קח לך לאט את הזמן

איך נהיינו נבונים כל כך?

לבני אדם יש מוח גדול מאוד ביחס לגופם, בהשוואה לבעלי חיים אחרים. יש לנו גם כישורים שכליים יוצאי דופן בעולם החי. אנחנו מתקשרים זה עם זה בשפה סימבולית; מפתחים ויוצרים כלים שונים, מסכין אבן ועד למחשב או לטלפון בהם אתם קוראים כרגע; יוצרים מוזיקה; מפסלים יצירות אמנות; וחוקרים את העולם שמסביבנו. מה הוביל דווקא את המין שלנו לפתח יכולות שכליות כאלו? אחת התשובות לכך נוגעת לזמן הארוך, יחסית, שאנחנו מבלים כילדים: צמודים להורינו, תלויים בהם ולומדים מהם. במשך התקופה הזו המוח שלנו גדל ומתפתח, ואנחנו לומדים כישורים רבים שישמשו אותנו במהלך חיינו. תקופה ארוכה בה ההורים עוזרים לצאצאים ומטפלים בהם, טוענים חלק מהחוקרים, היא קריטית – בלעדיה כמעט אין סיכוי שבעל חיים יפתח במהלך האבולוציה מוח גדול ואינטליגנציה גבוהה.

רוב המחקרים שנעשו בנושא זה התמקדו בבעלי החיים הקרובים אלינו ביותר – קופים, ובעיקר קופי אדם, שגם אצלם הצאצאים נשארים עם ההורים, או לפחות עם האם, במשך שנים. לאחרונה התפרסם מאמר בו נקטו החוקרים גישה שונה: הם בדקו את הטיפול ההורי בשני מיני עופות, שידועים במוחם הגדול וביכולותיהם השכליות. כך הראו שגם בקבוצה שונה מאוד, בבעל חיים המרוחק מאיתנו אבולוציונית, עדיין נשמר הקשר בין ילדות (או אולי גוזלות?) ארוכה, טיפול הורי מסור ואינטליגנציה.

מזון והזדמנויות ללמוד

החוקרים התמקדו בעורבנים סיביריים (Perisoreus infaustus) ובעורבי ניו-קלדוניה (Corvus moneduloides). שני המינים האלו שייכים למשפחת העורביים, Corvidae, שחבריה ידועים באינטליגנציה שלהם. במבחנים שונים שבודקים יכולות שכליות השיגו עורביים תוצאות שלא נפלו מאלו של קופי אדם, וגם מוחותיהם גדולים בהשוואה לציפורים אחרות. עורביי ניו-קלדוניה ידועים בכך שהם משתמשים בכלים: הם נעזרים במקלות, שקטפו ועיצבו במקורם ליצירת קרס קטן בקצה, על מנת לשלוף זחלים וחרקים מתוך ענפים. העורבנים הסיביריים אמנם אינם משתמשים בכלים, אך גם הראו יכולת למידה מרשימה במבחנים שנערכו להם, והם לומדים זה מזה כיצד לזהות טורפים ולהרחיק אותם מהקן.

אצל שני המינים, ההורים מטפלים בגוזלים במשך זמן רב, יותר מרוב העופות האחרים. העורבנים עשויים להישאר עם הוריהם במשך ארבע שנים, ועורבי ניו-קלדוניה מאכילים את הגוזלים שלהם גם כשהם בני שנתיים. הטיפול ההורי חשוב מאוד, שכן מוח גדול כמו זה של העורביים אינו זול: הוא דורש אנרגיה רבה, ולציפורים הצעירות יהיה קשה להשיג מספיק מזון בשביל לתמוך בהתפתחותו ובפעילותו ללא עזרה. "הדרך היחידה בה אתה יכול לעשות זאת היא בעזרת השקעה הורית", אמר מייקל גריסר, שבמעבדתו נערך המחקר, בראיון לכתב העת Science.

נשאר עם ההורים במשך ארבע שנים. עורבני סיבירי ברמת פּוּטוֹראנה | צילום: Ergey Gorshkov / Nature Picture Library / Science Photo Library

המזון שהעופות מספקים לצאצאיהם אינו כל הסיפור. כאשר החוקרים עקבו אחר העורבים והעורבנים בטבע, הם ראו שההורים מעניקים לגוזלים שפע של הזדמנויות ללמוד מהם. עורבנים צעירים שהיו עדיין בקבוצה עם הוריהם הצליחו לפתור מהר יותר משימות שהציבו בפניהם החוקרים, בהשוואה לצעירים שהיו בקבוצה ללא הוריהם. ההורים היו סבלניים כלפי צאצאיהם, נתנו להם להסתכל עליהם מקרוב כאשר הם פתרו את המשימה, וכך עזרו להם להבין מה עליהם לעשות.

עורבים צעירים מניו-קלדוניה משתמשים לעתים קרובות בכלים שהוריהם השתמשו בהם קודם, וכך לומדים בעצמם להשתמש ולעצב כלים, לפי הדוגמה שהם רואים מהוריהם. העופות הצעירים משני המינים נוהגים לעקוב אחר הוריהם, לעמוד לצדם כאשר הם מחפשים מזון, לבקש אוכל ולעתים גם לגנוב אותו מהבוגרים. ההורים מצדם מתייחסים אל הצעירים בסבלנות ולא מגרשים אותם. התנהגות זו דומה מאוד לזו שנצפתה אצל מינים מסוימים של קופים וקופי אדם, כולל גניבת המזון, המכונה "גניבה נסבלת" (tolerated theft) – ההורים מתעלמים לרוב מהגניבות האלו ולא מענישים את הצעירים.

כך מקבלים העורבים והעורבנים הצעירים תנאים אידיאליים לפיתוח היכולות השכליות והפיזיות שלהם. יש להם ממי ללמוד את הכישורים הדרושים להם בשביל להשיג מזון, הם יכולים להקדיש ללמידה תקופה ארוכה, ואם הם עדיין אינם יכולים להשיג את כל הקלוריות הדרושות למוחם הגדול – הם מקבלים השלמות מהוריהם.

חשיבותו של טיפול הורי

החוקרים מזכירים כמובן את הדמיון בין העורבים והעורבנים לבין בעל חיים אחר שמטפל בצאצאיו זמן ארוך במיוחד, ומצטיין במוח גדול ובאינטליגנציה: אנחנו, בני האדם. ההשוואה בינם וביננו מראה, אומרים החוקרים, שתקופת התפתחות ארוכה של הצאצאים, והטיפול של ההורים בהם במשך התקופה הזו, חשובים מאוד לבעל חיים נבון – ולא משנה אם הוא יונק או עוף, ובאיזו סביבה הוא חי.

הדמיון הזה נותן לנו הזדמנות לחקור כיצד מתפתחת אינטליגנציה בבעלי חיים שונים. המוח הגדול והיכולות הקוגניטיביות, כמו גם הטיפול ההורי הממושך, התפתחו באופן בלתי תלוי גם בשושלת שלנו וגם בזו של העורביים. אם נחקור את העופות, אמרה נטליה אואומיני (Uomini), שהובילה את המחקר, "נוכל להגיע לתובנות בקשר לתנאים האבולוציוניים שאפשרו לאינטליגנציה שלנו להתפתח".