מעֵז יצא מתוק (כמה פעמים)

בני תקופת האבן במזרח התיכון, בדרום אירופה ובמרכז אסיה, היו מהחדשנים הגדולים ביותר שידעה האנושות. החקלאות החלה באזור זה, והחקלאים הראשונים בייתו צמחים רבים (בהם החיטה) וגם בעלי חיים: חזירים, כבשים, פרות ועזים. ביות העזים החל לפני כעשרת אלפים שנה באזור אנטוליה של ימינו, ועזים מבויתות צצו כעבור זמן קצר יחסית בכל אזור הסהר הפורה ומעבר לו, מישראל ועד אוזבקיסטן. מחקר חדש מראה שהעזים המבויתות לא התפשטו ממקור אחד והביות נעשה במקביל בכמה מקומות המחקר גם חושף את הדרך שטכנולוגיות חדשות התפשטו בזמנים ההם ואת ההעדפות של הרועים המוקדמים.

המחקר הוא שיתוף פעולה בינלאומי גדול במיוחד: חתומים עליו 40 חוקרים מארצות הברית, מאירופה ומהמזרח התיכון, כולל ד"ר ליאורה קולסקה הורביץ ורון קהתי מהאוניברסיטה העברית, פרופסור גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה, וגם מדענים מאיראן.

החוקרים הפיקו DNA מ-83 שרידי עזים מבויתות שנמצאו באתרים מתקופת האבן, בשלושה אזורים עיקריים: האזור המערבי (אנטוליה והבלקן), המזרחי (איראן וטורקמניסטן) והדרומי (ישראל וירדן). הם מצאו הבדלים גנטיים ניכרים בין העזים משלוש הקבוצות, והשוו את הדגימות לעזי בר מלפני הביות באותם אזורים.

לפי הממצאים, עזי הבר התפצלו לשתי קבוצות נפרדות מבחינה גנטית, מזרחית ומערבית, כבר לפני כ-47 אלף שנה, כלומר עשרות אלפי שנים לפני שבני האדם החלו לביית אותן. העזים המבויתות באיראן ושכנותיה בזמן תקופת האבן התפתחו מעזי הבר המזרחיות, ואילו העזים המבויתות באזור המערבי והדרומי היו בעלות DNA שמקורו בשתי הקבוצות של עזי הבר.

המסקנה של החוקרים הייתה שעזי הבית בויתו כמה פעמים ובכמה מקומות, מאוכלוסיות שונות של עזי בר שהיו בסביבה. כך הם מצטרפים למחקרים קודמים שטענו שמינים שונים בויתו יותר מפעם אחת וביותר ממקום אחד, ואף הראו שהחקלאים עצמם הגיעו מאוכלוסיות שונות: בני האדם שחיו בטורקיה בתקופת האבן היו בעלי רקע גנטי שונה מאלו שחיו באיראן. נראה שהמניע המרכזי להתפשטות הביות באזור הסהר הפורה לא היה הגירה של קבוצת חקלאים (וחיות המשק שלהם) מאזור אחד לשני, אלא סחר והעברה של טכנולוגיות וחידושים, כולל הרעיון לגדל עזים למשל, מקבוצה אחת לרעותה.

כיום, רוב העזים האירופאיות הן צאצאיות של העזים המבויתות הראשונות מהאזור המערבי, אנטוליה והבלקן, ואילו מקורן של העזים במזרח אסיה הוא באזור המזרחי. העזים האפריקאיות מגיעות בעיקר מהאזור שלנו, ישראל וירדן, אך יש להן גם לא מעט DNA ממקורות אחרים.

ברירה גנטית בידי אדם שהתחילה בתקופת האבן | תיש מבוית בשבט בחטיאר שבהרי זרגוס באיראן | צילום: Marjan Mashkour

ביות והשבחה

העזים המבויתות הראשונות היו שונות מעזי הבר – הרועים הקדומים בחרו את אלו שהתאימו ביותר לצרכיהם והרביעו אותן, כך יצרו זן חדש. אילו תכונות מצאו חן בעיני אותם רועים, והביאו לבחירתן של העזים שהתברכו בהן? כדי לבדוק זאת החוקרים חיפשו גנים שנבחרו אצל העזים המבויתות והיו שונים מעזי הבר. חלקם צפויים למדי: גן אחד, למשל, מעורב בייצור חלב, ואחר עוזר לקבוע כמה מהר יכולה העז להתעבר שוב לאחר שהמליטה. הרועים כמובן העדיפו עזים שנותנות יותר חלב, וממליטות יותר גדיים בפחות זמן.

גנים אחרים היו צפויים פחות, כמו הגן שאחראי על צבע הצמר. עזים מבויתות נוטות להיות בעלות כמה צבעים, לעתים קרובות בתבנית של כתמים, לעומת עזי הבר בעלות הצבע האחיד יותר. כמה חוקרים הציעו שהכתמים, שמופיעים על כל עז בצורה שונה במקצת, עוזרים להבדיל ביניהן: תכונה חשובה כאשר עזים של כמה מגדלים רועות יחדיו. ייתכן כמובן שהרועים הקדומים פשוט חשבו שזה יותר יפה, או שחשבו על השימוש העתידי שייעשו בפרווה, אחרי מותה של העז.

זאבים וכלבים

בגיליון הזה של כתב העת Science התפרסם גם מחקר נוסף על ביות בעלי חיים. החוקרים בחנו את מוצאם של הכלבים שחיו ביבשת אמריקה לפני שהמתיישבים מאירופה. הממצאים שלהם היו, במובן מסוים, הפוכים: מתבר כי ראשוני האמריקאים לא בייתו את הכלבים מזאבים שהיו בסביבתם, אלא הביאו אותם איתם כשהגיעו ליבשת. עדויות גנטיות מראות שהכלבים האמריקאים המוקדמים קרובים במיוחד לכלבים מסיביר, מקום מוצאם של אותם מתיישבים קדומים.

נראה שכאשר בני האדם היגרו ליבשת החדשה הם לקחו איתם את החיות המבויתות שהכירו. אך בסהר הפורה התרחשה העברה תרבותית בין קבוצות שכנות ללא תזוזה של אוכלוסיות, ושם רעיון הביות, ולא החיות עצמן, הוא שעבר מאחד לשני.