מה חולל את האביב הערבי?

האביב הערבי היה הכינוי לגל של הפגנות ענקיות ומהפכות שלטוניות שהתרחש ברחבי העולם הערבי החל מסוף שנת 2010, והוביל לנפילתם של שליטים ערבים ותיקים. המחאות התארגנו בעזרת שימוש נרחב ברשתות החברתיות, ורוב המשתתפים בהן היו צעירים משכילים, שהביעו אי-שביעות רצון ממעמדם החברתי.

סוציולוגים רבים מנסים לזהות את הגורמים לתחילתו של האביב הערבי בפרט, ולאי-יציבות פוליטית בכלל. אחד ההסברים האפשריים הוא, שעלייה בפערים כלכליים מובילה למחאות פוליטיות. הסבר אפשרי אחר מדבר על "עוני יחסי", וגורס כי הפער בין הרצון והשאיפות של התושבים לתנאי מחיה מסוימים לבין תנאי החיים שלהם בפועל גורם לתסכול שעלול להוביל למחאות פוליטיות. לפי גישה זו, מחאות יתפתחו לא במצב של "עוני מוחלט" (כלומר מצב אובייקטיבי של מחסור) אלא דווקא לאחר תקופות של התפתחות ושגשוג שמובילות לעלייה בציפיות התושבים. אם ציפיות אלה אינן נענות, התושבים עלולים להגיע למצב של תסכול. החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי הקשר בין "עוני יחסי" לבין אי-יציבות ואלימות פוליטית – חלקם רואים בו גורם משמעותי, ואילו אחרים מפקפקים בקשר הזה.

קבוצת חוקרים מרוסיה, בראשות אנדריי קורוטייב (Korotayev) ואליסה שישינקה (Shishkina), חוקרים מתחום הכלכלה והלימודים האפריקניים, רצתה לבחון את הקשר בין עוני יחסי לבין גל המחאות וההפיכות שנצפה במהלך האביב הערבי. קשה לערוך מחקר אמפירי בתחום הכלכלי-חברתי-פוליטי, משום שאין דרך נכונה אחת למדוד מושג תיאורטי כמו עוני יחסי, ולכן יש צורך לבצע אוֹפֶּרָצְיוֹנָלִיזַצְיָה, כלומר תרגום של משתנֶה תיאורטי למשתנה הניתן למדידה. במחקר זה העריכו החוקרים את העוני היחסי על פי רמת האושר הסובייקטיבית של התושבים במדינות שבהן התחולל האביב הערבי. האופרציונליזציה הזאת מבוססת על התיאוריה שלפיה עוני יחסי גורם לעלייה ברמות התסכול, ועלייה ברמות התסכול מלווה בירידה ברמות האושר.

ככל שרמת האושר ירדה, כך המצב החברתי-פוליטי היה יציב פחות. הפגנה באלכסנדריה ב-2013 | צילום: MidoSemsem, Shutterstock

תחושה סובייקטיבית

החוקרים מצאו מתאם גבוה בין רמת האושר הסובייקטיבית לבין מדד המצב החברתי-פוליטי, כלומר, ככל שרמת האושר במדינה הייתה גבוהה יותר, כך המצב החברתי-פוליטי היה יציב יותר. מתאם גבוה עוד יותר נמצא בין השינוי ברמת האושר בין השנים 2009 ל-2010 לבין המצב החברתי-פוליטי – ככל שחלה ירידה חזקה יותר ברמת האושר, כך המצב החברתי-פוליטי היה פחות יציב.

החוקרים בדקו גם את הקשר בין התוצר המקומי הגולמי (התמ"ג), המייצג את המצב הכלכלי במדינה, לבין מדד המצב החברתי-פוליטי. הם מצאו מתאם גבוה בין רמת העושר במדינה לבין המצב החברתי-פוליטי – ככל שהמדינה הייתה ענייה יותר, כך המצב החברתי-פוליטי היה פחות יציב. המצב הכלכלי עשוי אפוא לספק הסבר נוסף לאי-היציבות הפוליטית במדינות הערביות.

כדי לבדוק איזו מההשערות נכונה, בנו החוקרים מודל של רגרסיה מרובה, כלומר מודל המנסה לחזות משתנה מסוים על פי כמה משתנים אחרים. החוקרים הרכיבו מודל החוזה את מדד המצב החברתי-פוליטי על פי ארבעה משתנים: רמת האושר הסובייקטיבית, השינוי ברמת האושר הסובייקטיבית בשנים 2010-2009, התמ"ג והשינוי בתמ"ג בין 2009 ל-2010. החוקרים מצאו שהמשתנה בעל ההשפעה הרבה ביותר, על פי המודל, היה השינוי ברמת האושר, ומכאן הסיקו שההסבר החברתי-פסיכולוגי, כלומר איך אנשים הרגישו, הסביר את האביב הערבי טוב יותר מאשר ההסבר הכלכלי. בכך חיזקו החוקרים את גישת "העוני היחסי".

החוקרים מדגישים כי הם אינם טוענים שעוני יחסי הוא הגורם היחיד שמסביר את תחילתו של האביב הערבי, שכן תהליכים כאלה מושפעים מגורמים רבים, ובהם גורמים פוליטיים, חברתיים, דמוגרפיים, היסטוריים ועוד. בנוסף, חשוב לזכור שרמת האושר הסובייקטיבית אינה מייצגת במדויק את מידת העוני היחסי. ובכל זאת, תוצאות המחקר מדגישות את החשיבות של מדדים חברתיים-פסיכולוגיים אלו במחקרים על אי-יציבות חברתית-פוליטית.