קוף האדם ההיפי?
לא לגמרי

במראה שלהם, הבונובו דומים מאוד לקרוביהם השימפנזים – עד כדי כך שרק בתחילת המאה ה-20 הבינו חוקרים שמדובר במין נפרד. אך כשמסתכלים על ההתנהגות, מתגלים הבדלים ניכרים בין שני המינים. בעוד אצל השימפנזים הזכרים הם השליטים והם אינם נרתעים מכפיית רצונם על הנקבות, לעתים באלימות – אצל הבונובו הנקבות מנהיגות את הקבוצה, ולא יסבלו התנהגות שכזו. שימפנזים הם טריטוריאליים הרבה יותר, תוקפים פרטים מקבוצות שכנות ועלולים גם להרוג אותם, בעוד הבונובו מתייחסים לרוב לשכניהם בידידות, ואף עשויים ליצור חברויות בין-קבוצתיות. 

בנוסף, הבונובו ידועים בכך שהם מקיימים יחסי מין לעתים קרובות, בשלל תנוחות, ועם שלל פרטנרים – לא רק זכר עם נקבה אלא גם נקבה עם נקבה וזכר עם זכר. בניגוד לרוב בעלי החיים, הם לא מזדווגים רק כשהנקבה מיוחמת אלא בכל ימות השנה, ונראה שהם עושים זאת לשם הנאה, וכדרך לחיזוק קשרים חברתיים.

כל זה הוביל לכך שהבונובו כונו "קוף האדם ההיפי" – שכן, כמו בסיסמה הישנה, הם מעדיפים לעשות אהבה ולא מלחמה. היו חוקרים שהציעו שהבונובו עוברים "ביות עצמי" – תהליך אבולוציוני דומה לזה שעברו חיות מבויתות, בו נבררות תכונות כמו סובלנות וחוסר תוקפנות. במקרה של הבונובו, כמובן, לא היו אלו בני האדם שבחרו את בעלי החיים הרגועים יותר, אלא הנקבות – שהקימו קואליציות בינן לבין עצמן ובחרו להזדווג עם הזכרים שקיימו איתן קשרים חברתיים, ולא תקפו אותן. 

זכו לכינוי "קוף האדם ההיפי", אבל כמו היפים גם הם תוקפנים ולא רק סובלנים. בונובו | צילום: Maud Mouginot, CC BY-SA

אלא שהדימוי ה"היפי" של הבונובו היה מבוסס על תצפיות מעטות בלבד. בונובו חיים בלב הג'ונגל של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אזור שקשה מאוד – ולעתים קרובות מסוכן – להגיע אליו, ולכן יש הרבה פחות מחקרים על קופי האדם הללו בטבע, בהשוואה לקרוביהם השימפנזים. בשנים האחרונות נערכו יותר תצפיות, ואלו איפשרו לחוקרים להשוות את תדירות מקרי התוקפנות אצל שני המינים. להפתעתם התברר שזכרי בונובו היו מעורבים בתקריות כאלו בתדירות גבוהה יותר מזו של זכרי שימפנזים – גם אם, ככל הנראה, הפציעות שגרמו היו חמורות פחות. 

"איפה הבונובו שוחרי השלום?"

מוד מוז'ינו (Mouginot), שהובילה את המחקר, הגיעה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בציפייה לראות שם את קופי האדם השלווים והחברותיים עליהם למדה. אך לא לקח לה הרבה זמן להבין שהסיפור מורכב יותר. בשבוע הראשון לשהותה שם, סיפרה לנשיונל ג'יאוגרפיק, היא ראתה "שני כדורי פרווה רודפים אחד אחרי השני כמו משוגעים בין העצים". אלו היו שני זכרים, וזה בבירור לא היה משחק – אחד מהם תקף את השני. "אמרתי רגע, איפה הבונובו שוחרי השלום?"

כדי לבדוק את הנושא בצורה שיטתית יותר, מוז'ינו ועמיתיה אספו דיווחים על מקרי תוקפנות בקרב 12 זכרים של בונובו ו-14 שימפנזים זכרים מטנזניה, שכללו מכות ונשיכות וגם תוקפנות ללא מגע ישיר, למשל כאשר זכר אחד רדף אחרי אחר. בידי החוקרים היו מעל אלפיים שעות של תצפיות על בונובו, ומעל 7,300 שעות של תצפיות על השימפנזים. 

