מדענים האריכו את תוחלת החיים של עכברים על ידי כך שהוסיפו חומר גנטי בקצות הכרומוזומים שלהם
מדוע אנחנו מזדקנים? לשאלה זו עדיין אין תשובה ברורה. יש כמה תיאוריות המנסות להסביר את תהליך ההזדקנות, ואפשר לחלק אותן לשני סוגים. האחד, שנקרא "תיאוריות התִכְנוּת", מייחס את תהליך ההזדקנות לשעונים ביולוגיים, פנימיים, שהאותות שהם מייצרים שולטים בגדילה, בהתפתחות, בבגרות ובזיקנה. כלומר, התיאוריות האלו רואות בזיקנה תהליך מתוכנן. לעומתן נמצאות "תיאוריות הטעות", שרואות בהזדקנות תופעה לא מכוונת, הנובעת מנזקים מצטברים שבעל החיים סופג עם הזמן מסביבתו.
אחת מתיאוריות התכנות הבולטות מייחסת את ההזדקנות להתקצרותם של הטלומרים – האזורים שנמצאים בקצות הכרומוזומים – כשהתאים מתחלקים. חלוקה של תאים היא חלק בלתי נפרד מתהליך הגדילה, ובמהלכה תא אחד מתפצל לשניים. בזמן שהתא מתכונן לחלוקה, הכרומוזומים הנושאים את החומר התורשתי מוכפלים, כך שלכל תא בת יהיה בדיוק אותו מספר כרומוזומים ואותו מטען גנטי כמו בתא המקורי.
בקצות הכרומוזומים נמצאים הטלומרים – קטעי DNA שאינם כוללים גֵנים. בכל חלוקה הם מתקצרים מעט, עד שהם נהיים קצרים מדי והתא לא מתחלק יותר, כדי שהגנים לא יפגעו. במצב כזה התא יכול להישאר כפי שהוא, או למות. מדוע בכלל שיהיו בתא מבנים שמגבילים את יכולתו להתחלק? אחד ההסברים לכך הוא שהמנגנון נוצר באבולוציה כדי למנוע מהתא להתחלק עד אינסוף, ובתוך כך לצבור שינויים מקריים (מוטציות) שישבשו את תפקודו התקין ויגרמו לו בסופו של דבר להפוך לתא סרטני. אנזים בשם טלומראז מסוגל להאריך את קצות הטלומרים, וכך למנוע מהתא להגיע למצב בו הוא אינו יכול להתחלק עוד. ברוב התאים האנזים הזה אינו פעיל, אך אפשר להפעיל אותו באופן יזום וכך להאריך את הטלומרים.
מגבילים את מספר החלוקות של התא. טלומרים (באדום) בקצות כרומוזומים אנושיים | SPL, NCI
עכברים ארוכי טלומרים
קבוצת חוקרים מספרד הצליחה לגדל עכברים עם טלומרים ארוכים במיוחד בלי צורך בהתערבות גנטית, על ידי גידול של תאי גזע עובריים במבחנה. כדי לבחון את השפעת הטלומרים הארוכים על בריאות העכברים, השוו אותם החוקרים עם עכברים רגילים. נמצא שלא רק שהעכברים עם הטלומרים הארוכים לא היו חולים יותר מהעכברים רגילים, אלא שהם אפילו נהנו מיתרונות בריאותיים משמעותיים: הם היו רזים יותר, תוחלת חייהם הייתה ארוכה יותר בכ-10 אחוזים, וכשהזדקנו, חילוף החומרים שלהם דמה יותר לזה של עכברים צעירים: לדוגמה, רמות הכולסטרול בדמם היו נמוכות יותר.
מעבר לכך, בניגוד למה שאפשר היה לשער על פי התיאוריה האבולוציונית, העכברים עם הטלומרים הארוכים לא סבלו מסרטן יותר מהעכברים הרגילים. גם תפקודם השכלי לא היה שונה מהותית מזה של עכברים רגילים.
מחקרים כאלה מאפשרים לנו להבין טוב יותר את מנגנוני ההזדקנות, בתקווה שבבוא היום נמצא דרך לעצור את ההידרדרות התפקודית האופיינית לגיל המבוגר. אולם למרות הממצאים המעודדים של המחקר, יש לזכור שעכברים אינם בני אדם, וגם אם יתברר שהמנגנון הבסיסי פועל באופן דומה אצלנו, יחלפו עוד שנים רבות עד שנוכל ללכת לרופא המשפחה ולבקש להאריך את הטלומרים שלנו.
