעים שלהם שימשו יותר לחיזור. ומה בקשר ליונקים? בקבוצה זו יש כל כך מעט מינים בעלי צבעים בוהקים, שלא ניתן להסיק מהם מסקנות.

"התבנית הזו נראית שוב ושוב אצל חולייתני היבשה, קבוצה שמונה כ-40 אלף מינים שהתפתחו לאורך 350 מיליוני שנות אבולוציה", אמר ווינס. "זה לא משנה איך בעל החיים מייצר את הצבעים. הדרך בה נוצר הצבע האדום של העוף שונה מזו שבה מיוצר אותו צבע אצל לטאה, אבל דפוס הפעילות יום-לילה קיים אצל שניהם".

פסים צהובים ושחורים מזהירים טורפים מקוציו. טנרק שפלה מפוספס | צילום: Gregory Dimijian / Science Photo Library

החוקרים משערים שצבעים למטרות חיזור התפתחו רק אצל בעלי חיים הפעילים ביום, שכן אצל מינים פעילי לילה הם היו מיותרים. זה איפשר לאותן חיות לילה להתפתח לכיוון אחר, ולהתקשט בצבעים שמטרתם שונה: להזהיר טורפים. התבנית הזו נשארה גם לאחר דורות רבים, וגם כאשר חלק מהמינים פעילי הלילה עברו לחיות ביום. צפרדעי חץ הרעל (Dendrobatidae), למשל, הן צפרדעים שחיות באמריקה הדרומית והמרכזית והן צבעוניות מאוד, וגם רעילות מאוד. הצבעים הבולטים שלהן משמשים להזהיר טורפים מפני הרעל, ולא לחיזור. כיום הצפרדעים הללו פעילות ביום, אך כמו כל הדו-חיים, הן צאצאיות של מינים שהיו פעילים בלילה.

דוגמה אחרת מגיעה מאחד היונקים הצבעוניים הבודדים. טנרק השפלה המפוספס (Hemicentetes semispinosus) הוא בעל חיים קטן ומוזר למראה, דומה במקצת לחדף, שחי באי מדגסקר הסמוך לאפריקה. יש לו קוצים חדים, ופסים צהובים ושחורים מזהירים את הטורפים מפניהם. הטנרק פעיל גם ביום וגם בלילה, אבל הוא מגיע מקבוצה של יונקים הפעילים בלילה, וראייתם חלשה למדי. לכן הגיוני שאצלו יתפתחו צבעי אזהרה, ולא צבעים למטרות חיזור.

החוקרים מתכוונים להמשיך ולהרחיב את המחקר שלהם, ולכלול בו בעלי חיים נוספים, גם כאלו שאינם חולייתנים. הם מקווים למצוא מתי לראשונה התפתחו צבעים חזקים בכל קבוצה, ואיזה תפקיד מילאו – ואיך התפקידים הללו השתנו עם הזמן. המחקר שלהם מדגיש את החשיבות של ההיסטוריה האבולוציונית של בעלי החיים: התכונות שלהם מושפעות לא רק מהסביבה בה הם נמצאים עכשיו, אלא גם מזו בה חיו אבותיהם, לפני דורות רבים.