הממצאים הראו שזכרי הבונובו היו מעורבים בכמעט פי שלושה יותר תקריות תוקפניות בהשוואה לזכרי השימפנזה. גם אם מסתכלים רק על תקריות בהם היה מגע בין הניצים, התמונה נשארת כשהייתה. אפילו החוקרים, שראו בעצמם שהבונובו מסוגלים להיות תוקפניים, הופתעו. "הייתי כל כך מבולבלת שהסתכלתי בכל מקרה של תוקפנות בנפרד, אחד אחרי השני, כדי לוודא שאף אחד מהם לא רשום אצלי פעמיים", אמרה מוז'ינו. 

עם זאת, לא כל סוגי התוקפנות היו נפוצים יותר אצל הבונובו. זכרי הבונובו כמעט ולא תקפו נקבות או הכריחו אותן להזדווג, בעוד ששימפנזים כן עשו זאת. בנוסף, בעוד השימפנזים יוצרים לעתים קרובות בריתות, ושניים או שלושה מהם תוקפים יחדיו את היריב שלהם, בונובו מעדיפים להילחם לבדם – או, לעתים, בתמיכה של אמא שלהם. 

הזכרים רבים אחד עם השני יותר משימפנזים. בונובו רבים | צילום: Sergey Uryadnikov, Shutterstock

מחיר התוקפנות

מה הוביל להבדלים ההתנהגותיים האלו בין המינים הקרובים? החוקרים משערים שאולי דווקא העובדה שהאלימות של השימפנזים עלולה להיות חמורה יותר, הובילה לכך שהם פונים לאלימות לעתים רחוקות יותר. שימפנזים נצפו מספר פעמים כשהם הורגים שימפנזה אחר, לרוב מקבוצה אחרת אך היו גם מקרים של הרג בתוך הקבוצה. לעומת זאת, עד היום אף אחד לא ראה בונובו אחד הורג אחר, ונראה שגם כאשר הם תוקפים, הפציעות שהם גורמים חמורות פחות. לכך מצטרפת העובדה ששימפנזים נוטים ליצור בריתות, כך ששני זכרים עשויים לתקוף זכר אחד – דבר שעלול להיגמר בפציעה קשה לזכר הבודד. 

"תוקפנות בקרב זכרי בונובו הרבה פחות מסוכנת, ולכן יש פחות סיבות להגביל אותה", הסביר ריצ'רד רנגהם (Wrangham), שחוקר שימפנזים כבר שנים רבות אך לא היה מעורב במחקר החדש. מוז'ינו הסכימה איתו. "זכרי שימפנזים יוצרים קואליציות, כך שזכר שתוקף זכר אחר מסתכן בתגובה של כמה זכרים, וזה יכול להיות מאוד מסוכן", הסבירה. "אז אני חושבת שהמחיר של תוקפנות הוא פחות צפוי, ולעתים קרובות גבוה יותר, אצל שימפנזים – מה שאולי מסביר למה הבונובו מראים תוקפנות בקלות רבה יותר בחיי היום-יום".

הבריתות שיוצרים השימפנזים, אם כך, עשויות לשמש כהרתעה – אם תתקוף זכר אחד, אתה עלול להיתקל בתגובה של שניים או שלושה. אך מעבר לכך, ייתכן שהן גם עוזרות להפחית את התוקפנות בצורה נוספת. עבור השימפנזים, כל זכר בקבוצה הוא בן-ברית פוטנציאלי, ולכן חשוב מאוד לשמור איתו על יחסים טובים – ולא להתפרץ באלימות על כל דבר קטן, כדי לא להרוס את הקשר. היות שזכרי הבונובו לא יוצרים בריתות, ייתכן שחשוב להם פחות לטפח קשרים ארוכי טווח, וקל להם יותר להיות תוקפניים כלפי פרטים אחרים.

הזכרים לא יוצרים בריתות זה עם זה. בונובו עומד במים | צילום: Gudkov Andrey, Shutterstock

הכוח הנקבי

בשלב הבא בדקו החוקרים מי מהזכרים, גם של השימפנזים וגם של הבונובו, הצליח להעמיד יותר צאצאים. השאלה היא לא רק עם מי הנקבות מזדווגות, שכן הבונובו מזדווגים לא רק לצרכי רבייה, אלא עם מי הן מזדווגות כשהן מיוחמות ומוכנות להיכנס להיריון. הם ראו שבשני המינים הזכרים התחרו על הגישה לנקבות, ואלו שהיו תוקפניים יותר כלפי זכרים אחרים, זכו להצלחה רבייתית גבוהה יותר. כלומר, הנקבות המיוחמות העדיפו להזדווג עם זכרים שתקפו זכרים אחרים. 

ההעדפות של הנקבות, והיכולת שלהן לפעול לפיהן, עשויות להיות המפתח גם להבדלים בין המינים. בעוד השימפנזים חיים בקבוצות קטנות יחסית, הבונובו חיים בקבוצות גדולות, שלכל אחת מהן טריטוריה נרחבת. לפי ההשערה הרווחת, הסיבה לכך היא שהשימפנזים חולקים את שטח המחייה שלהם עם הגורילות הגדולות שמתחרות איתם על משאבים, כך שבכל שטח נתון אין מספיק מזון בשביל לקיים קבוצה גדולה. החיים בקבוצה קטנה לא מאפשרים לנקבות להקים קואליציה רחבה דיה כדי להתגונן מפני הזכרים. הבונובו לעומת זאת חיים באזורים נטולי גורילות, והקבוצות הגדולות שלהם איפשרו לנקבות ליצור מערכות קשרים נרחבות ויציבות, ובסופו של דבר להפוך לדומיננטיות בקבוצה.

כך, בעוד אצל השימפנזים הנקבות לרוב חוששות מהזכרים ומתנהגות כלפיהם בהכנעה, המצב אצל הבונובו שונה לגמרי. "נקבות הבונובו נוהגות בתוקפנות כלפי הזכרים לעיתים קרובות למדי", אמר מייקל וילסון (Wilson), אחד החוקרים החתומים על המאמר. "הן יכולות להיות ממש מרושעות". 

לאור זאת, סביר שההתנהגות התוקפנית של זכרי הבונובו זה כלפי זה נעשית באישור של הנקבות, או לפחות, הן מוכנות לסבול זאת בשתיקה. "זכר בונובו יכול להיות תוקפני יותר כי הנקבות מרשות זאת", אמר בריאן הייר (Hare), ביולוג אבולוציוני שלא השתתף במחקר ואחד החוקרים שפיתחו את השערת הביות העצמי, בריאיון לכתב העת המדעי Sciecne. "קואליציה של נקבות הייתה יכולה להפסיק את זה, אם זה מה שהן היו מחליטות לעשות". 

"נראה שהמקור של הכל הוא הכוח הנקבי", הסכים איתו רנגהם.

חיים בשלום עם שכניהם, בקבוצות גדולות הנשלטות על ידי נקבות. קבוצת בונובו | צילום: Edwin Butter, Shutterstock

תיאור פשטני מדי

הכוח הנקבי הוא גם זה שעומד בבסיס ההשערה של "הביות העצמי", לפיה הנקבות בוחרות להתרבות עם זכרים רגועים יותר. האם נאלץ לזנוח אותה לאור המחקר החדש? לא בטוח. זכרי הבונובו אמנם מעורבים בתקריות אלימות יותר משחשבנו, אבל רק בינם לבין עצמם, והם מראים מעט מאוד תוקפנות כלפי הנקבות. בנוסף, אין ספק שבהשוואה לשימפנזים הם סובלניים הרבה יותר לפרטים מקבוצות אחרות, ולפחות ככל הידוע לנו, הם אינם הורגים אחד את השני – הבדל גדול בין המינים. היות שכך, אמר הייר, הממצאים החדשים לא מפריכים את ההשערה, אלא מצביעים על הצורך לחשוב מחדש על צדדים מסוימים שלה. ייתכן, למשל, שהחוקרים צריכים להתייחס בצורה שונה לצורות שונות של תוקפנות. 

מה שכן ספג מכה רצינית הוא הדימוי של קוף האדם ההיפי, שלעולם אינו נוהג באלימות. אך התיאור הזה תמיד היה פשטני מדי, אמרה מוז'ינו, ולא יכל לתפוס "את הניואנסים של מין שיש לו הרבה התנהגויות מורכבות". הבונובו אינם רק שוחרי שלום ורגועים, וגם אינם רק תוקפניים – יש בהם גם מזה וגם מזה, בדיוק כמו אצל קרוביהם, בני האדם.